tag:blogger.com,1999:blog-28257801168827361852011-10-16T18:38:37.513+02:00מריל'ה פופינסhttp://www.blogger.com/profile/13653762499360180844noreply@blogger.comBlogger1071100tag:blogger.com,1999:blog-2825780116882736185.post-75310706174194018552011-03-03T07:45:00.000+02:002011-03-03T07:45:39.593+02:00<div dir="rtl" style="text-align: right;" trbidi="on"><span style="font-family: Arial, Helvetica, sans-serif;">לשלוט במה שאנשים בוחרים לשמוע מתוך כל מה שאני אומרת (האמת, היה גם נחמד לו יכולתי לשלוט בעולם, עבודה קשה אבל לפחות הייתה לי שליטה...)</span><br /><span style="font-family: Arial, Helvetica, sans-serif;">אח של ו' מתחתן בעוד שבועיים. בהיותו בן לאמא פולנייה גם במוצא וגם בהתנהלות היא החליטה להזמין את ההורים שלי. יש שיאמרו שזה מקובל. אני אומר שזה לא לעניין. בייחוד בגלל שלפני שאנחנו התחתנו וההורים נפגשו היא שאלה אותי איך הם מסתדרים, אמרתי לה שמאז שהם התגרשו הם מסתדרים מצוין ורק לנו הילדים, לי בייחוד, קשה מאוד להיות במקום שבו הם נמצאים ביחד ( ועל כן קבלו המפגשים האלה את הכינוי מפגש פסגה) היא בחרה להקשיב רק לחלק א' של האמירה: הם מסתדרים מצוין.</span><br /><span style="font-family: Arial, Helvetica, sans-serif;">ועכשיו אני תקועה לא רק בחתונה שאינה לרוחי האידאולוגית אלא גם עם העול של מפגש פסגה שאינו נצרך</span><br /><span style="font-family: Arial, Helvetica, sans-serif;">התסכול שאני חשה הוא עצום עד מאוד. תסכול של מי שנדחקה לפינה. אז אני מתעצבנת לאללא. צרחתי על אבא, על אמא ועל אימי התותבת, ל'. צרחתי על ו', בכיתי. כמו חיה פצועה בכלוב. </span><br /><span style="font-family: Arial, Helvetica, sans-serif;">אתמול כשנסעתי באוטו היא הציעה לא לחכות עד אחרי החתונה של האח בשביל לדבר עם החותנת אלא להגיד לה עכשיו, כשאני רואה אותה, שאני מבינה למה היא הזמינה אותם, אבל אני מבקשת מהם לא להגיע כי זה קשה לי מידי. ככה אני מנטרלת את אי הנעימות ממנה אלי. וגם כמובן, משחררת את ההורים שלי מהעול הזה ובעיקר משחררת את עצמי מצורך להתמודד עם עוד משהו שאיני צריכה ורוצה להתמודד איתו</span><br /><span style="font-family: Arial, Helvetica, sans-serif;">אוף שוב אני בוכה בגלל זה </span><br /><span style="font-family: Arial, Helvetica, sans-serif;">לו רק יכולתי לשלוט במה היא בחרה לשמוע</span><br /><span style="font-family: Arial, Helvetica, sans-serif;">רק דבר אחד יש להוסיף לכל הסגה הזו וזה מה שאבא שלי אמר, ולמרות היותו נאנדרתל רגשית הוא צודק: איך שאת תציירי אותה זה מה שהיא תהיה. אם תגידי שהיא מטומטמת היא תהיה מטומטמת, אם תגידי שהיא בסדר היא תהיה בסדר. ואני מוסיפה שיש לי אחריות בעניין. האחריות שלי היא לא לפחד להגיד את הדברים שמעיקים עלי בגללה דברים שהיא עושה&nbsp;ולהבהיר את העניין. במידה מסוימת להשמיע לה את מה שהיא לא בחרה לשמוע</span><br /><span style="font-family: Arial, Helvetica, sans-serif;">לו רק יכולתי...</span><br /><br /><br /><span style="font-family: Arial, Helvetica, sans-serif;">דברים שעוד אכתוב עליהם: תיקון בחיים, אחיות, פיסת עור חשופה לגבר -פלפלים צהובים,</span> </div><div class="blogger-post-footer"><img width='1' height='1' src='https://blogger.googleusercontent.com/tracker/2825780116882736185-7531070617419401855?l=merilepoppins.blogspot.com' alt='' /></div>מריל'ה פופינסhttp://www.blogger.com/profile/13653762499360180844noreply@blogger.com0tag:blogger.com,1999:blog-2825780116882736185.post-72041779697933673372011-01-31T08:58:00.000+02:002011-01-31T08:58:42.942+02:00<div dir="rtl" style="text-align: right;" trbidi="on"><span style="font-family: Arial, Helvetica, sans-serif;">ההסכם שעשיתי עם עצמי הבוקר כדי לצאת מהמיטה היה שלא אצטרך להתקלח....קר בחוץ, ומאתמול בבוקר&nbsp;בעיקר קפאתי ולא הזעתי לרגע. לא ריצה לא הליכה כלום</span><br /><span style="font-family: Arial, Helvetica, sans-serif;">ולמה צריך הסכם? כי לא בא לי לצאת מהמיטה, חם שם ונעים מאוד ולא צריך להתמודד עם העולם ולראות אנשים ולהיות נחמדה ולהתמודד עם השומנים המציפים. במיטה שקט ונטול עשייה</span><br /><br /><span style="font-family: Arial, Helvetica, sans-serif;">אבל יצאתי רגשות האשם&nbsp;ואחריות להגיש כמה דברים&nbsp;הניעו אותי לחתום על הסכם עם עצמי</span></div><div class="blogger-post-footer"><img width='1' height='1' src='https://blogger.googleusercontent.com/tracker/2825780116882736185-7204177969793367337?l=merilepoppins.blogspot.com' alt='' /></div>מריל'ה פופינסhttp://www.blogger.com/profile/13653762499360180844noreply@blogger.com0tag:blogger.com,1999:blog-2825780116882736185.post-53721790971958167542011-01-22T22:02:00.000+02:002011-01-22T22:02:03.868+02:00<div dir="rtl" style="text-align: right;" trbidi="on"><span style="font-family: Arial, Helvetica, sans-serif;">אחרי שלפחות חודש וחצי&nbsp;לא הייתי בשבת מחוץ לירושלים נסעתי להורים. הם לא היו בבית רק הקטנים (שכבר לא כל כך קטנים, 20 ותייכף 18) היה מאוד נעים, נחמד ורגוע. ע' היא הקומונרית של המשק והחליטה השבת לדבר עם הילדים על קהילה. היא חיפשה את הספר 'אליעזר והגזר' ומאחר ולא מצאה, הצעתי לה את 'דירה להשכיר'. &nbsp;כמובן שזכרתי את דירה להשכיר רק בגלל שלפני מספר ימים מצאתי מדבקה של 'השכנים טובים בעיני' שנכתב בקשר להשכרת דירות למוסלמים, ומאז אני מתלבטת אם להדביק או לא,&nbsp;שהרי אני נוסעת עוד מעט, והאוטו נשאר אצל המשפחה הימנית שלי, וגם ככה קשה להם עם מדבקת הקו-איקזיסט שלי ...</span><br /><span style="font-family: Arial, Helvetica, sans-serif;">בכל מקרה הקטנה החליטה להמחיז את הסיפור ואני עליתי לבויידם להביא תחפושות. בדרך נתקלתי בארגזים שלי ששמתי בבית בקיץ 2005, לפני שנסעתי ללונדון. במשך 3 שעות עברתי על הכל, זרקתי מערכי הדרכה וכל מיני עזרים מימי הצבא הלא עליזים בכלל, ומכתבים מהתקופה שגרתי בחו"ל. במהלך החיטוטים נתקלתי בשקית יומנים. לא היה לי אומץ לקורא בהם. הרגשתי שאם אקרא בהם ארגיש שהייתי מפגרת. מצד שני, אם הייתי יודעת אז, איפה אהיה היום, היומנים לא היו נכתבים.</span><br /><span style="font-family: Arial, Helvetica, sans-serif;">אולי בחיטוט הבא אקרא בם</span><br /><br /></div><div class="blogger-post-footer"><img width='1' height='1' src='https://blogger.googleusercontent.com/tracker/2825780116882736185-5372179097195816754?l=merilepoppins.blogspot.com' alt='' /></div>מריל'ה פופינסhttp://www.blogger.com/profile/13653762499360180844noreply@blogger.com0tag:blogger.com,1999:blog-2825780116882736185.post-49127835251663779782011-01-18T22:41:00.000+02:002011-01-18T22:41:57.705+02:00<div dir="rtl" style="text-align: right;" trbidi="on"><span style="font-family: Arial, Helvetica, sans-serif;">את השיר הזה מצאתי בספר שיריו של גיורא פישר, שאותו מצאתי כמובן בדרך אגב, קראתי שיר שלו במוסף תרבות וספרות של הארץ, והיה בו משהו נפלא, אמיתי ונוקב. אז חיפשתי אותו ברב גוגל ומצאתי את האתר שלו, סימני חיים ובספר שירה שהוא הוציא לפני מעט זמן היה את השיר הנפלא הבא: </span><br /><br />&nbsp;ציון לשבח<br /><br /><br />אֲנִי חוֹשֵׁב שֶׁמַּגִּיעַ לָנוּ צִיּוּן לְשֶׁבַח.<br /><br />לֹא בִּזְכוּת מַשֶּׁהוּ מְיֻחָד שֶׁעָשִׂינוּ<br /><br />וְלֹא בִּזְכוּת מַה שֶּׁאוּלַי עוֹד נַעֲשֶׂה.<br /><br /><br />בִּגְלַל הַחֲלוֹמוֹת-<br /><br />מַגִּיעַ לָנוּ.<br /><br />הַחֲלוֹמוֹת שֶׁחָלַמְנוּ בַּלַּיְלָה<br /><br />וְכִבִּינוּ בַּיּוֹם,<br /><br />בִּגְלַל הַמַּחֲשָׁבוֹת שֶׁחָשַׁבְנוּ<br /><br />וְלֹא הֵעַזְנוּ <br /><br />לְהַבִּיט אַחַר כָּךְ בָּרְאִי,<br /><br />בִּגְלַל הַדָּבָר הַהוּא <br /><br />שֶׁקָּרָה <br /><br />וְקָבַרְנוּ אוֹתוֹ<br /><br />בְּלִי לְהַשְׁאִיר צִיּוּן<br /><br />וּמִבְּלִי לְסַפֵּר לְאִישׁ.<br /><br /><br />כָּל אֵלֶּה-<br /><br />שַׁלְשְׁלָאוֹת בַּרְזֶל עַל רַגְלֵינוּ<br /><br />שֶׁעִם מִשְׁקָלָן<br /><br />אֲנַחְנוּ מַצְלִיחִים בְּכָל בֹּקֶר<br /><br />לְהָרִים אֶת הָרַגְלַיִם,<br /><br />לָלֶכֶת <br />לִפְעָמִים גַּם לִרְקֹד<br /><br />בִּגְלַל זֶה.<br /><br /><br /><br /></div><div class="blogger-post-footer"><img width='1' height='1' src='https://blogger.googleusercontent.com/tracker/2825780116882736185-4912783525166377978?l=merilepoppins.blogspot.com' alt='' /></div>מריל'ה פופינסhttp://www.blogger.com/profile/13653762499360180844noreply@blogger.com1tag:blogger.com,1999:blog-2825780116882736185.post-71079913094664270132011-01-14T08:10:00.000+02:002011-01-14T08:10:54.850+02:00<div dir="rtl" style="text-align: right;" trbidi="on"><span style="font-family: Arial, Helvetica, sans-serif;">היה שבוע עמוס חוויות, חלקן&nbsp;בעלות משמעות פרקטית בחיים&nbsp;ואולי עוד אכתוב עליהם, אבל מהבוקר שהתחיל בשיחה עם האיש שלי ביפן וריצה כבדה וקצרה אני חושבת על מה בעצם מגדיר אקס מיתולוגי.</span><br /><span style="font-family: Arial, Helvetica, sans-serif;">יש את י' שאיתו היה לי קשר ארוך ורציני מאוד, גרנו ביחד ותקופה ארוכה מאוד חשבתי שהוא האחד, אבל הוא התגלה כאכזבה גדולה עד מאוד מאוד. לא האחד ולא בטיח. אם אבחר במילים עדינות מאוד בכדי לתאר את מה שאני מרגישה כלפיו אז אומר שאני לא ממש מחבבת אותו, לא רוצה לראות אותו או את אשתו ולא רוצה שיחיה באותה מדינה שלי.</span><br /><span style="font-family: Arial, Helvetica, sans-serif;">ויש את ד'. לא היינו בקשר רציני מאוד, אבל היו כמה סבבים שנמשכו יותר מידי שנים, הוא&nbsp;אינטלגנט,&nbsp;תחומי עולם מגוונים ביותר אבל גם משעממם רצח, כלומר הייתה לו נטיה איומה לחזור על אותם סיפורים לא מעניינים עשרים פעמים, ובכל מקרה היו&nbsp;כמה תקוות שווא לחידוש קשרים, בעיקר תקוות מהצד שלי שנענו בשתיקה רועמת ומבהירה. ועדיין&nbsp;מעניין אותי מה קורה לו ומה קורה איתו. יש בו איזה סוג של פוטנציאל לא ממוצה, ילדותי&nbsp;וגם לא מציאותי בעליל. </span><br /><span style="font-family: Arial, Helvetica, sans-serif;">אז אם ישאלו אותי מי מהם, אינני יודעת להגיד. הייתי רוצה שזה יהיה ד' בגלל הפוטנציאל הלא ממומש או בגלל החיוביות שיש בכל העניין אבל י' הוא האחרון בסדר הכרונולוגי, וסלידתי ממנו מוציאה ממני יותר אמוציות מאשר חיבתי לד'. </span><br /><span style="font-family: Arial;">ולמה עכשיו חשבתי על כל זה? כי בשובי הביתה מהריצה עברתי בכביש שבו הוריו של ד' גרים ונזכרתי שיש לו היום יומולדת...</span></div><div class="blogger-post-footer"><img width='1' height='1' src='https://blogger.googleusercontent.com/tracker/2825780116882736185-7107991309466427013?l=merilepoppins.blogspot.com' alt='' /></div>מריל'ה פופינסhttp://www.blogger.com/profile/13653762499360180844noreply@blogger.com0tag:blogger.com,1999:blog-2825780116882736185.post-13767124593237233242011-01-08T20:09:00.000+02:002011-01-08T20:09:20.874+02:00<div dir="rtl" style="text-align: right;" trbidi="on"><span style="font-family: Arial, Helvetica, sans-serif;">עוד מעט 8 בערב. כבר שעה שאני רוצה להיכנס למיטה ולא מרשה לעצמי, אין לי שום כוח רצון, רק קצת משמעת ואולי קצת פחד, וחוסר נעימות מכל חברותי האמהות, העובדות, אלו שלא בדכאון ואלו שבדכאון ונלחמות בזה. אבל בעיקר אני חבה את העניין לו' שלא מרשה לי ללכת לישון לפני 10. פעמים רבות אני שוברת את מילתי והולכת לישון מוקדם יותר, אבל לא הרבה יותר...</span><br /><span style="font-family: Arial, Helvetica, sans-serif;">פעם לא יכולתי לישון יותר מ 6 שעות, גם היום אני מתעוררת אחרי 6 שעות אבל חוסר החשק לקום מהמיטה, הקור,&nbsp;וחוסר החשק להתמודד עם החיים מסייעים לי להמשיך לישון עוד כמה שעות...זו לא שינה טובה. באופן קבוע יש בה חלומות מוזרים: תרומות דם לא מוצלחות, דגים חיים שנופלים מהשמים, ביקורים הזויים של חברי משפחה שכבר אינם, אבל היא בריחה מצויינת מכל השאר. </span><br /><br /><span style="font-family: Arial, Helvetica, sans-serif;">אני לא בדכאון, סתם חסרת כוח לתקופת הביניים הנוכחית שלי. לקראת סיום תואר שני (סמינריונית, עבודה ומבחן גמר) לקראת נסיעה ארוכה לחו"ל (מה אני קוראת לזה נסיעה???? סחתיין על ההדחקה שלי- הביטוי המתאים יותר יהיה מעבר לחו"ל לשנה לפחות) לקראת סיום סמסטר א'. </span><br /><span style="font-family: Arial, Helvetica, sans-serif;">אני לא אוהבת תקופות ביניים ואני מתמודדת עם זו בצורה כושלת במיוחד. </span><br /><span style="font-family: Arial, Helvetica, sans-serif;">אני בקושי מתמודדת, מכבה שריפות, מכבה את עצמי, מתרחקת מחברות רבות, מתרחקת מעצמי. ישנה</span><br /><br /><span style="font-family: Arial, Helvetica, sans-serif;">מה שכן, אני קמה לרוץ.</span></div><div class="blogger-post-footer"><img width='1' height='1' src='https://blogger.googleusercontent.com/tracker/2825780116882736185-1376712459323723324?l=merilepoppins.blogspot.com' alt='' /></div>מריל'ה פופינסhttp://www.blogger.com/profile/13653762499360180844noreply@blogger.com0tag:blogger.com,1999:blog-2825780116882736185.post-31981434174189910492011-01-03T21:41:00.000+02:002011-01-03T21:41:05.643+02:00<div dir="rtl" style="text-align: right;" trbidi="on"><span style="font-family: Arial, Helvetica, sans-serif;">הבוקר חזרתי לרוץ, בעצם אולי כדאי שאזהר קצת בדברי כי אין לדעת אם באמת חזרתי או שזה רק לשבוע הזה...אז הבוקר יצאתי לרוץ אחרי שבערך חודש וחצי לא רצתי</span><br /><span style="font-family: Arial, Helvetica, sans-serif;">היה קשה לאללא, ממש כאילו לא רצתי אף פעם. לא רצתי הרבה, אולי חצי שעה, מסלול ממש קצר שפעם היה לוקח לי אולי רבע שעה...בכל מקרה לאורך כל הריצה רק חשבתי על כמה אני סובלת ואיזה חרא זה ולמה אני לא יכולה להנות מזה יותר, כמובן ששכנעתי את עצמי שזה עדיף על שחייה, וכרגע אין מה ללכת לחוגים כי אני תייכף נוסעת וגם אין לי כוח לבני אדם ואין חוגים בשעות בהם יש לי כוח לעשות משהו עם הגוף שלי מעבר ללישון, ללמוד לאכול (הסדר צריך להיות: לאכול לישון ללמוד) </span><br /><span style="font-family: Arial, Helvetica, sans-serif;">כמובן שאיך שסיימתי את הריצה הרגשתי מלכה, אין עלי: גם קמתי מוקדם, גם רצתי, המחשב עובד, יש מים חמים, זהו אני על המסלול הנכון. הגעתי ללימודים במצב רוח טוב וכל הדרך חשבתי לעצמי שזה ממש נורא, האנדורפינים האלו...איך יכול להיות שמריצת בוקר אחת, שהייתה איטית יותר מריצתו של פיל במנוחה, יש לי מצב רוח טוב. זה דוחה, זה לא הגיוני ולא לעניין.</span><br /><span style="font-family: Arial, Helvetica, sans-serif;">כמובן שנוספה לזה העובדה שאתמול הגשתי עבודה נוספת לאוניברסיטה, נותרה רק אחת מאותן 13 ארורות משנה שעברה. מעניין כמה אחוז יש לה בתחושת השמחה הזו וכמה אחוז לאנדורפינים האלו</span><br /><span style="font-family: Arial, Helvetica, sans-serif;">וכמה חבל שהזכרון שלי כל כך קצר. למה בימי החרא הקשים, וגם בסתם ימים אני לא זוכרת את ההרגשה הזו של אחרי הריצה, הרגשת נצחון, הצלחה</span></div><div class="blogger-post-footer"><img width='1' height='1' src='https://blogger.googleusercontent.com/tracker/2825780116882736185-3198143417418991049?l=merilepoppins.blogspot.com' alt='' /></div>מריל'ה פופינסhttp://www.blogger.com/profile/13653762499360180844noreply@blogger.com0tag:blogger.com,1999:blog-2825780116882736185.post-91341265249539668892010-12-31T12:24:00.000+02:002010-12-31T12:24:21.922+02:00<div dir="rtl" style="text-align: right;" trbidi="on"><span style="font-family: Arial, Helvetica, sans-serif;">היום הבנתי שביום שני, יב תשרי, 21.9 הפכתי לאישה. עד אז הייתי נערה. ככה לפחות טען המוסכניק בפני מזכירתו. הנה הציטוט המדוייק:&nbsp;"הנערה הייתה כאן ביום רביעי, בעצם, את כבר נשואה? אהה, אז האישה הייתה כאן ביום רביעי" ....</span><br /><br /><span style="font-family: Arial, Helvetica, sans-serif;">השבוע הנוראי הזה מגיע לקיצו. קניתי יותר מידי עוגות וממתקים וסמבוסק אחד (כמה חבל שלא קניתי עוד כי הוא היה טעים מאוד...) ביום רביעי המחשב תוקן בעבור סכום לא נוראי של 450 ש"ח. היום,יום שישי, &nbsp;האוטו יצא מהמוסך. עלות הטיפול הכוללת הייתה 6900 ש"ח מתוכם אני שלמתי רק 2100 ש"ח.יש מים חמים, והרדיאטור עובד, יש חלב ויש ערמות של מאמרים לקרוא ועבודה לכתוב עד יום ראשון בבוקר</span><br /><br /><span style="font-family: Arial, Helvetica, sans-serif;">מהחרא שהיה השבוע אפשר רק שיהיה טוב יותר עד החרא הבא&nbsp;</span></div><div class="blogger-post-footer"><img width='1' height='1' src='https://blogger.googleusercontent.com/tracker/2825780116882736185-9134126524953966889?l=merilepoppins.blogspot.com' alt='' /></div>מריל'ה פופינסhttp://www.blogger.com/profile/13653762499360180844noreply@blogger.com1tag:blogger.com,1999:blog-2825780116882736185.post-18968119542403032042010-12-27T22:37:00.000+02:002010-12-27T22:37:01.026+02:00<div dir="rtl" style="text-align: right;" trbidi="on"><span style="font-family: Arial, Helvetica, sans-serif;">היום קרס הדיסק הקשיח של המחשב הקטן</span><br /><span style="font-family: Arial, Helvetica, sans-serif;">זה שבר אותי. </span></div><div class="blogger-post-footer"><img width='1' height='1' src='https://blogger.googleusercontent.com/tracker/2825780116882736185-1896811954240303204?l=merilepoppins.blogspot.com' alt='' /></div>מריל'ה פופינסhttp://www.blogger.com/profile/13653762499360180844noreply@blogger.com0tag:blogger.com,1999:blog-2825780116882736185.post-33527179191484269462010-12-26T17:48:00.000+02:002010-12-26T17:48:54.791+02:00<div dir="rtl" style="text-align: right;" trbidi="on"><span style="font-family: Arial, Helvetica, sans-serif;">אני חשה את העולם סוגר עלי, בעיקר מבחינה כלכלית. הלוואי והייתי עשירה, או אולי הורים עשירים שאין להם תסבוכת עם כסף (כמו סבא שלי, שהיה עשיר מאוד אבל התנה את כל מערכת היחסים עם ילדיו ונכדיו בכסף. לדוגמא, עם סיום תואר ראשון במחשבת ישראל הוא אמר לי את המשפט הבא : </span><br /><span style="font-family: Arial, Helvetica, sans-serif;">If you would have gone to Medical School I would have payed youre way through ) </span><br /><span style="font-family: Arial, Helvetica, sans-serif;">בקיצור, תאונה קטנה ביום שישי, עבודה לא מכניסה, מלגה צנועה מידי,&nbsp;יותר מידי ימי לימודים, הוצאות חיים שוטפות ואני ענייה, נוסף על זה כרטיס טיסה יקר לאללא ליפן, והלכו גם מקצת החסכונות שעוד היו לי. ואני חשה את העולם סוגר סביבי. טיפול שיניים מאסיבי שמחכה מעבר לפינה, צורך לצ'פר את עצמי על הרבה שעות לימודים ואולי אפילו קצת ירידה במשקל שכמובן תדרוש עוד איזה צ'יפור עצמי ובאשר אבדתי אבדתי</span><br /><span style="font-family: Arial, Helvetica, sans-serif;">והקירות סוגרים ואין מושיע. </span><br /><span style="font-family: Arial, Helvetica, sans-serif;">עובדת היותו של ו' כל כך רחוק לא עוזרת, אין במי ובמה להתנחם באופן מיידי </span></div><div class="blogger-post-footer"><img width='1' height='1' src='https://blogger.googleusercontent.com/tracker/2825780116882736185-3352717919148426946?l=merilepoppins.blogspot.com' alt='' /></div>מריל'ה פופינסhttp://www.blogger.com/profile/13653762499360180844noreply@blogger.com0tag:blogger.com,1999:blog-2825780116882736185.post-70617794544245037722010-12-24T21:09:00.000+02:002010-12-24T21:09:56.071+02:00<div dir="rtl" style="text-align: right;" trbidi="on"><span style="font-family: Arial, Helvetica, sans-serif;"></span> <br /><span style="font-family: Arial, Helvetica, sans-serif;">מידי פעם יוצא לי לשמוע אנשים אומרים שהקב"ה לא מביא אותנו לסיטואציות שאיננו יכולים לעמוד בהם. אני תמיד תוהה כמה מתוך האמירה הזו היא שכנוע עצמי וכמה היא אמונה אמיתית. זו שאלה שאני שואלת את עצמי בעיקר סביב לידת ילדים עם פגיעה שכלית או פיזית. ובמקרה הזה אני מקווה שזה לא שכנוע עצמי אלא אמת, שאני לא יכולה להתמודד עם ילד עם פגיעה פיזית או שכלית ואז זה לא יקרה לי....להבדיל אלף אלפי מאות אלפי הבדלות הבוקר כשהכרחתי את עצמי להתגרד מהמיטה למקלחת עמדתי בתוכה וגיליתי שאין מים חמים. יצאתי&nbsp; רטובה אך לא מקולחת ותהיתי על האמירה הזו. גיליתי שהפקק קפץ אבל גם כשהרמתי אותו והדלקתי את הדוד זה לא ממש עזר, התקשרי לבעל הבית שהבטיח שיבוא לסדר ביום ראשון כי הוא כבר היה מחוץ לעיר. רק ביום חמישי הוא עבר בסביבה, דפק על הדלת ושאל אם הכל בסדר... אחרי התלבטות רבה וחוסר חשק מופגן יצאתי מהבית לפגוש את י' וללכת לשוק, במעלה הכביש אישה בקשה להיכנס לטור המכוניות המחכה ברמזור, נתתי לה להצטרף אלינו וכשהרמזור התחלף לירוק חשבתי שהיא תעבור אותו אך היא החליטה לעצור ואני ניסיתי לעצור בכל כוחי אבל נכנסתי בה...לשמחתי לא חזק מידי כי לא ממש נסעתי מהר אבל מספיק כדי לעשות רעש התנגשות ועיקום של הפח שלה ושבירה קלה של הפח שלי, ודמעות. כמובן שהיא מיד נלחצה וכך גם השוטר שעמד בצומת שהיה מקסים עד מאוד וחזר והכריז שהוא 'שמע אך לא ראה' ולא הצלחתי להסביר להם מתוך שטף הדמעות שזה בכלל לא קשור לתאונה אלא לזה שבכלל לא רציתי לצאת מהבית, שלא היה מים חמים, שהדוד מקולקל, שקבלתי חרא של משוב מהתלמידים בקורס נתיב ושכבר מהבוקר אני רוצה לבכות ולא מצליחה ולא הפסקתי לחשוב על הכסף, אין לי כסף לזה עכשיו. אני מקבלת חרא של מלגה, מוציאה עוד כסף על לימודים ואין לי עבודה שמכניסה מספיק כסף, ועכשיו שלמנו 12000 ש"ח לכרטיסי טיסה ליפן ולא, אין לי איך להתמודד עם כל זה. אני רוצה להיכנס למיטה, להתחבא ולא לצאת עד שיעבור המשבר בו אני שקועה, משבר מקצועי, לימודי. אוווףףףף אין לי איך להתמודד עם זה. אין לי</span><br /></div><div class="blogger-post-footer"><img width='1' height='1' src='https://blogger.googleusercontent.com/tracker/2825780116882736185-7061779454424503772?l=merilepoppins.blogspot.com' alt='' /></div>מריל'ה פופינסhttp://www.blogger.com/profile/13653762499360180844noreply@blogger.com0tag:blogger.com,1999:blog-2825780116882736185.post-24654766440588557392010-11-24T21:36:00.000+02:002010-11-24T21:36:50.428+02:00<div dir="rtl" style="text-align: right;" trbidi="on"><span style="font-family: Arial, Helvetica, sans-serif;"> </span><span style="font-family: Arial, Helvetica, sans-serif;">כנראה שאם כותבים יום אחרי יום נדונים לימים רבים של אילמות בלוגית. וכנראה שאם מחליטים לספור כמה ימים יורד כאן גשם, אז לא יורד כאן גשם. אני משוועת לחורף, למרק חם, לבית, לשקט, לבגדים ארוכים, למגפיים, כובעים, צעיפים. אני מניחה שיש כאן שילוב של סתם חשק בסיסי לשינוי, רצון לשנות את הבגדים שאני לובשת וכמובן צורך נפשי להתכסות, ממה אני לא בטוחה. </span><br /><br /><span style="font-family: Arial, Helvetica, sans-serif;">שבוע שעבר פגשתי את הגבר מאותו זוג חברים שחייהם מתמוטטים לעיניהם בגלל בגידה. אין לי מושג מה הייתי עושה, אינסטנקטיבית אני אומרת שבטח הייתי עוזבת, אבל כל חלומי עבורם זה שהם יעברו את החרא הזה ויצאו ממנו ביחד. והרי אין בזה דבר מעבר לקושי שלי עם התפרקויות קשרי נישואין. או בעצם לקושי (שהשבוע סוף סוף הצלחתי לומר אותו בקול לעצמי ולשניים מהמורים שלי) קשה לי עם סיומות של דברים. " ואמא אומרת שככה אנשים, כשקשה להם לגמור הם מושכים את הסופים ומיכאל זה שם יפה אך במקום לקרוא לה מהתחלה הם מוסיפים לו לה לה לה לה לה לה לה לה לה לה"</span><br /><span style="font-family: Arial, Helvetica, sans-serif;">כל פעם שאני חושבת על הקושי הזה שיש לי, אני שרה לעצמי את השיר. קשה לי לסיים מערכות יחסיים, קשה לי לסיים לימודים, קשה&nbsp;לי לסיים דרשות, קשה לי לסיים בגוף העבודה את מה שאכתוב, קשה לי עם סופים. </span><br /><span style="font-family: Arial, Helvetica, sans-serif;">שמחתי על הפגישה איתו, שמחתי מההתפתחות האישית שלו, מהמודעות שהוא פיתח מההבנה העמוקה של מקומו ומצבו בחיים, הוא לא היה כזה. אחת מן השיחות הייתה על תגובות רגשיות שלו ושל אשתו. היא יורה לכל עבר, הוא מרביץ לקיר. ספרתי לו ולעצמי שוב, את הפחד הגדל שלי בחיים לחזור לירות לכל עבר. זה מה שאני עושה בסיטואציות של חוסר שליטה כל כך קיצוניים. יורה, הורסת, שוברת, משחררת. בטח כבר כתבתי כאן פעם, שאי אז כשמצבם של ההורים שלי היה בכי רע עד מאוד הם היו שולחים אותנו, הילדים, לכל מיני פסיכולוגים, אחת מהם הורתה לי שברגעי בכי והתפרצות אני צריכה ללכת לבכות בכרית. אני רציתי להרוס, לנתץ, להשמיד ולאבד. crying in my pillow just wasn't it שנים אח"כ למדתי על סובלימציה וחשבתי שזה נחמד, אבל אני לא יוצאת לרוץ כשאני עצבנית, אני רוצה לשבור. (האמת שבחודש האחרון אני פשוט לא יוצאת לרוץ נקודה.)&nbsp; ופעם הבחור שגרתי איתו אי אז לפני מליון שנה, קנה לי מתנה ליומולדת שק אגרוף. נעלבתי עד עמקי נשמתי, הבנתי שזה משהו שרק אני יכולה להחליט ולרכוש אותו לעצמי. </span><br /><span style="font-family: Arial, Helvetica, sans-serif;">והפחד הכי גדול שלי הוא שהצורך להרוס יעלה ויצוף באותה עצמה כמו שהיה בעבר. בגלל זה אני לא יכולה לאבד שליטה, בגלל זה אני עדיין לא יכולה שיהיו לנו ילדים, אחרי שאשלים עם&nbsp;העובדה שיכול להיות שזה יקרה שוב, אחרי שאשלים עם העובדה (החיובית) &nbsp;שיש לי שליטה מסוימת, וכשאסיים להשלים על העובדה שזה&nbsp;לא סוף העולם, אז&nbsp;יהיה לילדים מקום בחיים שלי.&nbsp;&nbsp;</span></div><div class="blogger-post-footer"><img width='1' height='1' src='https://blogger.googleusercontent.com/tracker/2825780116882736185-2465476644058855739?l=merilepoppins.blogspot.com' alt='' /></div>מריל'ה פופינסhttp://www.blogger.com/profile/13653762499360180844noreply@blogger.com0tag:blogger.com,1999:blog-2825780116882736185.post-9677235548272873612010-10-17T21:03:00.001+02:002010-10-19T07:45:55.818+02:00<div dir="rtl" style="text-align: right;" trbidi="on">סחתיין עלי - יום אחרי יום אני כותבת....<br />עוד יום מגעיל שהיו בו רגעי שמחה גדולים רק כשדברתי עם&nbsp;ו' בסקייפ והוא מסתיים בקול ענות חלושה באכילת אפרופו, איזה בזבוז קלורי... מחר בבוקר נקום לרוץ ואולי זה יעזור לי לחזור לתלם<br /><br />כל החרא הנוכחי לא יכול להיות מנותק מכך שתייכף אני עוזבת, מצטרפת אל אהוב ליבי, אבל משאירה מאחור הרבה אנשים אהובים אחרים. באסה.<br /><br /></div><div class="blogger-post-footer"><img width='1' height='1' src='https://blogger.googleusercontent.com/tracker/2825780116882736185-967723554827287361?l=merilepoppins.blogspot.com' alt='' /></div>מריל'ה פופינסhttp://www.blogger.com/profile/13653762499360180844noreply@blogger.com0tag:blogger.com,1999:blog-2825780116882736185.post-991668195114944262010-10-16T21:09:00.000+02:002010-10-16T21:09:17.633+02:00<div dir="rtl" style="text-align: right;" trbidi="on"><span style="font-family: Arial, Helvetica, sans-serif;">כנראה שאני כותבת רק פעם בשבוע גם עכשיו המחשב שלי משחק משחקים וזה מייאש ומוציא ממני כל טיפת חשק שלא הייתה שם גם לפני כן, ואחותי עדיין לא תקנה אותו ובא לי לכעוס עליה ממש אבל אין לי כוח לכעוס עליה ממש ובא לי לבכות ואני לא מצליחה והכי חמור, אין לי שום דיסק של חווה אלבשרטיין באוטו כשי שיעשה לי לבכות</span><br /><span style="font-family: Arial, Helvetica, sans-serif;">ובנוסף להכל , הערב בדרך לאמא שלי בחלקו החשוך מאוד של הכביש פתאום זינק איזה כלב לפני המכונית ובאופן לא מפתיע בכלל פגעתי בו ובאופן גרוע ביותר ברור לי שלא הרגתי אותו ועכשיו הוא סתם שוכב בצד הכביש סובל מכאבים ומדמם למוות והכי הכי הכי חמור שלא היה לי איך למנוע את זה ועכשיו אין לי באמת מה לעשות עם זה</span><br /><br /><span style="font-family: Arial, Helvetica, sans-serif;">בשבת נרדמתי על הספר כבר ב 8 בערב, כשהתעוררתי ב 4 והעברתי את עצמי לחדר לקח לי כמה רגעים להירדם, רגעים בהם ניסיתי להסביר לעצמי שיש לי את הכוח להתמודד עם השומן, להוריד אותו, לשוב לאכילה בריאה ומאוזנת לשוב לרוץ וכו' וכו' וכו' עוד כשזמזמתי לעצמי את המנטרה בראש תהיתי אם זה יעזור ואם זה בכלל נכון ועכשיו, מוצאי שבת, אני בטוחה שזה שטויות אבל רק מלכתוב את זה אני כל כך מתייאשת שאני חייבת לאמר לעצמי שיש לי את הכוח ולעשות את זה. ואם חשבתי שזה יתן לי כוח אז טעיתי</span><br /><br /><span style="font-family: Arial, Helvetica, sans-serif;">אין לי כוח לכלום ואני רק רוצה לנסוע ליפן להיות עם ו', אם אפשר לאבד את כל הקילוגרמים המיותרים ולהיכנס חזרה לבגדים האהובים עלי, זה ממש יהיה מושלם</span><br /></div><div class="blogger-post-footer"><img width='1' height='1' src='https://blogger.googleusercontent.com/tracker/2825780116882736185-99166819511494426?l=merilepoppins.blogspot.com' alt='' /></div>מריל'ה פופינסhttp://www.blogger.com/profile/13653762499360180844noreply@blogger.com0tag:blogger.com,1999:blog-2825780116882736185.post-14267541926988109412010-10-09T19:57:00.000+02:002010-10-09T19:57:10.048+02:00<div dir="rtl" style="text-align: right;" trbidi="on"><span style="font-family: Arial, Helvetica, sans-serif;">היום כשהלכתי בגשם חזרה מבית כנסת הביתה חשבתי לעצמי שזה יכול להיות נחמד לעקוב אחר כמה ימי גשם יש לנו בחורף המצחיק שלנו...חשבתי על הבלוג כמקום ראוי לעשות זאת אבל ברור לי שאחרי שלושה עדכונים יעלם לו החשק, בינתיים אני עוקבת ביומן.</span><br /><span style="font-family: Arial, Helvetica, sans-serif;">חוצמזה שמפברואר אני לא כאן, ויש אומרים שמרץ הוא החודש הגשום ביותר.</span><br /><br /><span style="font-family: Arial, Helvetica, sans-serif;">ביום שישי שאלה אותי חברתי ל' האם כבר ספרתי עוד כמה ימים אני נוסעת ליפן לבלות 10 ימים עם אישי האהוב. אני לא מעזה לספור ימים פן יראה לי הרבה יותר מידי. ספרתי שבועות. נותרו לי עוד 8. במקום מסויים אין לי שום ספק שאשרוד אותן, במקום אחר, בא לי לברוח מכאן הישר ליפן. לקפל את הבית, לקפל את החיים ולהיות עם אהוב ליבי. לעולם לא הייתי מרשה לעצמי וגם לא ארשה לעצמי לעשות דבר כזה. קצת חבל שכך. </span><br /><span style="font-family: Arial, Helvetica, sans-serif;">את שמונת השבועות הבאים אשרוד, אין ספק שאשרוד, השאלה מה יהיה המחיר. אם לבחור שפה חיובית אני מבקשת שהמחיר יהיה ירידה במשקל ומילוי הזמן בעשיית מטלות. </span><br /><span style="font-family: Arial, Helvetica, sans-serif;">כמו שאמרתי בדרשה שנשאתי בחתונה- כששנה שעברה בחרתי יומן לבן עם ציורים שמחים קיוויתי שזה ישנה קצת את המזל, או את התפיסה שלי את המזל- ואכן קרה&nbsp;משהו גדול ומיוחד. גם השנה קניתי יומן לבן עם ציורים נחמדים, אולי הרוח החיובית משנה שעברה תמשיך קצת, במינון סביר גם לשנה הנוכחית</span><br /><br /></div><div class="blogger-post-footer"><img width='1' height='1' src='https://blogger.googleusercontent.com/tracker/2825780116882736185-1426754192698810941?l=merilepoppins.blogspot.com' alt='' /></div>מריל'ה פופינסhttp://www.blogger.com/profile/13653762499360180844noreply@blogger.com0tag:blogger.com,1999:blog-2825780116882736185.post-10704882913490613602010-10-07T21:59:00.000+02:002010-10-07T21:59:48.527+02:00<div dir="rtl" style="text-align: right;" trbidi="on"><span style="font-family: Arial, Helvetica, sans-serif;">בלי מילים כי את כל המילים אני שומרת בראש כבר הרבה זמן</span><br /><span style="font-family: Arial, Helvetica, sans-serif;">זה שלושה שבועות שאני שייכת אל ההם- האנשים הנשואים- באופן אישי קמתי בבוקר למחרת החתונה ולא הרגשתי שעולמי השתנה. הרגשתי שאני חולקת את חיי ואת מיטתי עם איש אהוב, יקר, רגיש, חושב ונוחר בדיוק כמו בימים לפני שהתחתנו. רק הסביבה מתייחסת אלינו אחרת ולי אין מושג איך להתמודד עם זה.</span><span style="font-family: Arial, Helvetica, sans-serif;">אני קצת נבוכה להגיד שאני נשואה, עוד יותר נבוכה להגיד את המילה בעלי, איזה כינוי גועלי. </span><br /><br /><span style="font-family: Arial, Helvetica, sans-serif;">בכל ה'בלי מילים' שלי, אני גם בלי דמעות. ובימים האחרונים אני צריכה את הדמעות שלי דחוף בחזרה. זה היה בסדר גמור לא לבכות בחתונה, ובסיידר גמור לא לבכות בשדה כשה' נסע אבל עכשיו אני רוצה לבכות. להפסיק לאכול ולהתחיל לבכות</span><br /><br /><span style="font-family: Arial, Helvetica, sans-serif;">אני מקווה לחזור לכתוב בקרוב, אולי הכתיבה תעזור להחזיר את סדר החיים וגם את הדמעות.</span><br /><span style="font-family: Arial, Helvetica, sans-serif;">אין, פשוט אין על סדר</span><br /><br /><span style="font-family: Arial;">לאחרונה הופרו לי כמה סדרים. גליתי על איזה מעשה בגידה בין שני אנשים שאני מכירה, כל כך כואב לי שאני לא מצליחה לקרוא את המייל שכתבה לי אשתו ואני רק מקווה לפגוש אותה באנשהו, לא יודעת למה. אולי אני אצליח לבכות בשבילה ואולי אפילו איתה. אני לא רוצה לדבר על זה עם אף אחד, לא עם אותם שאני יודעת שיודעים ולא עם אותם שאני יודעת שאינם יודעים. נראה לי שבכל שיחה על הדבר יש אלמנט רכילותי ולזה אני לא מוכנה. את שניהם, בעצם את שלושתם אני אוהבת ועל שנים מהם אני כועסת. </span><br /><span style="font-family: Arial;">בליבי אני מקווה שלא היה שום מגע מיני, אך בליבי ובשכילי אני יודעת שבגידה היא גם בנפש. אני יודעת היטב. הייתי שם. ושוב אני בלי מילים</span><br /><br /></div><div class="blogger-post-footer"><img width='1' height='1' src='https://blogger.googleusercontent.com/tracker/2825780116882736185-1070488291349061360?l=merilepoppins.blogspot.com' alt='' /></div>מריל'ה פופינסhttp://www.blogger.com/profile/13653762499360180844noreply@blogger.com1tag:blogger.com,1999:blog-2825780116882736185.post-29963132765624368622010-09-07T00:16:00.001+03:002010-09-07T21:22:13.805+03:00<div dir="rtl" style="text-align: right;" trbidi="on"><span style="font-family: Arial, Helvetica, sans-serif;">אני בלונדון. השנה שליחת ציבור רק בראש השנה בקהילה קטנטנה בקוונטרי, מרחק שעה מלונדון לכיוון צפון מערב. </span><br /><br /><span style="font-family: Arial, Helvetica, sans-serif;">העיר כבר לא מרגישה בבית. אני פחות שוחה בה כמו פעם. כבר הלכתי לאיבוד בדרך לפגוש את ד'. היה לי ברור שאני זוכרת איך להגיע מריבוע לייסטר לשדרת שאפסברי, אבל טעיתי.&nbsp;התברברתי בירבור שלא היה מבייש את הנסיעות הארוכות הראשונות שלי ברחבי האי.... בשלב כלשהו נעמדתי במקום, הפנמתי את הבעיה ושלחתי טקסט לד' שיבוא אלי...תודות לאיי-פון&nbsp;הוא היה אצלי אחרי 3 דקות. כמעט והתחלתי לבכות...זה באמת כבר לא הבית</span><br /><br /><span style="font-family: Arial, Helvetica, sans-serif;">ומאז שהגעתי לא עוזבת אותי במנוחה המחשבה על שאני עוברת לעולם ההוא, של הנשואים. ולא עניין הנישואין כמו עניין הזוגיות היציבה הברורה שהעתיד נקבע בו ביחד, שצריך לחשוב בצורה רחבה יותר מקיפה יותר.</span><br /><span style="font-family: Arial, Helvetica, sans-serif;">העולם ההוא, של הזוגות,&nbsp;מעולם לא היה שלי, תמיד הסתכלתי עליו מהצד בתחושת 'לי זה לא יקרה'. בצער&nbsp; רב על שלי זה לא יקרה. ופתאום זה קורה גם לי, וכמה שאני רוצה להיות עם ו' אני לא רוצה להיות בעולם ההוא של הזוגות.&nbsp;חווית הפרידה מהחברות שלי בעולם הזה,&nbsp;כמה זכויות שיעלמו לי עם&nbsp;ההתייצבות הצפויה לא קלים לי</span><br /><br /><span style="font-family: Arial, Helvetica, sans-serif;">אני זוכרת שאחת מחברותי ששייכת לעולם הזוגות&nbsp;אמרה לא פעם שהיא זוכרת מה זה להיות לבד. בליבי התמרמרתי מהאמירה. החוויה הכללית בוודאי זכורה, אבל רגעי היום יום נשכחים מהר מאוד. ועכשיו אני בצד&nbsp;של הזוגות. כמה זכות תהיה לי&nbsp;באמת להגיד משהו כזה לחברותי הטובות שטרם מצאו&nbsp;שותפות ואהבה? אני&nbsp;מרגישה שיש לי בעיקר את הזכות לשתוק&nbsp;</span></div><div class="blogger-post-footer"><img width='1' height='1' src='https://blogger.googleusercontent.com/tracker/2825780116882736185-2996313276562436862?l=merilepoppins.blogspot.com' alt='' /></div>מריל'ה פופינסhttp://www.blogger.com/profile/13653762499360180844noreply@blogger.com0tag:blogger.com,1999:blog-2825780116882736185.post-18591401705825464812010-08-23T19:05:00.000+03:002010-08-23T19:05:32.930+03:00<div dir="rtl" style="text-align: right;" trbidi="on">הבוקר היינו עם הדי.ג'י, יובל דרור. היה כל כך כייף. לרגע כל העצבים והניג'וזים נעלמו. פתאום נהיה ברור שיהיה כייף<br />נחמד</div><div class="blogger-post-footer"><img width='1' height='1' src='https://blogger.googleusercontent.com/tracker/2825780116882736185-1859140170582546481?l=merilepoppins.blogspot.com' alt='' /></div>מריל'ה פופינסhttp://www.blogger.com/profile/13653762499360180844noreply@blogger.com0tag:blogger.com,1999:blog-2825780116882736185.post-79728859943506672552010-08-20T08:14:00.000+03:002010-08-20T08:14:07.693+03:00<div dir="rtl" style="text-align: right;" trbidi="on">להיות קריזיונרית וקונטרול פריק זה שילוב לא מי יודע כמה...לא מומלץ...</div><div class="blogger-post-footer"><img width='1' height='1' src='https://blogger.googleusercontent.com/tracker/2825780116882736185-7972885994350667255?l=merilepoppins.blogspot.com' alt='' /></div>מריל'ה פופינסhttp://www.blogger.com/profile/13653762499360180844noreply@blogger.com0tag:blogger.com,1999:blog-2825780116882736185.post-73662923778993094232010-08-19T12:06:00.000+03:002010-08-19T12:06:09.901+03:00<div dir="rtl" style="text-align: right;" trbidi="on"><span style="font-family: Arial, Helvetica, sans-serif;">בשנה הראשונה ללימודי הרבנות שלי, למדה כמה וכמה שנים מעלי אישה מדהימה, ציפורה. הייתה בה חכמת חיים, שמחת חיים, סבלנות ופתחות שיכולתי רק לקנא בהם ולהם. אחד הדברים החשובים ביותר שהיא אמרה לי אז היה לשמור על עצמי בתוך עצמי ובתוך התהליך שלי. לא להיבהל ולא להיגרר לכל אותן שיחות של 'אני עשיתי את זה ואת זה ואת זה ואת זה ואת זה ואת זה ואת זה ואת זה ואת זה ואת זה ואת זה ואת זה.....'&nbsp;&nbsp; לכל אחת יש את הדרך שלה, והדרך היא חשובה. לא להיבהל, היא אמרה לא הרגיש רע.</span><br /><span style="font-family: Arial, Helvetica, sans-serif;">ביום שלישי השבוע פגשנו לא.צ את נשיא הקולג', הרב אלינסון. הוא נראה לי איש מקסים ונעים הליכות עד מאוד, לצערי עדיין לא יצא לי להכיר אותו טוב יותר.&nbsp;והארוחה הזו לא ממש עזרה. כל מי שהיה שם דבר על כמה&nbsp;הוא/היא עשו, אילו קשרים הם יצרו ועוד כאלה וכהנה.&nbsp;גם ברגעים שבהם היה לי מה להוסיף לשיחה זה היה בלתי אפשרי כי כולם קפצו ורצו להוכיח את&nbsp;עצמם.&nbsp;יצאתי משם בהרגשת ריקנות קשה, הרגשת כשלון קשה והרגשת חוסר מעש קשה ביותר. למרות כל השיחות עם&nbsp;אנשים חשובים בחיי אני לא מצליחה לצאת מזה.&nbsp;השנתיים האחרונות היו כל כך חסרות עשייה,&nbsp;החודשיים האחרונים היו כל כך&nbsp;חסרי השלמת פערי לימודים וכל כך מלאים באכילה מדושנת&nbsp;שכל הידיעה על חשיבות התהליך וחשיבות כנות התהליך לא עוזרות. אני מבואסת עד מאוד,&nbsp;חסרת כוח ומוטיבציה לזוז או לנשום, ולמרות שאני בספריה&nbsp;באוניברסיטה אני תייכף הולכת הבייתה,&nbsp;לישון.&nbsp;</span></div><div class="blogger-post-footer"><img width='1' height='1' src='https://blogger.googleusercontent.com/tracker/2825780116882736185-7366292377899309423?l=merilepoppins.blogspot.com' alt='' /></div>מריל'ה פופינסhttp://www.blogger.com/profile/13653762499360180844noreply@blogger.com0tag:blogger.com,1999:blog-2825780116882736185.post-88399480392269144002010-08-17T08:08:00.003+03:002010-08-17T22:46:32.011+03:00<span style="font-family:arial;">הייתי רוצה להצליח לרדת את הקילוגרמים שהעלתי ומדכאים אותי עד אימה מבלי ללכת לשומרי משקל. מעיק עלי עכשיו ללכת לשם, מעצבן אותי לשלם להם. ואני תוהה איך עושים את זה? אני יודעת בתור התחלה שצריך סבלנות. דבר מה שאין לי בסטוק, בייחוד לא בתקופה הזו שבה אני עצבנית, עייפה, מוטרדת מכל הדברים שיש לעשות וחסרת כוח לעשות אותם...</span><br /><span style="font-family:arial;">זהו, אני יוצאת לעוד יום של בגדים צפופים וחום שדוחה את השועלים והשועלות</span><br /><span style="font-family:Arial;">שומרי משקל הצליחו לקלוט אותי ברשת השיווק שלהם: יש לי כוח ויכולת לעשות כל כך הרבה דברים לבד, אבל משום מה אני לא חושבת שאני יכולה לרדת במשקל בלעדיהם...אווווףףף</span><div class="blogger-post-footer"><img width='1' height='1' src='https://blogger.googleusercontent.com/tracker/2825780116882736185-8839948039226914400?l=merilepoppins.blogspot.com' alt='' /></div>מריל'ה פופינסhttp://www.blogger.com/profile/13653762499360180844noreply@blogger.com0tag:blogger.com,1999:blog-2825780116882736185.post-49568969111205702822010-08-16T17:43:00.002+03:002010-08-16T18:17:38.931+03:00לפני טיפל'ה פחות משנתיים כשחזרתי מהשליחות ועוד הייתי אופטימית בכל הקשור למצבי הכלכלי החלטתי לעשות טיפול לייזר להסרת שיער בבית השחי. בהמלצת חברות הלכתי לבדוק את הדסה אופטימל. שיחת הטלפון הייתה הזויה משהו: אחרי הצעת המחיר הראשונית הנציגה שאלה אותי אם אני פרסונל של הדסה. אמרתי שלא. חבל היא אמרה, כי יש אחלה מבצע לפרסונל של הדסה. 'אולי מישהו מבני המשפחה פרסונל של הדסה?' אמרתי שלא. 'אולי יש לך חברה שהיא פרסונל של הדסה?' שוב עניתי לא. ואז, בלי להתבלבל היא אומרת: 'את יודעת מה, בואי נעשה לך את המבצע של הפרסונל של הדסה גם אם את לא!!!'<br />וככה התחיל הרומן שלי עם הדסה אופטימל. הרומן יסתיים בנובמבר וטוב שכך. מעבר לכך שהנשים שם (כמובן שאין גברים, למעט אלו שבאים להסיר שיער) הן פרחות מהזן הנחות ביותר: פריחות ירושלמיות חצופות ומרושעות, וכל התעסקות איתן מגרדת לי עוד שכבה מהסבלנות שאין לי, הם עברו ממבנה נוח וקל לחניה בגן הטכנולוגי למלונית בהדסה עין כרם. חניה זה עייסק זוועתי, השירות מהגרועים שידע העם היהודי, אבל מה יש לי משם חוויות אנושיות שלא הייתי חווה בשום מקום אחר. ממש בצמוד למלונית הוקם מרכז מסחרי, ישפרו סנטר. יש שם בנק, ארומה, הילל, יריד ספרים, סופר פארם, סופר קטן, המבורגריה, שווארמיה, יוגורט בר והמון המון אנשים עם אינפוזיות, זונדות וחבישות שונות ומשונות. היום ראיתי כמה חבר'ה שיצאו להפסקה מהאונקולוגית, כנראה שיום שני זה היום של סרטן ראש, כי החבורה כולה הייתה מגולחת, חלקם עם מרקרים של הקרנות, חלקם עם מדבקות שברור שמחברים להם מכשיר כלשהו, היו שם כמה גברים, שתי נשים וילד. עברתי לידם וחשבתי שעל זה אני חייבת לכתוב כאן על החוויה של ללכת לטיפול לייזר ולפגוש, או בעצם רק לעבור ליד אנשים כל כך חולים שותים קפה. ועכשיו אני חושבת על זה שדווקא הייתי רוצה להיות פרסונל של הדסה, אבל פרסונל מהזן הרבני, המלווה הרוחני. כזה כמו שיש בסרטים האמריקאיים שבא לסעוד את החולה ברגעיו האחרונים, רק שאני רוצה להיות שם הרבה לפני הרגעים האחרונים, להיות שם ברגעים האלו של לצאת לקפה באמצע ההקרנות או הכימו.<br />אבל את כל זה לא חשבתי שעברתי לידם. כשעברתי לידם רק חשבתי כמה הזוי הפך להיות הטיפול לייזר הזה, וכמה הזוי לפתוח קניונית ליד בית חולים...צר עולמי כעולם נמלה<div class="blogger-post-footer"><img width='1' height='1' src='https://blogger.googleusercontent.com/tracker/2825780116882736185-4956896911120570282?l=merilepoppins.blogspot.com' alt='' /></div>מריל'ה פופינסhttp://www.blogger.com/profile/13653762499360180844noreply@blogger.com1tag:blogger.com,1999:blog-2825780116882736185.post-4127355029528551982010-08-05T16:22:00.002+03:002010-08-05T16:24:27.664+03:00<span style="font-family:arial;">הגידול שיצא מהבטן של אמא שלי היה נקי מתאים סרטניים. </span><br /><span style="font-family:arial;">ברוך ה' זה נגמר. כלומר, נותרה ההחלמה אבל מה זה לעומת טיפולי כימותרפיים????</span><div class="blogger-post-footer"><img width='1' height='1' src='https://blogger.googleusercontent.com/tracker/2825780116882736185-412735502952855198?l=merilepoppins.blogspot.com' alt='' /></div>מריל'ה פופינסhttp://www.blogger.com/profile/13653762499360180844noreply@blogger.com1tag:blogger.com,1999:blog-2825780116882736185.post-23927917102370461532010-08-03T08:45:00.003+03:002010-08-03T09:01:22.484+03:00לפני שנה קנינו לאבא שלי <span id="SPELLING_ERROR_0" class="blsp-spelling-error">ליומולדת</span> חולצה שכתוב עליה סבא סבבה. יאמר לזכותו הוא באמת סבא סבבה, רק שהוא ממש לא אבא סבבה. כבר דשתי בעניינו מליון שעות אצל <span id="SPELLING_ERROR_1" class="blsp-spelling-error">י'</span> הפסיכולוגית האהובה שלי.<br />החתונה בהחלט העלתה מחדש את כל ענייני הבחירה הדתית שלי בחיים והפער העצום שיש <span id="SPELLING_ERROR_2" class="blsp-spelling-error">בינינו</span> סביב תפיסות דתיות, ואתמול עלה הנושא הכאוב של הקמצנות.<br />אבא שלי קמצן בצורה מחרידה. זה בעיקר בדברים שאני מאוד <span id="SPELLING_ERROR_3" class="blsp-spelling-error">פיינשמקרית</span> בהם: בגדים, בית, אוכל. הוא בהחלט יוציא סכומים נאים כדי להכיר חבלי ארץ שאליהם טרם הגיע, כל שנה הוא נרשם לקורס אחר בתנ"ך, ידיעת הארץ, <span id="SPELLING_ERROR_4" class="blsp-spelling-error">פירחולוגיה</span> וכאלו. אבל כשזה מגיע לדברים אחרים הוא קמצן נוראי. אתמול הוא התקשר לשאול למה אנחנו לא עושים קייטרינג בשרי, זה הרבה יותר זול "במשק מנה בשרית עולה רק 100 ש"ח" מזל שהייתי במיטה ומותשת ולא פתחתי את פי להגיד לו שזה שאנשי המשק אוכלים סוליות זו בעיה שלהם...אמרתי שנחשוב על זה<br />השאלה הגדולה שלי היא למה הם לא מקשיבים ולמה עכשיו? כבר מלפני חודשיים אמרנו שאנחנו רוצים חתונה עם רק קינוחים, אבל מתוך היכרות בכך שזה לא טוב לכל האורחים של ההורים שלנו, נעשה חתונה חלבית עם המון קינוחים כי זה מה שאנחנו אוהבים... ולמה עכשיו, אחרי שכבר חודשיים אנחנו מדברים עם כל מיני <span id="SPELLING_ERROR_5" class="blsp-spelling-error">קייטרינגים</span> חלביים פתאום הוא נזכר<br />והכי גרוע זה <span id="SPELLING_ERROR_6" class="blsp-spelling-error">שו'</span> חושב שהם פשוט לא רוצים שאתחתן <span id="SPELLING_ERROR_7" class="blsp-spelling-error">איתו</span> בגלל זה כל פעם הם מערימים קושי אחר: אופי טקס הנישואין, מיקום החתונה, הקייטרינג, ואני בטוחה שבקרוב יצוץ משהו נוסף.<br />אמרתי לו שהם דווקא ממש מרוצים ממנו, וכל אחד מההורים שלנו מעיק ומציק איפה שהוא יכול<br />אני מתלבטת האם להתקשר לאבא <span id="SPELLING_ERROR_8" class="blsp-spelling-error">א'</span> ולהגיד לו שאנחנו לא רוצים את כל הבלגן, ונעשה משהו רק לחברים שלנו עם מנות אחרונות בלבד בחצר של הקולג'. מצד אחד זה בדיוק מה שבא לי, מצד שני ברור לי שהוא רוצה להיות חלק מהחתונה שלנו<div class="blogger-post-footer"><img width='1' height='1' src='https://blogger.googleusercontent.com/tracker/2825780116882736185-2392791710237046153?l=merilepoppins.blogspot.com' alt='' /></div>מריל'ה פופינסhttp://www.blogger.com/profile/13653762499360180844noreply@blogger.com0tag:blogger.com,1999:blog-2825780116882736185.post-7576269353546763602010-07-27T08:36:00.003+03:002010-07-27T08:53:37.013+03:00נו שלום<br />ביום ראשון היו לי כמה משובים חיוביים על החיים, העבודה, הלימודים. קבלתי ציון גבוה בעבודה שהגשתי לקורס מבוא לתרבות, לא ממש הייתי בקורס, אבל הוא עסק בדברים שאני יודעת לכתוב עליהם- תמיד נעים לקבל ציון גבוה<br />הייתי בראיון עבודה לקורס נתיב, קורס ראשוני לחיילים שאינם יהודים על פי ההלכה האורתודוקסית. היה ראיון טוב, אבל מעבר להיותו ראיון טוב הוא היה <span id="SPELLING_ERROR_0" class="blsp-spelling-corrected">מעניין</span>, אפשר לי שוב לתרגל בקול את <span id="SPELLING_ERROR_1" class="blsp-spelling-corrected">אמונותיי</span>, את התהליך שנראה לי נכון לעבור וכו'.. בהחלט יכול להיות שלא אתקבל אבל אני מניחה שזה יהיה בגלל פרטים טכניים- הם מחפשים מורה לשנה או שנתיים ואני יכולה להתחייב רק עד פברואר... אני לא יודעת אם בא לי להתקבל או לא, מצד אחד בא לי להמשיך בעבודה מינורית של מיון שליחים, מצד שני, אני יודעת שאני חייבת לאתגר את עצמי <span id="SPELLING_ERROR_2" class="blsp-spelling-corrected">ללמד</span> כיתה, ללמד חומר על הרצף, לבנות שיעורים. אלו הדברים שמהם אני מפחדת, אותם דברים שאני רוצה לעשות וחוששת להיכשל בם...<br />והמשוב האחרון היה מאחד הפסיכולוגים שלימד אותנו בסמסטר א בקולג'. השיעור היה שיעור ליווי רוחני, סביר להניח שכתבתי עליו כאן כמה דברים, המטלה הייתה לכתוב את החזון הרבני שלי. המשוב שלו על הקורס היה נפלא ומרגש מאוד, והמשוב על החזון היה <span id="SPELLING_ERROR_3" class="blsp-spelling-corrected">מדויק</span>, מועיל, מלמד ומכוון. השיעור הזה, של ליווי רוחני, היה אחד השיעורים הטובים ביותר שהיו לי בשנתיים האחרונות, והמורה היה אחד המורים הטובים ביותר שהיו לי בחיים. כשחשבתי על לימודי רבנות, על מורים כאלו חשבתי. מורים לאורך הדרך ולאורך החיים<div class="blogger-post-footer"><img width='1' height='1' src='https://blogger.googleusercontent.com/tracker/2825780116882736185-757626935354676360?l=merilepoppins.blogspot.com' alt='' /></div>מריל'ה פופינסhttp://www.blogger.com/profile/13653762499360180844noreply@blogger.com2tag:blogger.com,1999:blog-2825780116882736185.post-55356682237045937422010-07-25T15:39:00.004+03:002010-07-25T16:04:31.677+03:00אז <span id="SPELLING_ERROR_0" class="blsp-spelling-error">אמא</span> שלי יוצאת היום מבית החולים. הניתוח עבר מהר ובשלום. הרופא, ששכח <span id="SPELLING_ERROR_1" class="blsp-spelling-error">שאמא</span> שלי עכשיו בתפקיד חולה ולא בתפקיד המורה, אמר לה שלדעתו הגידול היה גידול <span id="SPELLING_ERROR_2" class="blsp-spelling-error">לימפומי</span> או משהו כזה, כלומר, כנראה שזה משהו שקשור לסרטן הדם אבל, הוא סייג את דבריו, עד שיגיעו תוצאות המעבדה לא נדע דבר.<br />עמדתי מולו משתהה והמומה. א- לא הבנתי מילה ממה שהוא אמר. ב- עד כמה <span id="SPELLING_ERROR_3" class="blsp-spelling-corrected">אידיוט</span> אתה יכול להיות, ברור שאתה לא אמור להגיד דבר כזה לחולה שלך, גם אם היא מורה בבית הספר לאחיות ויודעת שרק תוצאות מעבדה יכולות לתת אבחון <span id="SPELLING_ERROR_4" class="blsp-spelling-corrected">מדויק</span>... בקיצור, היא נכנסה ללחץ ובצדק, והתחילה סידרה של טלפונים לכל מיני מנהלי מחלקות ומעבדות וחברים וחברים של חברים והחלה גם עליה לרגל לחדר שלה ומסע <span id="SPELLING_ERROR_5" class="blsp-spelling-corrected">שכנועים</span> שאין מה לדאוג עד שיגיעו תוצאות מעבדה<br />בשלב הזה כבר הלכתי... לא נותרה בי טיפת סבלנות<br /><br />כמה מחשבות שהיו במהלך השהות <span id="SPELLING_ERROR_6" class="blsp-spelling-error">איתה</span> בבית החולים:<br />אני מעריצה אותה על המסוגלות להיות במצב כל כך פגיע במקום שבדרך כלל היא נמצאת בו בשליטה מלאה. אם הייתי עובדת בבית חולים ונזקקת לטיפול רפואי ברור לגמרי שהייתי הולכת לבית חולים אחר לקבל את הטיפול.<br /><br />בבוקר לפני הניתוח, בשעת העליה לרגל הראשונה כל מי שנכנס לחדר היא שמע את המשפט הבא: "זאת הבת שלי שמתחתנת" אחרי 10 אנשים, כשלא היה אף אחד אמרתי לה, שקודם כל יש לי שם...<span id="SPELLING_ERROR_7" class="blsp-spelling-error">וחוצמזה</span> לא נוח לי עם אופן ההצגה שלה אותי. עשיתי מליון דברים בחיים שלי, ולהתחתן זה לא הישג, רק מזל. להיות סטודנטית לרבנות זה הישג, להיות חזן בחגים בקהילות יהודיות זה הישג, לסיים שליחות בהצלחה כל כך גדולה, להצליח להתעלות מעל כל החרא של החיים זה הישג, להצליח לשמור על זוגיות איכותיות, טובה מתקשרת- זה הישג. החתונה עצמה- היא רק מזל... אולי בגלל זה כל הסיטואציה של החתונה קשה לי כל כך, לא שלא עבדתי קשה על עצמי להיות במקום שיכול להכיל זוגיות, אבל יש כאן כל כך הרבה אלמנטים של מזל. מזל שיצאתי בבוקר מהבית ולא המשכתי לישון כמו שרציתי, מזל שהחלטתי ללמוד <span id="SPELLING_ERROR_8" class="blsp-spelling-corrected">בקפטריה</span> של רחל ולא בגוש 8, מזל שהחלטתי להגיד שלום <span id="SPELLING_ERROR_9" class="blsp-spelling-error">לת'</span> ולא לעשות ויברח או ויסתתר...<div class="blogger-post-footer"><img width='1' height='1' src='https://blogger.googleusercontent.com/tracker/2825780116882736185-5535668223704593742?l=merilepoppins.blogspot.com' alt='' /></div>מריל'ה פופינסhttp://www.blogger.com/profile/13653762499360180844noreply@blogger.com3tag:blogger.com,1999:blog-2825780116882736185.post-37456648624167610122010-07-16T18:51:00.004+03:002010-07-17T22:58:19.891+03:00נכנסתי להתקלח כדי לנסות לנקות מעלי את הגועל שאני חשה (שזו די שטות כי אני שונאת להתקלח, אז למה שמשהו שאני שונאת לעשות ייסע בסילוק תחושת הגועל ששורה עלי)ממש השתדלתי לבכות ולנסות להבין איך זה יכול להיות שבעצם זה רק שבוע שאני לא רצה, ורק שבועיים שאני אוכלת כמו עגל לפיטום, וכבר מרגישה כל כך , אבל כל כך זוועה. שמנה מכוערת טפשה דפוקה חסרת כל יכולת שליטה על החיים שלי ששוכחת לקחת את הכדורים שיכולים לעזור לה...<br />לא ממש הצלחתי לבכות ובין השמפו למרכך חשבתי על זה שיאללא צריך להחזיר את תחושת השליטה, הרי התחושה הזו, שאני שולטת במה שקורה לי (עלק...) גורמת לי מיד להרגיש טוב וכל השאר מסתדר אט אט<br />הבנתי שזה שלא לקחתי כדורים יומיים השבוע לא באמת שיבש לי את הכימיקלים. אלא שמה שהשתבש הוא שלא ישנתי כראוי, שנתתי לעבודת קיץ הארורה הזו להשתלט לי על החיים, ששכחתי לשים את עצמי בראש הרשימה.<br />זה לא ממש שיפר לי את מצב הרוח, אני עדיין מרגישה כל מה שהרגשתי לפני שעתיים רק שעכשיו אני יודעת שמספיק...וכבר נחלתי הצלחה קטנה. שוחחתי עם ל' על מה להביא להם מהמכולת של ה 24 שעות, פתאום היא אמרה שאולי כדאי שארים טלפון ל ל' השנייה לשאול אותה אם היא רוצה שאקנה לה משהו כי היא מסתבכת עם עצמה במה לקנות למשפחות שאליהן היא הולכת...אמרתי לה לא, שכרגע זה לא אפשרי מבחינתי, גם ככה כבר עמוס לי מידי. אמרתי לה ש ל' השנייה (שממנה אני מנסה להתרחק כבר הרבה זמן) תסדר לבד. לי אין מסוגלות לטפל גם בה עכשיו...יאללא, שבת שלום<div class="blogger-post-footer"><img width='1' height='1' src='https://blogger.googleusercontent.com/tracker/2825780116882736185-3745664862416761012?l=merilepoppins.blogspot.com' alt='' /></div>מריל'ה פופינסhttp://www.blogger.com/profile/13653762499360180844noreply@blogger.com1tag:blogger.com,1999:blog-2825780116882736185.post-13026056364638322812010-07-11T18:28:00.003+03:002010-07-11T18:47:17.662+03:00<span style="font-family:arial;">נו שלום</span><br /><span style="font-family:arial;">ביום חמישי אמא שלי התקשרה. אם בכל ימות השנה אין לי סבלנות אליה, הרי שבימי הקיץ החמים מידי, המלאים קבוצות של ילדים אמריקאים והמדריכים הבכיינים שלהם, והשנה מלאים גם בבלגנים של חתונה, יש לי עוד פחות סבלנות. </span><br /><span style="font-family:arial;">כרגיל היא דברה ודברה ודברה ודברה כמו שרק היא יודעת, ואחרי בערך 30 דקות, כשכבר עמדתי לצרוח עליה שתפסיק לדבר היא טרחה לספר שמצאו לה גוש בבטן, שלא נראה סרטני אבל הרופאים רוצים להוציא אותו כמה שיותר מהר, והיא רוצה שיוציאו אותו כמה שיותר מהר כי תייכף החתונה, והיא רוצה להיות בריאה בחתונה ובלה בלה בלה בלה בלה בלה....</span><br /><span style="font-family:arial;">בתום השיחה התקשרתי לאחותי שאמרה את המשפט הבא: "למרות שהיא מעצבנת אותי יהיה לי מאוד עצוב אם היא תמות" </span><br /><span style="font-family:Arial;">אני די נבוכה לכתוב שאני לא בטוחה שיהיה לי עצוב שלא לדבר על עצוב מאוד </span><br /><span style="font-family:Arial;">רק מלכתוב את זה דופק לי הלב בקצב מסחרחר. האם זה וידוי נוראי כל כך? כנראה שכן, אחרת לא היה דופק לי הלב כל כך חזק ואחרת לא הייתי מתביישת כל כך לכתוב את זה</span><br /><span style="font-family:Arial;">כבר לפני שנים נפרדתי ממנה ואין לה חלק עצום בחיים שלי. גם בדברים שבהם היא יכולה מאוד לסייע, כמו עניינים רפואיים שהם המומחיות שלה, אני נמנעת מלשוחח איתה כי היא היסטרית בצורה מחרידה, וכל פתח צר לחיים שלי, יהיה זה דרך ענייני רפואה הוא חתונה היא מנסה בכל הכוח לפתוח לכדי עולם ומלואו ולי אין רצון. טוב לי במרחק הזה ממנה. אני מודעת לנקודות הדמיון בנינו, הן רבות מאוד וגם לנקודות השוני בנינו שגם הן רבות. בשניהם יש מן הטוב ומן הפחות טוב. </span><br /><span style="font-family:Arial;">טוב, עכשיו אני חושבת שאולי כן יהיה לי עצוב, כי למרות שאני לא נותנת לה, היא הייתה הולכת עד קצה העולם כדי לעשות דברים בשבילנו. ואני לא נותנת לה כי היא לא מקשיבה לדרך שבה אני רוצה וצריכה שילכו עד סוף העולם בשבילי, אם בכלל.</span><br /><span style="font-family:Arial;">יפה לי במונולוג, עכשיו הגיע הזמן לחזור לכתוב 3 פעולות לקהל מבוגר, תרגיל בבית הספר לרבנות שסיומו יביא אותי מ 17 עבודות לסיים ל 16 עבודות לסיים</span><br /><span style="font-family:Arial;"></span><br /><span style="font-family:arial;"></span><div class="blogger-post-footer"><img width='1' height='1' src='https://blogger.googleusercontent.com/tracker/2825780116882736185-1302605636463832281?l=merilepoppins.blogspot.com' alt='' /></div>מריל'ה פופינסhttp://www.blogger.com/profile/13653762499360180844noreply@blogger.com2tag:blogger.com,1999:blog-2825780116882736185.post-80429730278684131912010-07-07T19:57:00.004+03:002010-07-07T20:03:40.026+03:00<span style="font-family:arial;">מידי פעם כשאני באוטו בין 11 ל 12 אני מקשיבה לתוכנית של גל"צ 'המילה האחרונה'. אם במקרה נפלתי על יום של ג'קי לוי ואברי גלעד או עירית לינור אני מרוצה. אני יודעת שלפחות פעם אחת במהלך השעה יהיה משהו שישעשע עד יצחיק אותי. </span><br /><span style="font-family:arial;">היום היו אלו עירית לינור וידידה מאיר שבין השאר</span><span style="font-family:arial;"> דברו על נשים עם קול מעצבן, קול של מורות. כולנו יודעות בדיוק איך זה נשמע, ואז עירית הרביצה חיקוי קורע ויצא לה בדיוק כמו אמא של ו' (שכל קשר בינה לבין הוראה מוטל בספק)</span><div class="blogger-post-footer"><img width='1' height='1' src='https://blogger.googleusercontent.com/tracker/2825780116882736185-8042973027868413191?l=merilepoppins.blogspot.com' alt='' /></div>מריל'ה פופינסhttp://www.blogger.com/profile/13653762499360180844noreply@blogger.com1tag:blogger.com,1999:blog-2825780116882736185.post-51579424956794660262010-07-04T07:20:00.004+03:002010-07-04T07:28:07.398+03:00<span style="font-family:arial;">אני עמוק באמצע כדור השלג הנוראי של בליסה בלתי מבוקרת. אני לא מצליחה להפסיק לאכול, לא ישנה טוב, לא מצליחה לקום בבוקר לרוץ, מרגישה פיכסה מעצמי, ואוכלת עוד וחוזר חלילה...</span><br /><span style="font-family:arial;">אני מבואסת שכבר שלושה שבועות (אם לא יותר) שאני לא מצליחה להתאפס על העניין, ועוד יותר מתבאסת מההרגשה שלא אצליח לעולם להתאפס על העניין</span><br /><span style="font-family:arial;">לא יעזור כמה פעמים הבאתי על עצמי את כדור השלג הזה, ועד כמה הוא מבאס ועד כמה אני יודעת שכבר הצלחתי לצאת ממנו, כל פעם מחדש זה מרגיש הרסני, טובעני ובלתי ניתן לשליטה. </span><br /><span style="font-family:arial;">תחושת יאוש גדולה מלווה את יום ראשון בבוקר, יאוש ואובדן. חבל שאני לא יודעת איך לצום סתם בשביל הכייף ולא בשביל חורבן בית וחברה או בשביל תפילה....</span><div class="blogger-post-footer"><img width='1' height='1' src='https://blogger.googleusercontent.com/tracker/2825780116882736185-5157942495679466026?l=merilepoppins.blogspot.com' alt='' /></div>מריל'ה פופינסhttp://www.blogger.com/profile/13653762499360180844noreply@blogger.com0tag:blogger.com,1999:blog-2825780116882736185.post-29101396210933801932010-07-02T16:34:00.002+03:002010-07-02T16:58:51.254+03:00<span style="font-family:arial;">סוף סוף <span class="blsp-spelling-error" id="SPELLING_ERROR_0">תייכף</span> שבת, אפשר להניח את האיברים, להרגיע את הראש ולנסות לנוח</span><br /><br /><span style="font-family:arial;">היה שבוע ארוך ומייגע שאתמול הסתיים במפגש פסגה של ההורים שלי וההורים של ו'. </span><br /><br /><span style="font-family:arial;">כשאבא <span class="blsp-spelling-error" id="SPELLING_ERROR_1">ואמא</span> שלי עוד היו <span class="blsp-spelling-corrected" id="SPELLING_ERROR_2">נשואים</span> הם רבו על כל דבר אפשרי, ממש כל דבר. צעקות, עצבים, צרחות, מכות, נעליים מתעופפות, ממש לא היה רגע דל. מהרגע בו הם החליטו להתגרש הם התחילו להתנהג יפה אחד <span class="blsp-spelling-error" id="SPELLING_ERROR_3">לשנייה</span>, רק מה, אותנו השנים האלו עיוותו וכל מפגש שלהם ביחד מוציא <span class="blsp-spelling-corrected" id="SPELLING_ERROR_4">משלושתנו</span> את כל המיטב. אחי הופך לפלקט, דק ורזה בלתי נראה, נשמע. לא כאן. אחותי הופכת עצבנית, רעה מניפולטיבית. אני הופכת להיות עצבנית אף אחד לא יכול לזוז לידי בלי שאכנס בו על האופן שבו זזה לו השערה של הנחיר. </span><br /><br /><span style="font-family:arial;">כל המפגשים המשפחתיים שבהם שניהם מתייצבים,הם לנו סיוט מההפטרה, ולהם זה דווקא ממש בסדר. אז אתמול ההורים שלנו נפגשו, בסה"כ היה סיוט סביר. הם אנשים תרבותיים ונעימים אז למה שלא יהיה בסדר? או, אז זהו, שזה מפגש <span class="blsp-spelling-error" id="SPELLING_ERROR_5">פיסגה</span>, ועוד מפגש <span class="blsp-spelling-error" id="SPELLING_ERROR_6">פיסגה</span> כפול. היה סביר אבל באמת שהייתי מוותרת. <span class="blsp-spelling-error" id="SPELLING_ERROR_7">ואמא</span> שלי, שבאמת תהיה בריאה ותעזוב אותי בשקט, באמצע הערב פתאום שאלה: אז איזו שמלה תלבשי? כבר החלטת??? כמעט מרטתי לה את השערות מהאף, מה זה רלוונטי עכשיו???? ואז הגיע השאלה הבאה שנראה לי שאפילו שברה את אבא שלי: How will I know what the dress code is??h בשלב הזה כמעט הוצאתי לעצמי את העיניים מהמקום (במקום זה מעכתי לו' את הברך) אמרתי לה שתלבש מה שהיא רוצה, ושאם החתונה תהיה בגן אז כנראה שזה לא <span class="blsp-spelling-error" id="SPELLING_ERROR_8">בלאק</span> <span class="blsp-spelling-error" id="SPELLING_ERROR_9">טיי</span>, אלא <span class="blsp-spelling-error" id="SPELLING_ERROR_10">קז'ואל</span>. והיא ממשיכה: But what do you mean by casual??h בשלב הזה כבר כמעט <span class="blsp-spelling-error" id="SPELLING_ERROR_11">צרחתי</span> עליה שתפעיל את השכל, <span class="blsp-spelling-error" id="SPELLING_ERROR_12">יא</span> <span class="blsp-spelling-error" id="SPELLING_ERROR_13">רבנן</span>. </span><br /><br /><span style="font-family:arial;">רק מלכתוב על זה אני מתעצבנת שוב, על חוסר ההבנה שלה של <span class="blsp-spelling-corrected" id="SPELLING_ERROR_14">סיטואציות חברתיות</span>, זה עולה לי בבריאות.... לה זה לא עולה כל כך הרבה, היא די בסדר עם עצמה, ולכן כנראה שאני זו שצריכה להפסיק להתעצבן מזה</span><br /><br /><span style="font-family:arial;">שבת שלום</span><div class="blogger-post-footer"><img width='1' height='1' src='https://blogger.googleusercontent.com/tracker/2825780116882736185-2910139621093380193?l=merilepoppins.blogspot.com' alt='' /></div>מריל'ה פופינסhttp://www.blogger.com/profile/13653762499360180844noreply@blogger.com0tag:blogger.com,1999:blog-2825780116882736185.post-84112790695609317062010-06-26T23:41:00.004+03:002010-06-26T23:43:47.538+03:00<span style="font-family:arial;">כמה רגעים לפני סעודה שלישית, ד' ,האחיין בן השלוש, טרק לעצמו את הדלת על הבוהן, צרחות קשות, חיבוקים מנחמים ואחרי כמה דקות של סידור נשימה הוא הרים את הראש ואמר לי: עד החתונה שלך זה יעבור, נכון?</span><br /><span style="font-family:arial;"></span><div class="blogger-post-footer"><img width='1' height='1' src='https://blogger.googleusercontent.com/tracker/2825780116882736185-8411279069560931706?l=merilepoppins.blogspot.com' alt='' /></div>מריל'ה פופינסhttp://www.blogger.com/profile/13653762499360180844noreply@blogger.com0tag:blogger.com,1999:blog-2825780116882736185.post-20135721950389683632010-06-24T22:17:00.002+03:002010-06-24T22:25:55.867+03:00<span style="font-family:arial;">כל ענייני הרב והשיחות הארוכות והמעניינות בנינו על החופה ואופיה העלו לי את סף החשק להתעסק בכל פרטי החתונה. פתאום היום התרגשתי מהשמלה, מנעליים, מלחפש די.ג'י, מלבדוק מנות אחרונות ושאר דברים קטנים שנראים לי מעיקים. </span><br /><span style="font-family:arial;">ואז הלכתי לשוק</span><br /><span style="font-family:arial;">כנראה שזו הייתה טעות כי כשחזרתי הביתה מסתבר שאמא של ו' התקשרה ואמרה שהיא נורא רוצה לעשות שבת חתן!?</span><br /><span style="font-family:arial;">כבר אמרתי שהם חילונים? כבר אמרתי שו' טס ליפן יומיים ורבע אחרי החתונה? כבר אמרתי ששנינו שונאים אירועים? עלה לי הסעיף, הרגשתי במלכודת (למה בעבר למה? אני עדיין מרגישה במלכודת...) הוא לא רוצה את זה, אבל קשה לו להתמודד איתה....ואני בתגובה נהדרת ואינסטנקטיבית לתחושת המלכוד התעצבנתי, הרגשתי רע שהתעצבנתי, וחזרתי למעגל של הבוקר של הרגשת פיכס כללית.</span><br /><span style="font-family:arial;">אני מנסה להזכיר לעצמי שהכוח במידה רבה ביותר בידיים שלנו. זה באמת יופי שאני מנסה להזכיר את זה לעצמי, כי רק מהכתיבה של הסיפור, פה בבלוג עולה לי שוב הסעיף, יא רבנן</span><div class="blogger-post-footer"><img width='1' height='1' src='https://blogger.googleusercontent.com/tracker/2825780116882736185-2013572195038968363?l=merilepoppins.blogspot.com' alt='' /></div>מריל'ה פופינסhttp://www.blogger.com/profile/13653762499360180844noreply@blogger.com1tag:blogger.com,1999:blog-2825780116882736185.post-83963222601177823852010-06-24T10:45:00.003+03:002010-06-24T10:55:29.906+03:00<span style="font-family:arial;">סוף סוף ישנתי לילה שלם. </span><br /><span style="font-family:arial;">התעוררתי עם השעון ב 5:00 הסתכלתי עליו ועל ו' והחלטתי שאם כבר אז ננצל את הצלחת השינה ונרוץ מחר בבוקר. בשמחה ובששון ישנתי עד 6:00...ואז נגמרה השינה והתחילו המחשבות על מה אלבש היום (שוב אני מרגישה שמנה, מכוערת, טיפשה ולא מוצלחת) על איך אצליח לשמור על אכילה, על מה אעשה במשך היום, ושוב על מה אלבש, ועל החתונה, והתשובה המאוד מעצבנת של הרב (תשובה מאוד לא רבנית בעיני, אבל מאוד אופיינית) ושוב על מה אלבש, ומה יהיה עם אבא א', והאם נוכל להתחתן במשק, ושוב על מה אלבש, ועל המתנה הנחמדה שחשבנו לתת לאורחים שיבואו, ושוב על מה אלבש...ככה עד בערך 7:30 שאז התעורר ו' והציע שהיום נשאר בבית, יום בלי ריצות, עם קצת פחות אכזבות מיכולת הלמידה הקלוקלת שלי. ב</span><span style="font-family:arial;">שניה אחת נפתרה השאלה מה ללבוש...כל השאר עומד ותלוי</span><div class="blogger-post-footer"><img width='1' height='1' src='https://blogger.googleusercontent.com/tracker/2825780116882736185-8396322260117782385?l=merilepoppins.blogspot.com' alt='' /></div>מריל'ה פופינסhttp://www.blogger.com/profile/13653762499360180844noreply@blogger.com0tag:blogger.com,1999:blog-2825780116882736185.post-69838747038771530202010-06-21T12:18:00.002+03:002010-06-21T12:30:19.782+03:00<span style="font-family:arial;">אתמול פגשנו את הרב. הוא היה נחמד, נעים הליכות. באופן לא מפתיע הוא ניסה מאוד לשכנע אותנו שכדאי לנו לעבור דרך צוהר לשכוח את כל ענייני החתונה האזרחית...בשמחה הייתי שוכחת את כל ההוצאות הקשורות לחתונה אזרחית לו רק יכולתי במדינה שלי להתחתן באופן היהודי שבו אני בוחרת</span><br /><span style="font-family:arial;"> בסופה של שיחה הצלחנו להוציא ממנו מה המינימום הנדרש על מנת שחופה תיחשב הילכתית: הגבר הוא זה שצריך ליצור את החיבור לאישה. כתובה.2 עדים (גברים, לא קרובי משפחה ודתיים!!!!!) 7 ברכות שנאמרות על לשונן ועל ידי גברים, וטבעת שהגבר נותן לאישה. </span><br /><span style="font-family:arial;">בעצם אנחנו יכולים לעצב חופה ברוחינו כל עוד כל האלמנטים הללו ישמרו, אבל אז לא בטוח שיתנו לנו להתחתן במשק... אבא א' צריך לדבר עם הרב ולראות מה הוא, אבא א', יוכל לסבול</span><br /><span style="font-family:arial;">שני דברים העציבו והעכירו את רוחי עד מאוד מאוד: הנסיון המעצבן, אם כי כנה, של הרב למכור לנו את צוהר. לא מצאתי את העוז לאמר לו: יו-הו, אני סטודנטית לרבנות בתנועה ליהדות מתקדמת,לא תצליח למרוח אותי עם מילים יפות ואנשים נחמדים. ולמרות שה' חילוני הוא יודע היטב לפני מה הוא עומד (במיוחד אחרי שבילה לילה שלם בלקרוא את הקיצור שולחן ערוך וכל שאילתה אפשרית באתר כיפה) והדבר השני שממש, אבל ממש העציב אותי זה העניין של שני עדים דתיים- משום מה לאבא א' ולכל שאר האנשים שהיו בבית זה היה ברור שעד בחופה לא יכול להיות דתי!? מה זה הדבר הזה? אם יש פנים רעות לאורתודוקסיה הישראלית הם עולות כאן במלוא העוז</span><br /><span style="font-family:arial;">חוצמזה אני מבואסת כי אני לא מצליחה לשמור על המשקל, אוכלת כמו שאין מחר ומרגישה רע, שוב הגלגל הזה שקשה לי לצאת ממנו</span><br /><span style="font-family:arial;">בברכת חברים לתורה ולעבודה </span><br /><span style="font-family:Arial;">להתראות</span><div class="blogger-post-footer"><img width='1' height='1' src='https://blogger.googleusercontent.com/tracker/2825780116882736185-6983874703877153020?l=merilepoppins.blogspot.com' alt='' /></div>מריל'ה פופינסhttp://www.blogger.com/profile/13653762499360180844noreply@blogger.com0tag:blogger.com,1999:blog-2825780116882736185.post-77285002026626591602010-06-16T19:21:00.003+03:002010-06-16T19:37:14.876+03:00<span style="font-family:arial;">כבר סיכמנו שכשאלוהים חילק את מנות הסבלנות הוא דילג עלי....</span><br /><span style="font-family:arial;">ברגעים אלו ממש אני מתרגלת סבלנות מהסוג החשוב ביותר, סבלנות של קונטרול פריקית שהבינה שאין לה זמן השבוע ולכן בנזוגה הלך לרמי לוי לעשות קניות.</span><br /><span style="font-family:arial;">ולמה זו סבלנות מהסוג החשוב ביותר? כי אני שונאת לעשות קניות בסופר. </span><br /><span style="font-family:arial;">לאור היותי פיינשמקרית מהסוג המודע ביותר נתתי הוראות מדוייקות, ולמעט כמה שיחות טלפון עם כמה שאלות נראה לי שיהיה בסיידר. יתכן והירקות שהוא יקנה לא ימצאו חן בעיני, אבל זה לא סוף העולם, ממש ממש לא סוף העולם ורק צריך להגיד, או אולי לא....נראה</span><br /><span style="font-family:arial;"></span><div class="blogger-post-footer"><img width='1' height='1' src='https://blogger.googleusercontent.com/tracker/2825780116882736185-7728500202662659160?l=merilepoppins.blogspot.com' alt='' /></div>מריל'ה פופינסhttp://www.blogger.com/profile/13653762499360180844noreply@blogger.com0tag:blogger.com,1999:blog-2825780116882736185.post-69655816514253738912010-06-14T06:48:00.003+03:002010-06-14T07:02:25.681+03:00<span style="font-family:arial;">כל ענייני החתונה מתחילים לבלבל: מה כן הייתי רוצה, ומה לא, ממה לא ממש אכפת לי ואיפה ו' ביחס לכל הדברים האלו. לרוב אנחנו רואים עין בעין</span><br /><span style="font-family:arial;">שנינו מבקשים לעשות אירוע צנוע, עם מספר יחסית קטן של אנשים ללא הוצאות כלכליות מיותרות, ובעיקר בלי יותר מידי בלגן. אין לי מושג אם כתבתי כאן או לא, אבל כל חתונה, לא משנה כמה מעט בלגן יבקשו החתן-כלה לעשות ממנה תמיד יש סביבה בלגן. אם זה לא השמלה, זו הארוחה, אם לא הארוחה, המקום, אם לא המקום, התאריך ואם לא זה, יצוץ משהו אחר, אז עם כל <span class="blsp-spelling-corrected" id="SPELLING_ERROR_0">הניסיון</span> שלי לא לעשות מכל העניין בלגן, יוצא שיש בלגן. וכן, בהחלט דרושה <span class="blsp-spelling-corrected" id="SPELLING_ERROR_1">יצירתיות</span> וחשיבה מתמדת על מה נכון לנו</span><br /><span style="font-family:arial;"></span><br /><span style="font-family:arial;">לכל הפרטים הלוגיסטיים גם מצטרף עול החתונה האזרחית, ככל שאני חושבת על זה יותר ככה אני מתעצבנת יותר. איזה מן דבר זה שאני לא יכולה להתחתן באורח היהודי המתאים לי במדינה היהודית שבה אני גרה? איך זה יכול להיות שאנחנו צריכים להוציא סכום ענק של 1000 יורו ואולי יותר, בשביל להיות רשומים כאן כחוק??? יכולנו לטוס לארה"ב ולהתחתן שם, אבל אין לנו ממש זמן, בין עבודת הקיץ שלי, <span class="blsp-spelling-error" id="SPELLING_ERROR_2">לתיזה</span> ומבחן גמר של ו', חזנות בחגים וסתם אי אילו 20 עבודות שעלי להגיש לאוניברסיטה ולקולג' נראה שנאלץ לבקר בקפריסין. ולא, זו לא מדינה שעניינה אותי אי פעם, סתם עוד מחנה עצורים עם מזג אוויר ים תיכוני, לחות יש לי פה מספיק וגם חומוס</span><br /><span style="font-family:arial;">טוב, אם כבר קמתי בבוקר ורצתי, וכאילו צברתי אנרגיות חיוביות למה לקלקל אותם עם כל העצבים על הממסד הדתי בישראל</span><br /><span style="font-family:arial;">בברכת 'תרגיעי מותק'</span><br /><span style="font-family:arial;">להתראות</span><div class="blogger-post-footer"><img width='1' height='1' src='https://blogger.googleusercontent.com/tracker/2825780116882736185-6965581651425373891?l=merilepoppins.blogspot.com' alt='' /></div>מריל'ה פופינסhttp://www.blogger.com/profile/13653762499360180844noreply@blogger.com1tag:blogger.com,1999:blog-2825780116882736185.post-38001740126500769512010-06-09T20:57:00.002+03:002010-06-09T21:13:00.592+03:00<span style="font-family:arial;">כל מי שקוראת פה כבר יודעת ש- ו' כרע ברך,שלף טבעת ושאל את השאלה בה' הידיעה, ושאני התפוצצתי מצחוק ועניתי כן :) וזה באמת דבר גדול, כל כך גדול שאין לי מושג אם ואיך מתמודדים עם זה, כלומר, בעיקר נראה לי ששומרים אחד על השני, ולא ממש ברור לי מה זה אומר. ימים יגידו. </span><br /><span style="font-family:arial;">מעבר לשוק הבסיסי של כל החודשים האחרונים מאז שחברנו אחד <span class="blsp-spelling-error" id="SPELLING_ERROR_0">לשניה</span>, אני נפעמת מהשמחה הגדולה של כולם, חברים, משפחה קרובה ורחוקה, חברי משק, כולם כולם כל כך שמחים.</span><br /><span style="font-family:arial;"> <span class="blsp-spelling-error" id="SPELLING_ERROR_1">י'</span> אומרת שהסרתי את הקללה, ואני לא מצליחה <span class="blsp-spelling-corrected" id="SPELLING_ERROR_2">להינתק</span> ממחשבות על מה שהיה לפני ש ו' הצטרף לחיי. היה לי עצוב, <span class="blsp-spelling-error" id="SPELLING_ERROR_3">הבלוג</span> יכול להעיד. חיפשתי זוגיות, לא רציתי להיות לבד, ואני לא רוצה שאף אחת מחברותי תהיה לבד, יש <span class="blsp-spelling-error" id="SPELLING_ERROR_4">בביחד</span> עצמה מבורכת. וכמו שידעתי אז, בתקופת הלבד להבחין ולהבדיל בין שאר החיים לעניין הלבד, אני מניחה שכך גם צריך להתייחס אל הקללה הזו, היא שוכנת או שכנה רק על הזוגיות, בשאר החיים לא הייתה קללה. </span><br /><span style="font-family:arial;"></span><br /><span style="font-family:arial;">בסקטור הדברים הקטנים יש את ההתקדמות המפתיעה של אבא שלי ואשתו ששאלו מה אני רוצה לכבוד האירוסין, וכשבחיל ורעדה גדולה לחשתי <span class="blsp-spelling-corrected" id="SPELLING_ERROR_5">לשפופרת</span> של הטלפון: טלית. התגובה הייתה: בשמחה. למרות שחזרתי ואמרתי כמה שמחה אני על כך שהם הסכימו, אני לא חושבת שהצלחתי להעביר את גודל ההתרגשות. אולי יש בנכונות לרכוש לי טלית, משום הכרה בדרך החיים בה בחרתי. </span><br /><span style="font-family:arial;"></span><div class="blogger-post-footer"><img width='1' height='1' src='https://blogger.googleusercontent.com/tracker/2825780116882736185-3800174012650076951?l=merilepoppins.blogspot.com' alt='' /></div>מריל'ה פופינסhttp://www.blogger.com/profile/13653762499360180844noreply@blogger.com0tag:blogger.com,1999:blog-2825780116882736185.post-20648589499358026052010-05-09T01:25:00.002+03:002010-05-09T01:35:14.822+03:00<span style="font-family:arial;">לפני כשעה חזרנו משבת נעימה מאוד בצפונה הרחוק של ישראל. התחלנו את המסע בתל אביב, לו' הייתה הרצאה בשגרירות יפן, אני ישבתי בקפה גרג ליד המוזיאון ועשיתי את עצמי לומדת... אכלנו סנדוויץ בארומה, אספנו מלא הפתעות טעימות אצל מתוקה והתחלנו את הנסיעה צפונה, ו' נהג</span><br /><span style="font-family:arial;">ו' הוא נהג די גרוע. הססן, חשדן ו...יש לו מזדה דמיו- חרא של אוטו. כבר אמרתי לו פעם שהוא נהג גרוע, זו הייתה טעות איומה, ועכשיו את כל זה אני בעיקר אומרת בשקט לעצמי וקצת לכן, ובעיקר אני מזכירה לעצמי שיש דברים שממש, אבל ממש צריך לשמור לעצמי.</span><br /><span style="font-family:arial;">יש שיאמרו שהבעיות שלי עם הנהיגה של ו, היא בגלל שאני יושבת לא בכסא הנהג, לרגע אולי אטעה לחשוב שזה נכון, אבל יש כמה וכמה אנשים שלידם אני יושבת בעוד הם נוהגים , והם כולם נוהגים ונוהגות בסיידר גמור. מה לעשות, ו' הוא פשוט נהג לא משו. אני מבטיחה לא להגיד לו על זה כלום, לשבת לצידו ולשתוק, אבל, והנה האבל הגדול, פשוט לדאוג שזו יהיה אני הנהגת ולא הוא.</span><br /><span style="font-family:arial;">אני מניחה שעם הזמן יתווספו דברים חדשים לרשימה, כרגע זה שאסור להגיד לו שהוא נהג גרוע, ואסור להגיד לו שיש לו חרא של אוטו, גם אם זה אוטו שהוא קבל מההורים בהשאלה...</span><br /><span style="font-family:arial;">תחת קטגוריית הדברים שכן, כן יש מקום לדבר על סקס. תחילת השיחה תמיד מביכה אבל ההמשך נחמד, אפילו מצחיק, והתוצאה לרוב מבורכת. אבל בשביל זה צריך שתהיה פתיחות הדדית, בטחון ורצון לבדוק ולשנות. זה עוד דבר שאני מרבה להגיד לו'- שאני חשה איתו תחושת ביטחון נוסכת כל</span><div class="blogger-post-footer"><img width='1' height='1' src='https://blogger.googleusercontent.com/tracker/2825780116882736185-2064858949935802605?l=merilepoppins.blogspot.com' alt='' /></div>מריל'ה פופינסhttp://www.blogger.com/profile/13653762499360180844noreply@blogger.com1tag:blogger.com,1999:blog-2825780116882736185.post-29534797785082530782010-05-05T17:13:00.003+03:002010-05-05T17:17:53.294+03:00<span style="font-family:arial;">רק לשם תיעוד: הנה כמה מארוחות הבוקר שהיו לי בתקופה המזוויעה הזו:</span><br /><span style="font-family:arial;">שקית <span class="blsp-spelling-error" id="SPELLING_ERROR_0">דוריטוס</span></span><br /><span style="font-family:arial;">תפוחי אדמה בתנור (שמן זית ורוזמרין)</span><br /><span style="font-family:arial;">4 Peanut Butter Cups</span><br /><span style="font-family:arial;">סלט פטריות וזיתים ברוטב אדום</span><br /><span style="font-family:arial;">Appel Crisp </span><br /><span style="font-family:arial;">והיד בימים הללו הייתה נטויה עד מאוד, רק לשם הדגמה: ביום של תפוחי האדמה בתנור אכלתי סלט+5 <span class="blsp-spelling-error" id="SPELLING_ERROR_1">טבעול</span> קטנים לארוחת צהריים, ואחרי שעתיים אכלתי מנת פלאפל, וקרואסון שוקולד</span><br /><span style="font-family:arial;">רע להפליא </span><br /><span style="font-family:arial;"></span><div class="blogger-post-footer"><img width='1' height='1' src='https://blogger.googleusercontent.com/tracker/2825780116882736185-2953479778508253078?l=merilepoppins.blogspot.com' alt='' /></div>מריל'ה פופינסhttp://www.blogger.com/profile/13653762499360180844noreply@blogger.com0tag:blogger.com,1999:blog-2825780116882736185.post-53011326471876231752010-05-05T16:55:00.002+03:002010-05-05T17:12:56.177+03:00<span style="font-family:arial;">האמת שאני כל כך עמוק בפנים שלא נראה לי שראוי לקרוא לזה אמצע, אבל מאחר ואני במצב גרוע, אני אוותר על העניין</span><br /><span style="font-family:arial;">אקדים ואומר- הכל בסדר גמור עם ה'. הוא עומד יפה בכל החרא שעובר עלי ויוצא ממני</span><br /><span style="font-family:arial;">אין לי מושג מאיפה להתחיל, אולי מהעבודה שההוכחה <span class="blsp-spelling-corrected" id="SPELLING_ERROR_0">הפיזיולוגית</span> הטובה ביותר להתפרקות הטוטלית שעוברת עלי היא 5 <span class="blsp-spelling-error" id="SPELLING_ERROR_1">ההפטות</span> שצמחו לי בחלל הפה- כבר הרבה מאוד זמן שזה לא קרה... <span class="blsp-spelling-error" id="SPELLING_ERROR_2">הפטות</span> אצלי מעידות על שילוב מחץ של תזונה לקויה עד מאוד ולחץ כללי. לשמחתי הם לא תמיד באים ביחד- רק שהפעם הם כן. אז מה התגובה הכי בוגרת שהצלחתי להוציא מעצמי? לאכול, להרגיש חרא, לאכול עוד, לא להצליח לקום בבוקר לרוץ, <span class="blsp-spelling-corrected" id="SPELLING_ERROR_3">להרגיש</span> עוד יותר <span class="blsp-spelling-corrected" id="SPELLING_ERROR_4">חרא</span>, לשבת מול הארון במשך שעה (שבוע שעבר ישבתי שעה וחצי) לבכות כי הכל קטן עלי, צפוף, לא לרצות לצאת מהבית, להתבאס מעצמי עד מוות ו...לאכול</span><br /><span style="font-family:arial;">רק מלכתוב על זה אני בוכה שוב. </span><br /><span style="font-family:arial;">אני חושבת שאני בוכה כי אין לי מושג איך לחזור לתלם, אני כבר לא יודעת מה לעשות, אני לא יודעת איך לחזור לתלם</span><br /><span style="font-family:arial;">ויש תנאים מקלים- אני כבר שבועיים בלי הכדורים (לא ימשך זמן רב- ביום שלישי הקרוב חוזרים אליהם) יש עכשיו מלא אורחים מאנגליה שחלקם ישנים אצלי, ועל כן ה' ואני עברנו למעונות באופן חלקי (יום כן, יומיים לא <span class="blsp-spelling-corrected" id="SPELLING_ERROR_5">וליהפך</span>) וכמעט כל ערב אני נפגשת עם חברים וחברות אחרים ובאופן מאוד לא מפתיע, אני לא מצליחה <span class="blsp-spelling-corrected" id="SPELLING_ERROR_6">להשתלט</span> על האכילה</span><br /><span style="font-family:arial;">אז אני עמוק במדרון, יכול להיות שאני שוחה במימי התהום ורק לא <span class="blsp-spelling-corrected" id="SPELLING_ERROR_7">מעזה</span> להודות בכך</span><br /><span style="font-family:arial;">אם ישאלוני מה ההבדל בין אני בלי כדורים לאני עם כדורים אני אומר את מה שכולם אמרו לפני שלקחתי אותם ולא הבנתי את עומק האמירה: הכדורים מאפשרים. מאפשרים הכל כמעט, גם <span class="blsp-spelling-error" id="SPELLING_ERROR_8">איתם</span> היו נפלתי במדרונות חלקלקים, גם <span class="blsp-spelling-error" id="SPELLING_ERROR_9">איתם</span> הרגשתי לפעמים מגעיל, גם <span class="blsp-spelling-error" id="SPELLING_ERROR_10">איתם</span> היו לי ימי אכילה שלא היו מביישים אף מתאבק <span class="blsp-spelling-error" id="SPELLING_ERROR_11">סומו</span>, אבל הכל היה נשלט יותר, אפשרי יותר. במקום לשבת שעה מול הארון ולבכות על מר גורלי, ישבתי רק 20 דקות, התלבשתי ויצאתי. </span><br /><span style="font-family:arial;">הרגשתי מגעיל מקסימום ליום, בד"כ לכמה שעות. עכשיו, אני בגועל נפש מתמשך, תחושת <span class="blsp-spelling-error" id="SPELLING_ERROR_12">כישלון</span> <span class="blsp-spelling-error" id="SPELLING_ERROR_13">טוטאלי</span>, תחושת חוסר אונים גדולה אל מול המדרון החלקלק וכל מה שבא <span class="blsp-spelling-error" id="SPELLING_ERROR_14">איתו</span></span><br /><span style="font-family:Arial;"></span><br /><span style="font-family:Arial;"></span><div class="blogger-post-footer"><img width='1' height='1' src='https://blogger.googleusercontent.com/tracker/2825780116882736185-5301132647187623175?l=merilepoppins.blogspot.com' alt='' /></div>מריל'ה פופינסhttp://www.blogger.com/profile/13653762499360180844noreply@blogger.com0tag:blogger.com,1999:blog-2825780116882736185.post-24572980403588573582010-04-19T08:09:00.002+03:002010-04-19T08:18:49.539+03:00<span style="font-family:arial;">כל קיצונית שהיא אינה טובה באמת. לא זו הבריאותית, לא זו הפוליטית ובוודאי ובוודאי שלא זו הדתית</span><br /><span style="font-family:arial;">אחרי שנים רבות בהן לא הייתי בקיבוץ ליום הזיכרון (האמת שגם לא הייתי בארץ ב4 שנים האחרונות) החלטתי לבוא לכאן. הגעתי אתמול ערב יום <span id="SPELLING_ERROR_0" class="blsp-spelling-corrected">הזיכרון</span> ואני נשארת עד סוף יום העצבנות, ו' בא לארוחת חג <span id="SPELLING_ERROR_1" class="blsp-spelling-corrected">חגיגית</span> וביחד נשוב לירושלים </span><br /><span style="font-family:arial;">וכל זה כדי לספר שכרגע אבא שלי הגיע אלי עם צילום כתבה מהארץ על אמם של <span id="SPELLING_ERROR_2" class="blsp-spelling-error">אלירז</span> ואריאל פרץ. ראיתי את הכתבה בכמה וכמה מקומות בכולן אין לי שום ספק שהכתב יצא די <span id="SPELLING_ERROR_3" class="blsp-spelling-corrected">אידיוט</span> בעיקר כי הנקודה שהוא ניסה להעביר לא ממש עברה, אלא מה שעבר הוא סוג של שנאה עיוורת כלפי כל תופעת ימין מצויה</span><br /><span style="font-family:arial;">אז עכשיו זה גם הגיע לידיים של אבא שלי שנשא בפני את הנאום שבקצרה אמר שעיתון הארץ שונא יהודים ושונא ישראלים</span><br /><span style="font-family:arial;">אין לי איך להתמודד עם אמירות כאלו, הן פופוליסטיות, <span id="SPELLING_ERROR_4" class="blsp-spelling-corrected">אידיוטיות</span> ובעיקר מלמדות על כך שעם הזדקנותו הוא נעשה יותר קיצוני, ופחות מבין שלהיות בעל תפישה פוליטית שמאלנית או יהודית ליברלית אין משמעה שנאת ישראל.</span><br /><span style="font-family:arial;">עכשיו בא לי לבכות כי ממש אבל ממש אין לי איך להתמודד עם זה.</span><br /><span style="font-family:arial;">בסופו של דבר מה שהוא רצה לבקש הוא שבפעם הבאה כשאני באה לשבת לא להביא עיתון הארץ. בקשה מעצבנת אם כי <span id="SPELLING_ERROR_5" class="blsp-spelling-corrected">לגיטימית</span> מאוד</span><br /><span style="font-family:arial;">כשארגע, ולא יתחשק לי לבכות מאיזה פשיסט נמצא באבא שלי, אני צריכה למצוא את הדרך להגיד לו שהרבה ממה שכתוב בעיתון הארץ מוסכם עלי עד מאוד, ואני בשום פנים ואופן לא שונאת ישראל ובטח ובטח אי אפשר להאשים אותי באנטי ציונות או באנטי יהדות</span><br /><span style="font-family:arial;"></span><div class="blogger-post-footer"><img width='1' height='1' src='https://blogger.googleusercontent.com/tracker/2825780116882736185-2457298040358857358?l=merilepoppins.blogspot.com' alt='' /></div>מריל'ה פופינסhttp://www.blogger.com/profile/13653762499360180844noreply@blogger.com1tag:blogger.com,1999:blog-2825780116882736185.post-18909715626270658782010-04-18T21:15:00.003+03:002010-04-18T21:24:52.238+03:00<span style="font-family:arial;">בחודש וחצי האחרונים אני בתהליך ירידה מהתרופות של הדכאון. </span><br /><span style="font-family:arial;">כשרק התחלתי לקחת את הכדורים, עוד באנגליה, בכל מפגש עם הרופאה התלוננתי על כך שאני כבר לא מצליחה לבכות כמו פעם. פעם הייתי בוכה מכל דבר, דרך לשחרר את הלחצים, לפרוק מתחים, והרבה פעמים דמעות של עצב גדול, כאב גדול. הכדורים עכבו את הבכי, עכבו גם את הצחוק ועזרו מאוד לתפקד. כבר לא הכל היה נראה שחור משחור, לא כל דבר הרגיש הרסני, כואב עד מוות, בלתי ניתן לעיכול. וגם דברים רבים שעצבנו אותי בשנייה כבר לא הציקו לי. </span><br /><span style="font-family:arial;">השבוע מצאתי את עצמי מתעצצצבבבנננתתת משטויות. הרגשתי כמו פעם, דפוקה, עצבנית, כועסת, מתעצבנת.</span><br /><span style="font-family:arial;">אהבתי את היכולת של הכדורים האלו להרגיע. מצד שני, מאז שהפחתתי את המינון אני מוצאת את עצמי גם מתפקעת מצחוק מכל מיני דברים קטנים. צחוק בריא כזה. גם בכיתי, בכי בריא, משחרר</span><br /><span style="font-family:arial;">אני קצת אבודה, לא יודעת מה לעשות. </span><div class="blogger-post-footer"><img width='1' height='1' src='https://blogger.googleusercontent.com/tracker/2825780116882736185-1890971562627065878?l=merilepoppins.blogspot.com' alt='' /></div>מריל'ה פופינסhttp://www.blogger.com/profile/13653762499360180844noreply@blogger.com0tag:blogger.com,1999:blog-2825780116882736185.post-32186771313757192602010-04-11T21:18:00.002+03:002010-04-11T21:29:16.604+03:00<span style="font-family:arial;">בחג אחרון של פסח הייתי אצל ההורים של ו'. התחלנו את הביקור אצל בת דודתו, ומשם להורים. בסה"כ היה נעים. היו רגעי מבוכה גדולים כמו זה שירדתי למטה וראיתי על השולחן קערות עם מה שאני חשבתי היו אגוזי מלך ואפילו אמרתי "איזה יופי, אגוזי מלך לכבוד פסח" ואז התברר שהם קניידלך....התפוצצתי מצחוק במקום והתנצלתי כמה וכמה פעמים. הם היו טעימים, אבל ממתי <span class="blsp-spelling-error" id="SPELLING_ERROR_0">קיינדלך</span> הם לא במרק? הרי מבשלים אותם במרק... אז היו רגעי מבוכה והיו רגעי צחוק. היה נחמד מאוד. הביקור עזר לי להבין המון שאיפות וחלומות של ו' לגבי משפחה, ילדים ובית. הם באמת גדלו בבית מאוד <span class="blsp-spelling-error" id="SPELLING_ERROR_1">שמייח</span>, עם בני דודים שגרים בבית הצמוד, ותחושת אחווה ושמחה. ממש לא סיפור הילדות שלי, אבל החלט סיפור הילדות שאני רוצה להעניק לילדים שלי.</span><br /><span style="font-family:arial;">אין לי ספק שיום אחד המשפחתיות שלהם תעלה לי על העצבים, כרגע אני מרשה לעצמי להסתכל עליה ממרחק מה, לראות איך ו' נהנה בה, ולהישאר במרחק הסביר. </span><br /><span style="font-family:arial;">בשבילי גבולות זה טוב. הם ניתנים להרחבה, לשינוי, לשאלה. אי קיומם הוא הרה אסון.</span><br /><span style="font-family:arial;">בינתיים ירידה למינון של חצי תרופה נותנת את אותותיה. אני מגלה שקל לי יותר להתעצבן, לאבד סבלנות, להרגיש. אני די שולטת בזה כרגע, משתפת את ו' אם אני חשה שמשהו עומד להתפוצץ- להזהיר מראש. ואני מפחדת. אבל זה פחד מניע, לא פחד משתק, כך שבינתיים אין לי מה להתעכב עליו יותר מידי</span><br /><span style="font-family:arial;">טוב, אני חוזרת לכתוב דרשה לקולג'</span><div class="blogger-post-footer"><img width='1' height='1' src='https://blogger.googleusercontent.com/tracker/2825780116882736185-3218677131375719260?l=merilepoppins.blogspot.com' alt='' /></div>מריל'ה פופינסhttp://www.blogger.com/profile/13653762499360180844noreply@blogger.com0tag:blogger.com,1999:blog-2825780116882736185.post-10433657464769346142010-03-27T17:39:00.001+03:002010-03-27T18:05:08.452+03:00<div style="text-align: left;" dir="ltr">Like many people, I to have a complex relationship with changes. On the one hand I enjoy change, I welcome it with both hands. On the other hand, it takes me some time to get used to changes. Those 'between times'(which I'm sure have a <span class="blsp-spelling-corrected" id="SPELLING_ERROR_0">proper</span> term in psychology) are difficult for me.</div><div style="text-align: left;" dir="ltr"><br /></div><div style="text-align: left;" dir="ltr">My mom always tells stories about how I behaved at airports in the time when we were back and forth between the Kibbutz and Pittsburgh. How I used to drive everyone nuts, get horrible tantrums. During the flight I was fine, its the before and after.</div><div style="text-align: left;" dir="ltr"> She told me this for the first time when I was about 12 " It takes you time to get used to places, you need to come back home form school, have a moment to <span class="blsp-spelling-corrected" id="SPELLING_ERROR_1">absorb</span> the <span class="blsp-spelling-corrected" id="SPELLING_ERROR_2">surrounding</span>, then <span class="blsp-spelling-corrected" id="SPELLING_ERROR_3">you're</span> fine"She is right. </div><div style="text-align: left;" dir="ltr"><span class="blsp-spelling-corrected" id="SPELLING_ERROR_4">Every</span> time I come to a new place, or an old place but its packed with people, my first <span class="blsp-spelling-corrected" id="SPELLING_ERROR_5">tendency</span> is to become very hostile, sarcastic, look down at every one around me. Then I calm down and I'm fine.</div><div style="text-align: left;" dir="ltr"><span class="blsp-spelling-corrected" id="SPELLING_ERROR_6">Acknowledging</span> this difficulty and accepting it has made me enjoy, and like changes. It has also made me, in may cases, very <span class="blsp-spelling-corrected" id="SPELLING_ERROR_7">intolerant</span> to <span class="blsp-spelling-corrected" id="SPELLING_ERROR_8">people</span> who <span class="blsp-spelling-corrected" id="SPELLING_ERROR_9">don't</span> welcome change. </div><div style="text-align: left;" dir="ltr"><br /></div><div style="text-align: left;" dir="ltr">I guess what I'm trying to say is that solving one challenge raises another one, but more so, as a future Rabbi, and as one that loves her friends, one of the big lessons I have to learn for my self, is to <span class="blsp-spelling-corrected" id="SPELLING_ERROR_10">accept</span> people as they are. Help them do better for <span class="blsp-spelling-corrected" id="SPELLING_ERROR_11">themselves</span> from where they can. Not from where I think they should- doing that will only be a <span class="blsp-spelling-corrected" id="SPELLING_ERROR_0">disaster</span> for us all </div><div style="text-align: left;" dir="ltr"><br /></div><div style="text-align: left;" dir="ltr">Oh, first time I've written here during <span class="blsp-spelling-error" id="SPELLING_ERROR_1">Shabbat</span>. This <span class="blsp-spelling-error" id="SPELLING_ERROR_2">Shabbat</span> feels so non <span class="blsp-spelling-error" id="SPELLING_ERROR_3">shabbat</span>...</div><div class="blogger-post-footer"><img width='1' height='1' src='https://blogger.googleusercontent.com/tracker/2825780116882736185-1043365746476934614?l=merilepoppins.blogspot.com' alt='' /></div>מריל'ה פופינסhttp://www.blogger.com/profile/13653762499360180844noreply@blogger.com0tag:blogger.com,1999:blog-2825780116882736185.post-6238628133307389532010-03-24T06:04:00.000+02:002010-03-24T06:09:10.653+02:00<div style="text-align: left;">I'm in NJ, so its English for the next week</div><div style="text-align: left;"><br /></div><div style="text-align: left;">Some times when I'm very tired, but still kind of awake , I find that words from a dream or a <span class="blsp-spelling-corrected" id="SPELLING_ERROR_0">beginning</span> of a dream find their way into what ever I'm thinking or doing...I'm <span class="blsp-spelling-corrected" id="SPELLING_ERROR_1">very</span> tired. Landed </div><div style="text-align: left;">about 4 hours a go, trying not to go to sleep too early, so I <span class="blsp-spelling-corrected" id="SPELLING_ERROR_2">will sleep</span> till later then 6am</div><div class="blogger-post-footer"><img width='1' height='1' src='https://blogger.googleusercontent.com/tracker/2825780116882736185-623862813330738953?l=merilepoppins.blogspot.com' alt='' /></div>מריל'ה פופינסhttp://www.blogger.com/profile/13653762499360180844noreply@blogger.com0tag:blogger.com,1999:blog-2825780116882736185.post-78229599974019663582010-03-18T15:36:00.002+02:002010-03-18T15:46:08.367+02:00<span style="font-family:arial;">בשעה טובה ומוצלחת אני מבינה למה מתכוונים במשפט הזה. אין חדש, ה' ואני עדיין ביחד, נהנים. שאלות העתיד נרגעו (אני חושבת שזה בזכות סוג של בטחון שהתפתח, שאנחנו ביחד, זה רציני ולא צריך כל הזמן להתעסק בעתיד, משו כזה) </span><br /><span style="font-family:arial;"></span><br /><span style="font-family:arial;">החדשות היחידות שיש הן מגזרת התרופות נגד דכאון. כבר בקיץ רציתי לרדת מהם, אבל הנסיעה לאנגליה דחתה את העניין, כשחזרתי עוד התלבטתי עם הרופא, ובזכות ההתלבטות החלטנו להמשיך, וטוב שכך, כי לא הספקתי להגיד ג'ק רובינסון ושקעתי עמוק אל דכדכת החורף (למה אני לא כותבת דכאון, אין לי מושג. עדיין קיים בי סוג של קושי להודות בזה) המינון עלה לחודש והתייצבתי, חזרנו למינון רגיל לחודשיים ועכשיו בקשתי לרדת</span><br /><span style="font-family:Arial;">אני מרשה לעצמי להאמין שגם אם ה' לא היה נכנס לחיי הייתי יורדת מהתרופות, אני מאמינה שגם הייתי מפחדת לאלללללאאאא,רק שעכשיו אני מפחדת עוד יותר. </span><br /><span style="font-family:Arial;">בטור השבועי של מירי חנוך היא כתבה משהו על כדורים. שמחתי שהיא כתבה על זה. היא חיזקה בי את התחושה שהכדורים לא שינו אותי מהקצה אל הקצה, אלא עזרו לי להתמודד עם החרא שצף מסביב, עזרו לי להיות יותר עצמי, לבחור נכון יותר. עכשיו צריך לתרגל את העניין בלי כדורים ואני מפחדת</span><br /><span style="font-family:Arial;">כמו תמיד, הפחד לא עוצר בעדי, הלכתי לרופא, שנינו את הסדרים: שבועיים מינוך נמוך כל יום, ושבועיים אחר כך יום כן ויום לא</span><br /><span style="font-family:Arial;">אתגרים טובים ומפחידים עומדים לפתחי</span><div class="blogger-post-footer"><img width='1' height='1' src='https://blogger.googleusercontent.com/tracker/2825780116882736185-7822959997401966358?l=merilepoppins.blogspot.com' alt='' /></div>מריל'ה פופינסhttp://www.blogger.com/profile/13653762499360180844noreply@blogger.com0tag:blogger.com,1999:blog-2825780116882736185.post-86287027991997903002010-03-13T20:41:00.004+02:002010-03-13T20:44:59.902+02:00<span style="font-family:arial;">משו ששכחתי לכתוב בפוסט הקודם: ה' מצחיק אותי מאוד. יש לנו חוש הומור קרוב. אני צוחקת מהשטויות שלו, והוא משלי. מעבר לכמות השמחה שזה מעורר בי, התעוררה בי המון המון תקווה. </span><br /><span style="font-family:arial;">כמה מחברותי הטובות ביותר לימדו אותי שחוש הומור הוא אחד הדברים החשובים בזוגיות, הן כל כך צודקות</span><br /><span style="font-family:arial;">תודה ושבוע טוב </span><div class="blogger-post-footer"><img width='1' height='1' src='https://blogger.googleusercontent.com/tracker/2825780116882736185-8628702799199790300?l=merilepoppins.blogspot.com' alt='' /></div>מריל'ה פופינסhttp://www.blogger.com/profile/13653762499360180844noreply@blogger.com1tag:blogger.com,1999:blog-2825780116882736185.post-88392551902533512502010-03-10T09:13:00.003+02:002010-03-10T11:19:19.719+02:00<span style="font-family:arial;">אני מתחילה להתרגל לה' בחיי. נעים לקום איתו בבוקר, נעימה המחשבה שהוא שם במשך היום. </span><br /><br /><span style="font-family:arial;">זה כל כך נחמד, נעים, מעורר תדהמה עמוקה וגדולה עד לאין שיעור ששאלת הזוגיות פתאום נפתרה. </span><br /><span style="font-family:arial;">ברור לי שמחכים לי, לנו, אתגרים לרוב. קטנים יותר וגדולים פחות. הם שם, הם חלק מהחיים. אבל, הזוגיות, מי כמה למה איך, הלבד שכל כך היה לי קשה איתו פתאום איננו עוד. וזה באמת ובתמים פתאום. </span><br /><span style="font-family:arial;">יש בי פחד שפתאום הכל יתפרק, שהכל חלום וכלום לא יחזיק מעמד. אני מנסה לא לתת לפחד לשלוט בי, אבל הוא שם. </span><br /><span style="font-family:arial;"></span><br /><span style="font-family:arial;">אם ישאלו אותי אם אני מאוהבת, אני אגיד שכן, בעיקר כי אין לי מילים אחרות לתאר את ההרגשה הזו, ונראה לי שככה נראית אהבה. יש הערכה, עניין, רצון להיות ביחד עוד ועוד, שמחה גדולה כשהוא בא, ועצבות אם לא נפגשים בערב. התרגשות מעתיד משותף ותחושת בטחון. תחושת בטחון גדולה. אם כל זה מגדיר אהבה, אז אני מאוהבת. </span><br /><span style="font-family:arial;"></span><br /><span style="font-family:arial;">כנראה שאמשיך לחשוב על הדברים עוד ועוד</span><div class="blogger-post-footer"><img width='1' height='1' src='https://blogger.googleusercontent.com/tracker/2825780116882736185-8839255190253351250?l=merilepoppins.blogspot.com' alt='' /></div>מריל'ה פופינסhttp://www.blogger.com/profile/13653762499360180844noreply@blogger.com0tag:blogger.com,1999:blog-2825780116882736185.post-53160341787939926062010-03-02T20:20:00.002+02:002010-03-02T20:41:08.896+02:00<span style="font-family:arial;">נראה לי שכבר כתבתי שה' חושב שאני בחורה מאוד מבוקשת (הוא היה ממש הופתע מכך שהייתי פנויה כשהוא שאל עלי...) אני, מצידי מספרת לו שלא היה ולא נברא...כן, מידי פעם יש איזו התחלונות של התחלה מכאן ומכאן, אבל באמת שזה שום דבר שהוביל לשום דבר. כשביסודי כל מיני בנות קבלו פתקים עם הצעות חברות אני הייתי עסוקה בלהתעצבן על מורים, להרביץ לכמה בנים, ובעיקר לעשות כל מה שאפשר כדי להעלם מעל פני השטח כדי לא להכעיס את ההורים שגם ככה היו עסוקים עד מעל לראש בלריב אחד עם השני. למרות כל זאת נורא רציתי לקבל פתק כזה...</span><br /><span style="font-family:arial;">כשחזרתי הביתה מקריאת מגילה חיכו לי על הקיר שלושה דפי מחברת ועליהם כתוב:</span><br /><span style="font-family:arial;">מירב טובה קלוש האם תסכימי להיות חברה שלי?</span><br /><span style="font-family:arial;">בלי להסס עניתי כן. סוף סוף הצעת חברות! ולא סתם חברות אלא חברות עם בחור מקסים. טוב לב, חכם, מעמיק, נדיב, מתחשב, קשוב, מודע לסביבתו, שואף למשהו ומגשים שאיפות. אני מקווה להיות איתו עוד הרבה מאוד שנים</span><div class="blogger-post-footer"><img width='1' height='1' src='https://blogger.googleusercontent.com/tracker/2825780116882736185-5316034178793992606?l=merilepoppins.blogspot.com' alt='' /></div>מריל'ה פופינסhttp://www.blogger.com/profile/13653762499360180844noreply@blogger.com1tag:blogger.com,1999:blog-2825780116882736185.post-41466526148327488982010-02-28T12:18:00.003+02:002010-02-28T12:30:39.849+02:00<span style="font-family:arial;">אתמול חטפתי על הראש מחברה יקרה עד מאוד,ל'. היא שאלה אם אני שמחה? אם אני יודעת להיות שמחה?</span><br /><span style="font-family:arial;"> יש לנו ויכוח קבוע בנושא השמחה. אני טוענת שאני יודעת להיות שמחה, רק שזה לא קורה הרבה. היא טוענת שאני לא יודעת להיות שמחה, אני לא יודעת שטוב לי ושדווקא זה קורה הרבה. האמת נמצאת איפה שהוא באמצע. </span><br /><span style="font-family:arial;">אני מאמינה ברגעים קטנטנים של אושר שמבליחים לרגע לשמי העולם. פעמים רבות אני מפספסת אותם. </span><br /><span style="font-family:arial;">הפעם, עם הצטרפותו של ה' לחיי, אני שמחה, רגעי שמחה מהנים ביותר. </span><br /><span style="font-family:arial;">אבל, אני כל הזמן חושבת איך זה קרה לי ולא לחברותי האחרות? או איך זה קרה לי עכשיו ועדיין לא קרה להם? האם יכול להיות?</span><br /><span style="font-family:arial;">אני מזכירה לעצמי שלמרות הצורך העז שלי בחוקים, במסגרות, בשרשרת ברורה של מה קורה ואיך, החיים מורכבים הרבה יותר, הרבה יותר. לכל אחת ואחת קורים דברים אחרים בזמנים אחרים. וכמו שאני מזכירה לעצמי כל יום: הסיפור שלי הוא שלי, אי אפשר ולא צריך להשוות אותו לסיפורים של אחרים. הפיתוי גדול אבל מסוכן ובעיקר מיותר.</span><div class="blogger-post-footer"><img width='1' height='1' src='https://blogger.googleusercontent.com/tracker/2825780116882736185-4146652614832748898?l=merilepoppins.blogspot.com' alt='' /></div>מריל'ה פופינסhttp://www.blogger.com/profile/13653762499360180844noreply@blogger.com0tag:blogger.com,1999:blog-2825780116882736185.post-19005665791257581682010-02-23T18:35:00.004+02:002010-02-23T18:53:38.482+02:00<span style="font-family:arial;">כל מיני שאלות שרצות לי בראש כבר שנים, הן נשאלות יותר ברגעים שונים בחיים. בימים אלו עולות השאלות על גבולות שמירת האני, איך אני אומרת מה אני רוצה ומה לא, ואיך רבים. </span><br /><span style="font-family:arial;">למרות שמגיל 16 אני עם אבא <span class="blsp-spelling-error" id="SPELLING_ERROR_0">ואישתו</span>, ל' (שיש להם זוגיות טובה ביותר) רשמי הילדות נשארו בי חרוטים ומודעים. בבית שבו גדלתי עד שהם החליטו להיפרד צעקו כל הזמן, רבו כל הזמן, רבו בצעקות כל הזמן, לא היה ויכוח סתמי, כל שיחה עלתה לדציבלים שלא היו מביישים את הטובה שבזמרות האופרה. היה רע להפליא. כשחברות שלי ובני זוגן רבים ואני בסביבה, אני מיד מכריזה שאסור לריב לידי כי אני ילדה להורים גרושים...בתפיסה <span class="blsp-spelling-error" id="SPELLING_ERROR_1">הניאנדרטלית</span> שלי ריב משמעו גירושים, פירוק, שבר. אמנם הגירושים שלהם היו הדבר הטוב ביותר שקרה לנו ולהם, יחד עם זאת לא למדתי איך לריב כמו שצריך, איך להתווכח בלי להעליב, בלי לבטל את השני, בלי לאבד שליטה, והכי חשוב איך להשלים. </span><br /><span style="font-family:arial;">אם יום אחד יהיו לי ילדים יש הרבה שהייתי רוצה ללמד אותם, וזה נמצא גבוה ברשימה, <span class="blsp-spelling-error" id="SPELLING_ERROR_2">אממה</span>, אני יודעת שזה יותר עניין של <span class="blsp-spelling-corrected" id="SPELLING_ERROR_3">דוגמה</span> אישית, אז בעצם כדאי שאתחיל ללמוד את אומנות הריב</span><div class="blogger-post-footer"><img width='1' height='1' src='https://blogger.googleusercontent.com/tracker/2825780116882736185-1900566579125758168?l=merilepoppins.blogspot.com' alt='' /></div>מריל'ה פופינסhttp://www.blogger.com/profile/13653762499360180844noreply@blogger.com0tag:blogger.com,1999:blog-2825780116882736185.post-26042896142727332662010-02-21T20:21:00.003+02:002010-02-23T18:35:03.151+02:00<span style="font-family:arial;">לפני כמה רגעים קבלתי מה' את המסרון הבא:</span><br /><span style="font-family:arial;">I can't believe I'm wasting my time here instead of seeing you</span><br /><span style="font-family:arial;">חיוך אווילי לא יורד לי מהפנים...יש סיכוי שאתרגל לזה? </span><div class="blogger-post-footer"><img width='1' height='1' src='https://blogger.googleusercontent.com/tracker/2825780116882736185-2604289614272733266?l=merilepoppins.blogspot.com' alt='' /></div>מריל'ה פופינסhttp://www.blogger.com/profile/13653762499360180844noreply@blogger.com0tag:blogger.com,1999:blog-2825780116882736185.post-86720994503171397852010-02-20T18:04:00.003+02:002010-02-24T06:39:10.512+02:00<span style="font-family:arial;">את השיר <span class="blsp-spelling-error" id="SPELLING_ERROR_0">מהפוסט</span> הקודם כתב מאיר <span class="blsp-spelling-error" id="SPELLING_ERROR_1">ויזלטיר</span>. אבל, זה רק הבית הראשון. ל' אמרה שהבית השני מדכא. אני ממשיכה לחפש אותו. אולי הוא לא מדכא, אלא <span class="blsp-spelling-corrected" id="SPELLING_ERROR_2">ראליסטי</span>, שכן הבית הראשון הוא חלום</span><br /><span style="font-family:arial;"></span><br /><span style="font-family:arial;">בינתיים בגזרת הגברים יש שינוי קל. אולי בעצם אני צריכה להיות קצת יותר נדיבה <span class="blsp-spelling-error" id="SPELLING_ERROR_3">ולאמר</span> שיש שינוי גדול. אני יוצאת עם ה'. נפגשנו באוניברסיטה (הוא לומד עם אחות של אחד <span class="blsp-spelling-error" id="SPELLING_ERROR_4">האקסים</span>, שהיא גם חברה שלי במעגל השלישי או הרביעי) פגשתי אותם עובדים במרץ, והוא בירר את מצב הפניות שלי. ממש מתחשק לי לשאול אותו מה בי הביא אותו לשאול את השאלה. </span><br /><span style="font-family:arial;">פגישה ראשונה הייתה ארוכה עד מאוד. 2 כוסות יין מצידי, 3 בירות מצידו ו 6 שעות של שיחה נעימה, קולחת. הוא לא נבהל מכך שאני פרח רבנות, ולא נבהל מכך שאני מבוגרת ממנו ב 5 שנים. ואני...<span class="blsp-spelling-error" id="SPELLING_ERROR_5">המממ</span>, אני...לא יודעת. נחמד לי <span class="blsp-spelling-error" id="SPELLING_ERROR_6">איתו</span>, נעים <span class="blsp-spelling-error" id="SPELLING_ERROR_7">איתו</span>, הוא איש שיחה, בינתיים נראה <span class="blsp-spelling-corrected" id="SPELLING_ERROR_8">אינטליגנט</span>, סטודנט לתואר שני במזרח רחוק ויחב"ל, מתרגל, ומארגן כל מיני כנסים למחלקה. איפה יכולנו להיפגש בחיים? אם הייתי צעירה יותר, או אם הוא היה מבוגר יותר, היינו נפגשים בהדרכות נוער חו"ל. </span><br /><span style="font-family:arial;">פגישה שנייה הייתה עוד יותר ארוכה, מצחיקה ונעימה. ראינו את ממזרים חסרי כבוד, סרט <span class="blsp-spelling-corrected" id="SPELLING_ERROR_9">מצוין</span>! <span class="blsp-spelling-corrected" id="SPELLING_ERROR_10">נהניתי</span> מכל רגע.</span><br /><span style="font-family:arial;"></span><br /><span style="font-family:arial;">לאורך כל הכתיבה אני מנסה להימנע מכתיבת אבל, כי מה שיש לי לכתוב הוא לא ממש אבל, אם כי יש בו אלמנטים כאלו. הוא שמנמוך, ושעיר. שום דבר שאני רגילה אליו, או נמשכת אליו באופן רגיל. אני מנסה להזכיר לעצמי את ל', אימי התותבת ואת אבא שלי. בינתיים אני גם מתרגלת הדחקה של בחור אחד שראיתי לפני כמה זמן ומאז אני מבררת עליו...</span><br /><span style="font-family:arial;">בכל מקרה ה' נוסע בקיץ ליפן ל 8 חודשים. הוא קבל <span class="blsp-spelling-error" id="SPELLING_ERROR_11">מילגה</span> מאיזו אוניברסיטה. (הרי רק מזה אני צריכה ליפול <span class="blsp-spelling-corrected" id="SPELLING_ERROR_12">מהכיסא</span>, לא???) </span><br /><span style="font-family:arial;">שבוע טוב </span><div class="blogger-post-footer"><img width='1' height='1' src='https://blogger.googleusercontent.com/tracker/2825780116882736185-8672099450317139785?l=merilepoppins.blogspot.com' alt='' /></div>מריל'ה פופינסhttp://www.blogger.com/profile/13653762499360180844noreply@blogger.com0tag:blogger.com,1999:blog-2825780116882736185.post-79408105797420275242010-02-15T09:42:00.003+02:002010-02-15T09:48:10.977+02:00<span style="font-family:arial;">אמש ראיתי שיר יפהפה, עדיין לא בררתי מי כתב אותו</span><br /><span style="font-family:arial;"></span><br /><span style="font-family:georgia;">יותר מפעם אחת אני קיויתי</span><br /><span style="font-family:georgia;">למצוא אדם שחלומו יהיה אחרת.</span><br /><span style="font-family:georgia;">וכשאבוא מחלומי אל חלומו, אחרת</span><br /><span style="font-family:georgia;">יהיה גם חלומי, אחרת</span><br /><span style="font-family:georgia;">יתרחש בחלומו, איני יודע</span><br /><span style="font-family:georgia;">אמרתי בנפשי, מה יתרחש אז.</span><br /><span style="font-family:arial;"></span><br /><span style="font-family:arial;">השבוע יש התחלה של מפגש עם חלום אחר. (וגם, הצלחתי לסדר את השעון, בשט"ומ)</span><div class="blogger-post-footer"><img width='1' height='1' src='https://blogger.googleusercontent.com/tracker/2825780116882736185-7940810579742027524?l=merilepoppins.blogspot.com' alt='' /></div>מריל'ה פופינסhttp://www.blogger.com/profile/13653762499360180844noreply@blogger.com1tag:blogger.com,1999:blog-2825780116882736185.post-43327367359310351682010-02-12T12:51:00.000+02:002010-02-12T12:58:31.042+02:00<span style="font-family:arial;">אוף נמאס לי נננננממממאאאאאסססס</span><br /><span style="font-family:arial;">אני חייבת לעבור בית, נמאס לי מהדירה הזו, מהעלטה, מהשכנים, מבעלי הבית (הנחמדים, יש לאמר) מהרעש הכפרי, מקו התפר. כן נמאס לי מקו התפר, נמאס לי לראות כל יום מול העיניים את החרא שכולנו יוצרים במו ידנו. לראות ולא לדעת מה לעשות כדי לשנות. </span><br /><span style="font-family:arial;">אבל אין כלום. שום דירה באזור הרצוי, במחיר הראוי והאפשרי. </span><br /><span style="font-family:arial;">היאוש משתולל </span><br /><span style="font-family:arial;">אני משתדלת לא לבכות. אוי הנה 'עיוות בכי' בזווית של הפה...טוב, נו, לפחות לבכות אני אוהבת</span><br /><span style="font-family:Arial;">שבת שלום</span><div class="blogger-post-footer"><img width='1' height='1' src='https://blogger.googleusercontent.com/tracker/2825780116882736185-4332736735931035168?l=merilepoppins.blogspot.com' alt='' /></div>מריל'ה פופינסhttp://www.blogger.com/profile/13653762499360180844noreply@blogger.com0tag:blogger.com,1999:blog-2825780116882736185.post-61366880124893443102010-02-10T08:59:00.000+02:002010-02-10T09:04:16.054+02:00<span style="font-family:arial;">ברגע זה אני סוגרת שעה מאז הסתכלתי בשעון ואמרתי לעצמי שצריך לזוז. אני לא מצליחה להחליט מה לעשות, כלומר, אני יודעת בדיוק מה אני אמורה לעשות, אבל לא החלטתי איפה. </span><br /><span style="font-family:arial;">היום יוקדש לקריאה כתיבה התחלה של עבודה, אבל האבדן של הבוקר, חוסר הסדר של תחילת השבוע משאיר אותי מבולבלת, אבודה, לא בטוחה איפה יהיה הכי טוב לשבת היום...אז מה אני עושה??? קוראת בלוגים וחושבת שאסור שגם היום הזה יבוזבז על תחושת האבדן, צריך לקום ולעשות... אז זהו, אני קמה, מכינה סנדוויץ' והולכת להר הצופים</span><br /><span style="font-family:Arial;">אהה, רק לשם הבהרה ובגלל השעון המעאפן של הבלוג הזה, השעה עכשיו היא 09:08</span><br /><br /><br /><span style="font-family:Arial;"></span><div class="blogger-post-footer"><img width='1' height='1' src='https://blogger.googleusercontent.com/tracker/2825780116882736185-6136688012489344310?l=merilepoppins.blogspot.com' alt='' /></div>מריל'ה פופינסhttp://www.blogger.com/profile/13653762499360180844noreply@blogger.com0tag:blogger.com,1999:blog-2825780116882736185.post-66792506983683523772010-02-06T12:24:00.000+02:002010-02-06T20:06:12.985+02:00<span style="font-family:arial;">לפני 10 או 11 שנים רזיתי 17 קילו. מאז אני משתייכת אחר כבוד לקבוצת נשות האקורדיון: יש תקופות שבהן אני שומרת כמו שצריך, עולה מקסימום 2-3 קילו, כאלו שרק אני רואה, והם עושים לי לא טוב. ויש תקופות בהן אני ממש במדרון חלקלק בלתי ניתן לעצירה. כמו זה שהיה לפני שנה וחצי כשחזרתי ארצה, והעלתי בערך 8-9 קילו בלי להניד עפעף, רק בלהזיז ת'לסת. </span><br /><br /><span style="font-family:arial;">to make a long story short אני עומדת מול הארון ומתלבטת האם להצר, להעביר הלאה, או לשמור את הבגדים שהתאימו לי לפני שנה וחצי. </span><br /><br /><span style="font-family:arial;">את כל אלו שלא אהבתי כבר העברתי הלאה, עכשיו מה עושים עם אלו שאני עדיין אוהבת??</span><br /><br /><span style="font-family:arial;">יש שיאמרו שלשמור אותם לימים קשים היא נבואה שמגשימה את עצמה, אבל גם בלעדיהם אני יכולה לתאר לעצמי שיהיו תקופות בהם אעלה במשקל, אז למה להעביר או להצר? מצד שני, אולי אצליח לא לעלות כל כך הרבה, אני כאילו יותר מפוקחת, יותר יודעת מה מגבלות הגוף שלי, יודעת להפסיק, לעצור חלקית את ההחלקה במדרון המוכר כל כך. אבל הוא כל כך מוכר, שלמה שהפעם אצליח להתחמק ממנו עד כדי כך??? בינתיים אני משאירה אותם בארון. איכשהו ברור לי שיום אחד יהיה להם שימוש. </span><span style="font-family:arial;">קצת מבאס </span><div class="blogger-post-footer"><img width='1' height='1' src='https://blogger.googleusercontent.com/tracker/2825780116882736185-6679250698368352377?l=merilepoppins.blogspot.com' alt='' /></div>מריל'ה פופינסhttp://www.blogger.com/profile/13653762499360180844noreply@blogger.com0tag:blogger.com,1999:blog-2825780116882736185.post-34844717979309432942010-02-05T09:06:00.000+02:002010-02-05T09:29:52.411+02:00<span style="font-family:arial;">כל יום עולות בי מחשבות לשתף כאן, וכמו שהן עולות בראש כך הן גם נשארות שם...כמו הרבה דברים שאיתן אני מתמודדת גם כאן יש בי צורך בשלמות הסיטואציה כדי שאוכל להתיישב לכתוב בה. אני מתאמנת להרפות קצת. לא הכל צריך להיות בדיוק איך שנוח לי שיהיה כדי שאעשה דבר מה. זה נכון בנוגע לכמעט כל דבר- ממזון עד נסיעה לשבת להורים, דרך בגדים, נעליים, איפה ללמוד, איפה לבלות, מה לראות, אילו החלטות אני מקבלת, איך אני מתחילה עם גברים שמוצאים חן בעיני, או איך להיות חברה של חברות. נראה שזו תהיה התמודדות נצחית. אני רואה אותה אצל אמא שלי, מתבאסת שגם אני קצת כזו, ומתעודדת מזה שאני הרבה יותר מודעת ממנה לעניין, והרבה יותר בשליטה. הדוגמה הטובה ביותר שיש לי בהקשר שלה הוא קניות בסטוקים בלתי הגיוניים: לפני כמה שנים היא התחילה לשחות באופן תחרותי במסגרת מקום העבודה שלה. מישהי המליצה על שמפו שנועד לשחיינים, משהו שמנטרל אל הכלור שבבריכה. היא הלכה לחנות, קנתה אחד, ראתה כי טוב, חזרה שוב לחנות והפעם קנתה בערך 20 בקבוקי שמפו (אולי חשוב לציין שיש לאמא שלי שיער קצר...) באופן מאוד לא מפתיע אחרי 5 בקבוקים נמאס לה מהריח, הצבע, זה כבר לא עושה את העבודה טוב וכו' וכו' וכו' רק מה, בארון נשארו עוד 15 בקבוקים. יאמר לזכותה שהיא לא מכריחה את עצמה להשתמש בהם, ויאמר לא לזכותה שהיא גם לא מנסה להיפטר מהם. היא עושה את אותו הדבר גם עם אוכל, בגדים, תרופות, נעליים הכל. בעיני זה נורא ואיום. התירוץ שלה תמיד אותו דבר: אני קונה כל כך הרבה כי מה יקרה אם יגמר. והתגובה שלי תמיד אותו דבר: אם יגמר מנסים משהו חדש, וחוץ מזה כבר הוכח שבסופו של דבר את לא משתמשת בכל ה 20 שקנית, למה מראש לא לקנות רק שניים או שלושה, מקסימום חמישה???!!!! </span><br /><span style="font-family:arial;">כתגובת נגד אני מקפידה תמיד לנסות שמפואים, סבונים, מרככים חדשים. אם משהו מוצא חן בעיני והוא מחו"ל, אני מביאה איתי שניים או שלושה כי אין בארץ, וגם אז זה נראה לי מוגזם ביותר....בכל פעם שאני רואה חולצה או מכנסיים שאני ממש אוהבת ומתלבטת אם לקנות שניים אותה גזרה רק בצבע אחר, אני מיד מתקשרת לאחותי לשאול אם הגיוני לקנות שתיים, ואם אני לא הופכת להיות אובססיבית כמו אמא.</span><br /><span style="font-family:arial;">וכל זה עלה עכשיו, כי אתמול העברתי פעילות ראשונה של אמהות ובנות במסגרת חוג בת מצווה. כשהצגתי את עצמי אמרתי שאמא שלי תמיד, אבל תמיד, מביכה אותי. הסברתי שזה כנראה חלק מהתפקיד של אמהות, וכשאנחנו נהיה אמהות גם אנחנו נביך את הילדים שלנו. לשמחתי כל האמהות בחדר צחקו והודו שאכן כך הדבר. </span><br /><span style="font-family:arial;">אז אמא שלי אובססיבית בצורה קיצונית. אני נוטה מהר מאוד לקפוץ מקצה לקצה, משחור ללבן, אני צריכה להזכיר לעצמי שיש אמצע. </span><div class="blogger-post-footer"><img width='1' height='1' src='https://blogger.googleusercontent.com/tracker/2825780116882736185-3484471797930943294?l=merilepoppins.blogspot.com' alt='' /></div>מריל'ה פופינסhttp://www.blogger.com/profile/13653762499360180844noreply@blogger.com0tag:blogger.com,1999:blog-2825780116882736185.post-60591936417534852402010-02-02T22:33:00.001+02:002010-02-02T22:50:23.179+02:00<span style="font-family:arial;">בפעם בכמה זמן יוצא לי לתהות מי מחברותי תשאר לנצח. יש לי תחושה שזו תהייה קצת ילדותית, אבל אני לא מצליחה להיפטר ממנה. </span><br /><span style="font-family:arial;">יש לפחות חברה אחת שברור לי שנלווה אחת את השנייה עוד שנים רבות מאוד. לשמחתי גם ברור לה. נראה לי ששתינו יודעות שאם עברנו את שעברנו, ואנחנו עדיין חברות, אז באמת אפשר לעבור את הכל. </span><br /><span style="font-family:arial;">נראה לי שהתהייה הזו עולה ברגעים בהם אני מרגישה רחוקה עד מאוד מכל מה שהוא העולם שלהם, של חברות קרובות מאוד. אני יודעת שתמיד יתווספו לי חברות, יחזרו וותיקות, שהרי, אני כזאת: חובבת חברה, אוהבת לשתף ולהשתתף (בד"כ לוקח לי קצת זמן להגיע לזה, אבל זה מגיע) </span><br /><span style="font-family:arial;">אני מקווה שהן ישארו תמיד. הן יותר מידי אהובות מכדי שאוכל לחשוב על חיי בלעדיהן.</span><br /><span style="font-family:arial;">פעם גם הייתה לי הפנטזייה הזוגית של 'אני ואתה מול כל העולם' כשזה התפורר לרסיסים, נותרתי מיותמת פנטזיה לכמה שנים טובות מאוד. עכשיו יש לי פנטזיה שיש שיאמרו שהיא מציאותית, אני אומרת שהיא קצת פחדנית. פנטזיה שמפחדת להיפגע, אם כי אני מודה שיש בה צד ריאלי. הפנטזיה היא אני ואתה. זהו. לא מול העולם, לא עם העולם. אני ואתה.</span><div class="blogger-post-footer"><img width='1' height='1' src='https://blogger.googleusercontent.com/tracker/2825780116882736185-6059193641753485240?l=merilepoppins.blogspot.com' alt='' /></div>מריל'ה פופינסhttp://www.blogger.com/profile/13653762499360180844noreply@blogger.com0tag:blogger.com,1999:blog-2825780116882736185.post-25216785157874131642010-01-31T23:02:00.000+02:002010-01-31T23:26:21.419+02:00<span style="font-family:arial;">כשהיינו ילדים גרנו כמה שנים בארה"ב, Grandma הייתה מאוד חולה, ואנחנו נסענו כדי לטפל בה וגם כדי לעזור לסבא חיים עם שאר הילדים שהיו (אמא שלי גדלה במשפחה יהודית אמריקאית טיפוסית באופן יחסי- כלומר, אבא מנתח בכיר, אמא מגדלת את הילדים ושותה קולה עם החברות. הילדים הם החלק הלא טיפוסי, בעוד שלמרבית הנשים מסביב היו 3 אולי 4 ילדים, לסבא וסבתא שלי היו 6, במרווחים קטנים קטנים, ולא, זה לא בגלל שהם היו דתיי, והסביה היחידה שהם הפסיקו זה כי היא חלתה בסרטן, סבב א) בקיצור, היו שתי קלטות שליוו את הילדות שלנו כאן ושם: האחת קלטת של איזה פסטיגל עם השיר ברבאבא. אני ממש יכולה, גם היום לשמוע את השיר מתנגן בסטיישן וואגן, להרגיש את הכפכפים מגרדים לי באצבעות, את אחותי הגדולה נרדמת עלי מצד אחד, ואת אחי הקטן מוצץ אצבע בקולי קולות. ואת ההורים רבים (רק כדי להבהיר שפסטורליה לא הייתה שם באוטו שלנו) והשנייה, קלטת של פרחי לונדון. אין לי מושג מאיפה אמא שלי או אבא שלי הקריצו אותם, אבל היה לנו תקליט בבית וקלטת לאוטו, וכל היום שרנו שירים שלהם. עד היום אנחנו שרים שירים שלהם בשולחן שבת, תמיד עם מבטא אנגלוסקסי- כי ככה הם שרים. אפילו האחים התותבים שלי שרים אותם כמונו- עם המבטא והכל.</span><br /><span style="font-family:arial;">לפני שבועים אחותי מצאה את הדיסק באינטרנט ורכשה אותו עבורינו. חשבתי שאהנה ממנו הרבה יותר, אבל כנראה שיש דברים שנועדו להישאר זכרון מצחיק, מתקתק יותר או פחות, ולא צריך להנכיח אותם מחדש בחיים העכשוויים.</span><br /><span style="font-family:Arial;">כשגדלנו וכבר חזרנו ארצה כמעט לתמיד, הפסקול של חיינו היה סיימון וגרפינקל ודייויד ברוזה. </span><br /><span style="font-family:Arial;">הפסקול של חיי הוא הכאן והשם, העברית והאנגלית, תמיד ביחד, זה לצד זה. אני מדברת, חושבת וחולמת בשתי השפות.</span><div class="blogger-post-footer"><img width='1' height='1' src='https://blogger.googleusercontent.com/tracker/2825780116882736185-2521678515787413164?l=merilepoppins.blogspot.com' alt='' /></div>מריל'ה פופינסhttp://www.blogger.com/profile/13653762499360180844noreply@blogger.com0tag:blogger.com,1999:blog-2825780116882736185.post-10939001792590595012010-01-23T18:32:00.000+02:002010-01-23T18:54:16.695+02:00<span style="font-family:arial;">אז למרות תחושת האיכס, זו שבמקרים רבים מביאה אותי לכתוב, לא כתבתי. </span><br /><span style="font-family:arial;">החיים עם כלבה בבית הם לא משו בכלל. גליתי על עצמי שאני הרבה יותר איסטניסטית ממה שחשבתי, אני ממש לא נהנית מללטף אותה, לשחק איתה, עצם נוכחותה גורמת לי להרגיש שאני כל הזמן מלוכלכת. ביום שישי התקשרה י' חברה של ההורים של הכלבה לשאול אם אני רוצה להעביר אותה אליה לשבת. התשובה הראשונה הייתה לא. שלטון ה'לא נעים לי' שולט כאן יותר מידי, אחרי דקה I came back to my senses והתקשרתי חזרה לשאול אם ההצעה עדיין עומדת. לשמחתי היא עמדה עוד עמדה. כך היו לי 25 שעות של שקט, עשיו שלטון ה'לא נעים לי' מונע ממני להרים אליה טלפון לשאול אם היא יכולה להישאר אצלה עד מחר בערב, זה יעזור לי מאוד. כל כך הרבה 'לא נעים לי' צצו יחד עם הצטרפותה של הכלבה לחיי - ממש נורא</span><br /><span style="font-family:arial;">ה'לא נעים לי' הקשה מכולם היה לכתוב מייל להורים שלה שמטיילים בחו"ל על כך שאני לא יכולה לשמור עליה. שלחתי את המייל ביום שישי. </span><br /><span style="font-family:arial;">מה שכן הבנתי הוא שאין לי רצון להשקיע במשהו שהוא לא אני. תחושה מאוד מחוצפת אם כי טבעית. היא התחושה שמבהירה לי שאני לא רוצה ילדים, למרות הגיל, למרות הסביבה. היא התחושה שמנחה אותי גם בדברים הפחות נעימים שאני מנסה לעשות עם עצמי- כמו לרוץ. באמת שהייתי מעדיפה לישון עד מאוחר, לאכול כמה שבא לי, לקנות עד אובדן חושים, ולהבדיל, גם לא לצאת מהבית. אבל כל אלו הם לא השקעה בי, הם סוג של הרס.</span><br /><span style="font-family:arial;">אז עכשיו כשמתחילה תקופת מבחנים ועבודות (זו שמכונה ברוב חוצפה חופשת סמסטר) אני מנסה למקד את הרצון הזה להשקיע רק בי לסיום כמה שיותר עבודות. </span><div class="blogger-post-footer"><img width='1' height='1' src='https://blogger.googleusercontent.com/tracker/2825780116882736185-1093900179259059501?l=merilepoppins.blogspot.com' alt='' /></div>מריל'ה פופינסhttp://www.blogger.com/profile/13653762499360180844noreply@blogger.com2tag:blogger.com,1999:blog-2825780116882736185.post-66291644285077473332010-01-11T22:25:00.000+02:002010-01-11T22:39:45.129+02:00<span style="font-family:arial;">הבוקר פגשתי את הפסיכולוג שמלווה את התכנית שבה אני לומדת, התיישבתי בכיסא ואמרתי ששבוע שעבר היה לי מלא מה להגיד, ועכשיו גורנישט מין גורנישט. כלום לא השתנה משבוע שעבר, רק הזמן עבר והתרגלתי לחיות עם השאלות האלו.</span><br /><span style="font-family:arial;">במסגרת כל מיני הדברים שכן נאמרו הוא שיקף את מה שהוא רואה: אני יושבת על הגדר. מנהלת את חיי בין כאן וכאן. ישיבה על הגדר עולה בהרבה כוחות נפש כי כל הזמן צריך לאזן, לסדר להסביר. </span><br /><span style="font-family:arial;">הוא כל כך צודק. אפילו כאן בבלוג, אני יושבת על הגדר: לא כותבת מה אני לומדת למרות שזה חלק מהותי בחיי. לא רק זה שאני רק לומדת ולא ממש עובדת, אלא שתחום הלמידה שלי הוא מהותי לחיי הנוכחיים והעתידיים. הלימודים האלו הן בחירת דרך משמעותית שיש עליה תוויות שאיתן קשה לי, בחשיפתן אני מורידה את עצמי מהגדר. </span><br /><span style="font-family:arial;">אין לי מושג מי קורא או קוראת פה מלבד אותן חברות קרובות שלהן סיפרתי, אז למה זה כל כך מדאיג?? הלא נודע הוא המדאיג, חוסר השליטה על מי שמבקר\ת פה.</span><br /><span style="font-family:arial;">אני לומדת בתכנית הישראלית לרבנות של התנועה ליהדות מתקדמת בישראל. ובמילים קצרות יותר אני פרח רבנות. אחלה ביטוי. </span><br /><span style="font-family:Arial;">לא הרגשתי שום אבן שנגולה מעל ליבי, איזו באסה. אותה תחושה שהחיים מוליכים אותי ולא אני אותם, זה מתסכל אותי עד מאוד. קמה, לומדת, ישנה, קמה, לומדת, ישנה, קמה לומדת, ישנה, קמה לומדת, ישנה, קמה, לומדת, ישנה, קמה, לומדת, ישנה, קמה, לומדת, ישנה</span><div class="blogger-post-footer"><img width='1' height='1' src='https://blogger.googleusercontent.com/tracker/2825780116882736185-6629164428507747333?l=merilepoppins.blogspot.com' alt='' /></div>מריל'ה פופינסhttp://www.blogger.com/profile/13653762499360180844noreply@blogger.com0tag:blogger.com,1999:blog-2825780116882736185.post-76210172217767176892010-01-09T20:00:00.000+02:002010-01-09T20:28:13.016+02:00<span style="font-family:arial;">לפני בערך 10 שנים הייתי מאוהבת ב-ה' (לא, זה לא הקב"ה) גבוה, חכם, תחומי עניין וידע שתמיד ריתקו אותי, ועיניים גדולות שחדרו עמוק את כל שכבות ההגנה, כאילו קראו אותי מבפנים, אבל גם קרעו מבפנים. </span><br /><span style="font-family:arial;">היה שם משהו מאוד מוזר. יצאנו כזוג תקופה קצרה, כל שאר השנים היו הסתובבויות הדדיות, פעם הוא רוצה יותר, פעם אני. ואז נשברתי, אמרתי שאני לא יכולה יותר, שאני אוהבת מאוד ורוצה להיות ביחד, והוא לא רצה. באמצע הקיץ קבלתי מכתב. מכתב האהבה הראשון שלי, והוא היה כל כך הוא. אבל שום דבר לא השתנה. הוא פנה לדרכו ואני לדרכי, וכן, רק הזמן עשה את שלו. התאהבתי באחרים, עברתי לגור עם אחר, הוא בינתיים התחתן (וגם התגרש) אני נפרדתי מהאחר, וכל הזמן חשבתי על ה'. בסוף התקשרתי. השיחה הייתה ריקה, לא ברורה, לא קשורה, בזבזה את הזמן שאמור לרפא. מאז עברו שנים, אבל הוא תמיד שם. במשך שנותי בלונדון כשפגשתי אנשים מהארץ ככה סתם פתאום בלי תכנון, תמיד חשבתי שהוא היחיד שבאמת הייתי רוצה לפגוש ככה פתאום. לפני שחזרתי יצרתי קשר. עולמות על גבי עולמות הפרידו ביננו. הוא ביקש מספר שיוכל להתקשר כשאחזור, אני נתתי אבל הוא לא התקשר. חצי שנה אחרי נפגשנו במקרה בבר ירושלמי, הוא בדייט ואני עם חברות. ברגע שראיתי אותו ירד לי כל חשק ורצון שהיה קיים לפני.</span><br /><span style="font-family:arial;">אבל לא לזמן רב. הפכתי דני-דין. בודקת את האתר שלו באינטרנט, מה הוא כתב, מה אחרים ענו לו, ומה הוא ענה להם. תמיד מה שהוא כתב פרט על מיתרי הצחוק, או העצב, או העניין, או הסקרנות. משהו בתוכי זז. אז הזמנתי אותו להיות חבר שלי בספר הפנים, הצעתי שאם הוא עולה ההרה שיתקשר, לא קרה. כתבתי תגובה לעדכון וקבלתי תגובה קצרה וקורקטית חזרה.</span><br /><span style="font-family:arial;">הוא בשבילי משהו שאני לא בשבילו. אני לא יודעת מהו בשבילי.</span><br /><span style="font-family:arial;">לא ממש התנשקנו, לא שכבנו, לא היינו ביחד בחיים האמיתיים (שלא ברור לי מה הם אבל ברור לי שלא הייתי בהם איתו)</span><br /><span style="font-family:arial;">הוא שם, תמיד שם. תמיד אני חוזרת אליו במחשבות, ברצון לגלות אותו, בפחד מלגלות אותו ובתקווה לגלות אותו</span><div class="blogger-post-footer"><img width='1' height='1' src='https://blogger.googleusercontent.com/tracker/2825780116882736185-7621017221776717689?l=merilepoppins.blogspot.com' alt='' /></div>מריל'ה פופינסhttp://www.blogger.com/profile/13653762499360180844noreply@blogger.com0tag:blogger.com,1999:blog-2825780116882736185.post-90254350318883124302010-01-07T09:37:00.000+02:002010-01-07T09:48:48.014+02:00<span style="font-family:arial;">כמה דברים שרצים בראש. אני לא בטוחה שאני מסוגלת לעבד אותם, הם מסתובבים שם כבר כמה ימים, מעלים בי תוגה, קצת בהלה בגלל חוסר ההבנה של מה קורה ומה גורם לזה, דכדוך כללי וצורך עז לדבר מלווה בחוסר רצון עז לדבר</span><br /><span style="font-family:arial;">מעגל מחשבות 2 ק"ג- נותרו לי 2 ק"ג להגיע למשקל שבו אני מפסיקה לשלם לשומרי משקל, שהוא גם משקל היעד שלי. אני יודעת שאלו 2 הק"ג הקשים ביותר ובראש אני מכתיבה לעצמי שלעולם לא אצליח ועכשיו בטוח אכנס למעגל של חצי למעלה חצי למטה וכלום לא יזוז. זה לא טוב, אני רואה איך המחשבה בוראת מציאות קיימת</span><br /><span style="font-family:arial;">מעגל הלבד- אני יותר אוהבת ביחד, רוצה לאהוב ולהיות נאהבת, להתרגש לקראת התחלה חדשה ואהבה חדשה. אבל מיד אני חושבת על כאב הלב, השיברון, חוסר ההצלחה בזוגיות הרצינית הקודמת. אני מנסה להבין ממה באמת אני מפחדת, מה באמת אני תוהה לעצמי. אולי בעצם אני לא רוצה להיות ביחד? אולי אני מוכנה? האם מתחת לכל אלו מסתתרת שאלה גדולה ומהותית יותר שעבודה עליה תסייע לקדם, לשנות את הלבד</span><br /><span style="font-family:arial;">מעגל הבטחון- כבר שנה וחצי שאני לא עוסקת בחינוך. כל הבטחון הלך אבד לו, ונוסף לו חוסר הבטחון הישן שאני לא יודעת מספיק, שאין לי את כל הידע הנדרש בתחומי יהדות. שאין לי מאיפה לחפש ואיך להתחיל </span><br /><span style="font-family:arial;">אולי יום אחד, אולי עם השרינקית, אולי לבד אני אצליח לפרק אותם לגורמים וכך גם להתמודד איתם טוב יותר</span><div class="blogger-post-footer"><img width='1' height='1' src='https://blogger.googleusercontent.com/tracker/2825780116882736185-9025435031888312430?l=merilepoppins.blogspot.com' alt='' /></div>מריל'ה פופינסhttp://www.blogger.com/profile/13653762499360180844noreply@blogger.com0tag:blogger.com,1999:blog-2825780116882736185.post-27948497978950481982010-01-04T00:20:00.000+02:002010-01-04T00:24:15.519+02:00<span style="font-family:arial;">טעות ראשונה: אחרי ריצה, מקלחת והרתחת מים גיליתי שאין חלב. הכנתי תה ומיד הלכתי לישון. משם הכל התפקשש. </span><br /><span style="font-family:arial;">עכשיו אני מנסה לשכנע את עצמי שהפקשוש לא חייב להימשך מעבר להיום. after all tomorrow is a new day</span><div class="blogger-post-footer"><img width='1' height='1' src='https://blogger.googleusercontent.com/tracker/2825780116882736185-2794849797895048198?l=merilepoppins.blogspot.com' alt='' /></div>מריל'ה פופינסhttp://www.blogger.com/profile/13653762499360180844noreply@blogger.com0tag:blogger.com,1999:blog-2825780116882736185.post-10825616782020911822010-01-03T09:40:00.000+02:002010-01-03T09:40:00.382+02:00<span style="font-family:arial;">בדרך הביתה השמיעו ברדיו את השיר-דקלום Class of 99 בכל פעם יש בו איזה חלק אחר שנתקע בראש <span class="blsp-spelling-error" id="SPELLING_ERROR_0">חוצמ</span> ההמלצה לשים sun screen הערב זה היה משפט יחסית מתחילתו של השיר: </span><br /><span style="font-family:arial;">Dont be reckless with other peoples hearts, dont put up with people who are reckless with yours</span><br /><span style="font-family:arial;">חשבתי על כמה קל לנו, מתוך הלבד ומהמאיסות בו, אבל גם בגלל התקווה לחזור לאותם גברים שהתנהגו אלינו לא משו בכלל. חשבתי על חברה אחת מיוחדת שעכשיו יודעת בראש ואפילו בלב אבל הריגוש מחזיר אותה אליו. </span><br /><span style="font-family:arial;">וחשבתי עלי. ועל המחשבות שיש לי על ו', מידי פעם בא לי להתקשר אליו, קצת חום וחנופה, קצת שיחה וסקס גרוע. בהתחלה כתבתי קצת חום ואהבה, אבל אין שם אהבה, כלומר <span class="blsp-spelling-error" id="SPELLING_ERROR_1">חוצ</span> מאהבתו את עצמו אין שם אהבה. ואני לא מתקשרת. כי אני רוצה אהבה. אני רוצה להיות מסוגלת להגיד מה טוב לי ומה לא נעים והוא לא מסוגל להקשיב, אז למה להתקשר??? אבל בא לי חיבוק חם במיטה, והוא נשאר עד הבוקר, ותמיד מרגיש נורא בבית וזה עושה לי נעים, שהבית שלי הוא לא רק שלי.</span><br /><span style="font-family:arial;">ובינתיים אני קוראת <span class="blsp-spelling-error" id="SPELLING_ERROR_2">בלוג</span> של איזה בחור (שאם היה לי מושג איך לעשות כאן לינקים הייתי עושה ). אני נקרעת מצחוק ממה שהוא כותב, גם בוכה מחלק מהקטעים, בחלקים אחרים אני קצת בשוק על החשיפה המלאה לעולם מחשבות של גבר, ובעיקר אני תוהה לעצמי כמה מוזר שאפשר לחוש קרבה ורגישות דרך מחשב, כמה מוזרה ההרגשה שאני לגמרי יכולה להתאהב בו וכמה מעניין אם הוא היה מוצא חן בעיני גם במציאות</span><br /><span style="font-family:arial;"></span><br /><span style="font-family:arial;"></span><div class="blogger-post-footer"><img width='1' height='1' src='https://blogger.googleusercontent.com/tracker/2825780116882736185-1082561678202091182?l=merilepoppins.blogspot.com' alt='' /></div>מריל'ה פופינסhttp://www.blogger.com/profile/13653762499360180844noreply@blogger.com0tag:blogger.com,1999:blog-2825780116882736185.post-23365888118653002922010-01-02T23:34:00.000+02:002010-01-02T23:37:04.105+02:00<span style="font-family:arial;">חשבתי שהצלחתי לתקן את המעוות בשעות הפרסום, אבל רק יצא שהבלוג החליט שלא השעה היא 23:40 אלא שעת הפירסום שבקשתי...עוד מליון וחצי שעות יתפרסם איזה פוסט שכתבתי הרגע,, </span><span style="font-family:arial;">מוצאי שבת רגע לפני חצות<br /></span><span style="font-family:arial;">לילה טוב ושבוע טוב</span><div class="blogger-post-footer"><img width='1' height='1' src='https://blogger.googleusercontent.com/tracker/2825780116882736185-2336588811865300292?l=merilepoppins.blogspot.com' alt='' /></div>מריל'ה פופינסhttp://www.blogger.com/profile/13653762499360180844noreply@blogger.com0tag:blogger.com,1999:blog-2825780116882736185.post-53307285738063543362010-01-01T10:19:00.000+02:002010-01-01T10:20:58.871+02:00יהווו איזה עצבים, הבלוג הזה כותב שאת הפוסט הקודם כתבתי ביום חמישי 31.12 אבל עכשיו יום שישי 1.1.10 והשעה 10:29 אולי מי מכם\מכן יודע\ת לתקן ת'עניין???<div class="blogger-post-footer"><img width='1' height='1' src='https://blogger.googleusercontent.com/tracker/2825780116882736185-5330728573806354336?l=merilepoppins.blogspot.com' alt='' /></div>מריל'ה פופינסhttp://www.blogger.com/profile/13653762499360180844noreply@blogger.com0tag:blogger.com,1999:blog-2825780116882736185.post-24773101194951220992010-01-01T09:51:00.000+02:002010-01-01T10:19:20.827+02:00<span style="font-family:arial;">אני מחבבת את סבבי ב' של ראש השנה. אני מתייחסת אליהם כאל אפשרות לבדוק איפה אני עומדת בקשר לכל מה שרציתי לעשות לשנה, בדרך כלל זו גם תקופה שבה אני מרשה לעצמי לעדכן את ההחלטות, אולי להפוך אותן לראליסטיות יותר. </span><br /><span style="font-family:arial;"> אתמול לא יכולתי להפסיק לחשוב איפה הייתי 10 שנים. כל כך הרבה דברים מהותיים קרו בשנים האלו. פעם ראשונה ששכבתי עם גבר, פעם ראשונה במערכת יחסים ארוכה, סיימתי תואר ראשון, עבדתי בעבודה שלא ממש אהבתי אבל לימדה אותי הרבה על יחסי עובדים-מעבידים, נשבר לי הלב לרסיסים, לא התקבלתי לשליחות שחשבתי שאני רוצה אבל אז התקבלתי לשליחות הראשונה שרציתי, 3 שנות שליחות בלונדון, הכרה והפנמה של מה הייתי רוצה לעשות בחיים, ובשנתיים האחרונות זה מה שאני עושה. אבל הדבר שהכי הדהים אותי הם החברות שמלוות אותי בעשור האחרון. רק אחת מתוך הארבע שיודעות על <span class="blsp-spelling-error" id="SPELLING_ERROR_0">הבלוג</span> הכרתי בשנות ה 90, לכל השאר חברתי מאוחר יותר וזה הדבר החשוב ביותר שקרה לי בעשור הזה. גיליתי נשים חדשות, חברות לחיים. אני לא מוצאת מילים להסביר כמה אני נפעמת מכל מה שקרה</span><br /><span style="font-family:arial;">בערב בביקור אצל <span class="blsp-spelling-error" id="SPELLING_ERROR_1">השרינקית</span>, הבנתי שוב את גודל הפער שהולך ומעיק עלי יותר ויותר ככל שהימים חולפים, הפער בין הגיל הכרונולוגי <span class="blsp-spelling-error" id="SPELLING_ERROR_2">שתייכף</span> מגיע ל 35 לבין מה שאני מרגישה על עצמי- צעירה, קטנה. אבל גם לכל מה שעדיין אין לי. קצת מוגזם להגיד כל מה שאין לי, כי בעצם יש לי הרבה דברים שאני רוצה, בעיקר יש לי את הידיעה מה אני רוצה לעשות בחיים, או לפחות בשנים הקרובות - וזה המון. </span><br /><span style="font-family:arial;">מה שאין לי ואני רוצה מאוד הוא לאהוב, להיות בקשר. גם אין לי עדיין את הבטיחון להבחין בין ריב לוויכוח. איכשהו אני מרגישה שהרבה מהפחדים שלי נסובים סביב זה, כי הרי ידוע לכל שאם רבים אז מתגרשים, ואני ממש לא רוצה לעמוד בעוד סבב פרידות לא כבת להורים שהתגרשו ולא כמי שנשבר לה הלב לרסיסים מהאכזבה שאליה הובילה האהבה. <span class="blsp-spelling-corrected" id="SPELLING_ERROR_3">היתרון</span> בחזרה <span class="blsp-spelling-error" id="SPELLING_ERROR_4">לשרינקית</span> הוא באפשרות לחשוב בצורה <span class="blsp-spelling-corrected" id="SPELLING_ERROR_5">מדויקת</span> יותר על מה אני רוצה ובעיקר איך. יש משהו שעוצר אותי מלעשות את האיך</span><br /><span style="font-family:Arial;">לפני הרבה שנים הייתי בטוחה שאני אמות בגיל 25, אין לי הסבר הגיוני לעניין, אבל בינתיים אני צועדת בבטחה לעבר ה 35, אז כנראה שטעיתי</span><br /><span style="font-family:Arial;"></span><div class="blogger-post-footer"><img width='1' height='1' src='https://blogger.googleusercontent.com/tracker/2825780116882736185-2477310119495122099?l=merilepoppins.blogspot.com' alt='' /></div>מריל'ה פופינסhttp://www.blogger.com/profile/13653762499360180844noreply@blogger.com0tag:blogger.com,1999:blog-2825780116882736185.post-58891291390944138352009-12-29T23:43:00.000+02:002009-12-29T23:50:29.480+02:00<span style="font-family:arial;">למה על רשומה שפרסמתי ביום ראשון בבוקר (נשבעת במזוזה) האתר מסמן שהיא נכתבה בשבת??? </span><br /><span style="font-family:arial;">לא רק שאני מאותגרת אנכית אני לגמרי מאותגרת מחשבית, הרי זה בטח קשור למיקום של בסיס הרשת או משהו כזה. </span><span style="font-family:arial;">האמת היא, אני לא באמת מאותגרת, I just couldnt care less יש כל כך הרבה דברים מעניינים אחרים שהייתי רוצה להכיר לפני שאתעסק עם כל מה שיש למחשב להציע לי.</span><div class="blogger-post-footer"><img width='1' height='1' src='https://blogger.googleusercontent.com/tracker/2825780116882736185-5889129139094413835?l=merilepoppins.blogspot.com' alt='' /></div>מריל'ה פופינסhttp://www.blogger.com/profile/13653762499360180844noreply@blogger.com0tag:blogger.com,1999:blog-2825780116882736185.post-51750948658188660722009-12-27T09:56:00.000+02:002009-12-29T23:43:22.889+02:00<span style="font-family:arial;">כבר הרבה זמן שאני מצטערת על כך שמאז הצטרפות התרופות לחיי, אני לא בוכה כמו פעם,זה מאוד חבל לי. הבוקר שמעתי את השיר של ארקדי דוכין ושולי רנד, שער הדמעות, ובפזמון יש משפט "כל השערים ננעלו חוץ משער הדמעות" נו שויין, אצלי כל השערים ננעלו כולל שער הדמעות... </span><span style="font-family:arial;">אממה- פתאום עלה לו גולגול קטנצ'יק, הוא לא הבשיל לכדי דמעות אבל יש תקווה למאמינים!</span><br /><span style="font-family:Arial;">בברכת חברים לתורה ועבודה, שבוע טוב</span><div class="blogger-post-footer"><img width='1' height='1' src='https://blogger.googleusercontent.com/tracker/2825780116882736185-5175094865818866072?l=merilepoppins.blogspot.com' alt='' /></div>מריל'ה פופינסhttp://www.blogger.com/profile/13653762499360180844noreply@blogger.com0tag:blogger.com,1999:blog-2825780116882736185.post-27930403957450704072009-12-20T21:30:00.000+02:002009-12-20T21:42:26.209+02:00<span style="font-family:arial;">יצאה כותרת יפה, הקשר היחיד שלה לפוסט הוא החניה...</span><br /><span style="font-family:arial;">הערב חניתי במעלה הרחוב, מקום בו אני חונה רק בקיץ כי שם יש צל. למה חניתי שם הערב? לא יודעת. אולי בשביל שיהיה לי מה לכתוב בפוסט. </span><br /><span style="font-family:arial;">בקיצור, בעודי יורדת ברחוב הפניתי מבטי מעלה, וראיתי את הסלון של של הדירה בקומה העליונה של אחד הבניינים. כשהעצים בשלכת הבתים נחשפים! זה כל כך יפה. אני מאוד אוהבת לראות בתים של אנשים אחרים. יש בזה משום יצר החטטנות, אבל יש בזה עוד כמה דברים כמו: עניין באסתטיקה, והכיף להמציא סיפור על אנשים לפי הבית שלהם. </span><br /><span style="font-family:arial;">דודה שלי בניו-יורק הייתה חוטפת קריזה מהשעות שאני מסוגלת לבלות ישובה על אדן החלון בסלון שלה (לפעמים ישובה על השיש במטבח) תוך בהייה לחלונות של אנשים אחרים. אני לא בטוחה מה עצבן אותה יותר העובדה שטרחתי לעדכן אותה בכל מה שקורה בדירות מעבר לכביש, או בעצם העובדה שאני מציצה.</span><span style="font-family:arial;"> </span><div class="blogger-post-footer"><img width='1' height='1' src='https://blogger.googleusercontent.com/tracker/2825780116882736185-2793040395745070407?l=merilepoppins.blogspot.com' alt='' /></div>מריל'ה פופינסhttp://www.blogger.com/profile/13653762499360180844noreply@blogger.com0tag:blogger.com,1999:blog-2825780116882736185.post-78513774048244111002009-12-17T21:52:00.000+02:002009-12-17T21:58:28.413+02:00<span style="font-family:arial;">מחשבות אחרי שיחה עם י': לא לשפוט, לקבל אחרים כמו שהם בלי רצון לשנות אותם, לנסות לדבר עם אנשים זרים.</span><br /><span style="font-family:arial;">את השניים הראשונים אני מתרגלת יום יום, אולי אפילו שעה שעה- זה די קשה. את השלישי, הו השלישי....זה התרגיל ב ה' הידיעה, לדבר עם זרים זו משימה לא פשוטה עבורי והיא חשובה, אולי אם ארגיש בנוח לפתח סוג של שיחה עם זרים אהיה לי יותר אומץ\כוח ללכת לכל מיני מפגשים\אירועים לבד</span><div class="blogger-post-footer"><img width='1' height='1' src='https://blogger.googleusercontent.com/tracker/2825780116882736185-7851377404824411100?l=merilepoppins.blogspot.com' alt='' /></div>מריל'ה פופינסhttp://www.blogger.com/profile/13653762499360180844noreply@blogger.com0tag:blogger.com,1999:blog-2825780116882736185.post-1856697132627519222009-12-16T22:20:00.000+02:002009-12-16T22:41:19.939+02:00<span style="font-family:arial;">יש שבועות בהם השבוע עובר כל כך לאט שזה ממש סבל שקשה לשאת. יש שבועות בהם כל יום עובר לאט, נמתח כמו מסטיק, אבל השבוע -כשבוע עובר מהר, ויש את השבוע- הכל עובר ממש ממש מהר מידי.... אני מחבבת את חנוכה. יש הרבה חגים שהייתי מציעה להחלפה\מסירה עם דתות אחרות, חנוכה לא אחד מהם. יש בו משפחתיות לא מחייבת, מצוות נחמדות לביצוע, הווי נעים. רק חבל שילדי בית הספר בחופש- העומס במרכז העיר מעיק והפקקים במרחב של דרך בית לחם, דרך חברון והמלך דויד בלתי נסבלים.</span><br /><span style="font-family:Arial;"></span><br /><span style="font-family:arial;">היום הגיע השיעור שלו חיכיתי כבר שלושה שבועות (המרצה בטלה שלושה שיעורים!!!!)אחד הסטודנטים בשיעור מוצא חן בעיני. ל' צעיר, שלומפר- כביכול לא ברור מאיפה זה בא לי, אבל כבר למדתי לא להתווכח עם הלב. אם זה הרגש צריך לאפשר אותו, לבחון אותו בזהירות ולתת לו מקום. גם היום ל' היה חמוד, ישב לידי, ליווה אותי בסוף השיעור ואז נפרד בחטף מה שהיה מאוד מוזר....לא נותרה ברירה אלא להחליט שזה בגלל גילו הצעיר...הוא בן 28, אולי זה לא כל כך צעיר? אני כבר לא יודעת, ממרומי מושבי ברבע ל 35 אני כבר לא בטוחה מה צעיר ומה לא...</span><br /><span style="font-family:Arial;">היה משהו מאוד מגושם בהתעניינות שלו בחיים שלי- איפה אני גרה וכל הפרטים האלו. איכשהו התרגלתי לשאיבת מידע בצורה מתוחכמת יותר. וכן, גם המגושמות הזו הייתה נחמדה, משעשעת משהו. חוויתי חוויה שלא חוויתי שנים רבות, רק שהפעם היא לא גורמות להסמקה שלא הייתה מביישת את כל גווני הבורדו בלוח הצבעים.</span><br /><span style="font-family:arial;">האתגר החשוב ביותר עבורי כרגע הוא לא לבנות לו סיפור, להשליך עליו מסיפורי עבר. ללמוד אותו כמו שהוא. וכמובן לא לרוץ קדימה במחשבות. להיות בכאן ובעכשיו</span><br /><span style="font-family:Arial;"></span><br /><span style="font-family:Arial;">החלטתי לרשום כמה תוויות לפוסט הזה. המילה השלישית שיצאה הייתה אהבה. מילה שבכלל לא מופיעה בפוסט. אולי זה סוג של הצלחה בלהיות בכאן ובעכשיו ואולי זה התת-מודע שקופץ ממני כי מה שהכי הייתי רוצה עכשיו זה לאהוב ולהיות נאהבת</span><br /><br /><span style="font-family:Arial;"></span><div class="blogger-post-footer"><img width='1' height='1' src='https://blogger.googleusercontent.com/tracker/2825780116882736185-185669713262751922?l=merilepoppins.blogspot.com' alt='' /></div>מריל'ה פופינסhttp://www.blogger.com/profile/13653762499360180844noreply@blogger.com0tag:blogger.com,1999:blog-2825780116882736185.post-26879500629795618282009-12-12T22:38:00.000+02:002009-12-13T22:54:23.571+02:00<span style="font-family:arial;">ב 05:30 לא היה אף שוטר בשטח...כנראה שכשמדובר בשוד אפשר לחזור לתחנת המשטרה מוקדם יותר שהרי אם היה זה אירוע לאומני הם היו נשארים עוד שעות רבות. מה שכן היה ב 05:30 זה הרבה חושך, קצת שקט והרבה אפשרות לחשוב על שליטה.</span><br /><span style="font-family:arial;">והפעם שליטה על אכילה מסודרת לשבוע הקרוב. חנוכה לא מהווה אתגר בגלל הסופגניות- הן לא ממש טעימות. אני יותר מוטרדת משאר המטעמים והממתקים שמלווים את הסופגניות במגוון המסיבות שאליהן הוזמנתי (בדיוק שתיים...) במהלך כל הריצה שיננתי לעצמי מנטרה שאני יכולה לשלוט בכל מה שאני בוחרת לשלוט בו ושאני יכולה להחליט מראש מה יקרה ולהתאים את עצמי- והערב אני מוסיפה למנטרה שלי את היכולת לסיים את הסמינר במהלך השבוע- כלומר, עד יום שישי שיהיה כתוב ומוכן <span class="blsp-spelling-corrected" id="SPELLING_ERROR_0">לביקורת</span> קריאה של אדם אחר.</span><br /><span style="font-family:arial;">לא עוד הרבה מצפה לי השבוע. הדבר המרגש ביותר, וגם הוא מורכב ודורש זהירות, ובדיקות מציאות חוזרות ונשנות ובעיקר שיחה עם חברים (ולא רק עם עצמי) הוא יום רביעי שסוף סוף חוזרים ללמוד עם מרצה שהייתה חולה כבר 3 שבועות ושבשיעור שלה יש את ל' החמוד. </span><br /><span style="font-family:arial;">השבוע הזה יהיה פורה, נחמד לדעת שבזכותי הוא יהיה פורה. מחר בבוקר נסדר את הלו"ז ונתחיל לעבוד</span><br /><span style="font-family:arial;">לילה טוב</span><div class="blogger-post-footer"><img width='1' height='1' src='https://blogger.googleusercontent.com/tracker/2825780116882736185-2687950062979561828?l=merilepoppins.blogspot.com' alt='' /></div>מריל'ה פופינסhttp://www.blogger.com/profile/13653762499360180844noreply@blogger.com0tag:blogger.com,1999:blog-2825780116882736185.post-40290878536055100422009-12-10T22:03:00.000+02:002009-12-10T22:11:33.910+02:00<span style="font-family:Arial;">כבר כתבתי כאן שאני גרה בשכונה שנהנת לקרוא לעצמה מעורבת, אני לא בטוחה שציינתי שאני גרה בבית האחרון בשכונה וברחוב הקיצוני ביותר. מג"ב, משטרה ושאר כוחות הבטחון הם דבר שבשגרה. </span><br /><span style="font-family:Arial;">הערב כשיצאתי להביא רדיאטור מחברה, היו 3 אמבולנסים, המון רכבי משטרה ומג"ב שני בניינים למעלה ממני. כשחזרתי התמונה הייתה די דומה מינוס האמבולנסים... הוצאתי את הרדיאטור מהאוטו, חציתי את הכביש ושאלתי שוטר, מה קרה? התשובה הגאונית שלו הייתה: כלום. לרגע שקלתי להגיד לו: "בוא נסכים ששנינו אנשים אנטלגנטי, ושנינו יודעים שכמות כזו של משטרה לא מתרכזת במקום אחד כי לא קרה כלום". אבל הרדיאטור היה כל כך כבד שחייכתי והלכתי. אני מצטערת שלא אמרתי לו את זה, אבל הרבה יותר מצטערת שלא אמרתי לו: אז אם לא קרה כלום, אתה יכול לעזור לי לסחוב ת'רדיאטור הביתה??? אני לא טובה בלנצל את הסביבה לטובתי...</span><br /><span style="font-family:Arial;">מחר בבוקר נברר מה קרה כאן, אולי בשעה 05:30 יש שוטרים אנטלגנטים יותר</span><div class="blogger-post-footer"><img width='1' height='1' src='https://blogger.googleusercontent.com/tracker/2825780116882736185-4029087853605510042?l=merilepoppins.blogspot.com' alt='' /></div>מריל'ה פופינסhttp://www.blogger.com/profile/13653762499360180844noreply@blogger.com0tag:blogger.com,1999:blog-2825780116882736185.post-4696095261604684632009-12-07T21:13:00.001+02:002009-12-07T21:23:05.888+02:00<span style="font-family:arial;">אמש פגשתי את הפסיכולוגית שלי. כבר שנתיים שלא התראינו בכלל, ו 4 שנים מאז סיימתי טיפול של 8 שנים אצלה. היא אחת הנשים החשובות ביותר בחיי היום יום שלי וגם זו שהכי פחות נוכחת בהם. </span><br /><span style="font-family:arial;">היה מוזר ונעים. התיישבתי בכורסה ורציתי לישון, לעצום עיניים לתת לדמעות לזלוג כאילו מעצמן ולישון.</span><br /><span style="font-family:Arial;">נוכחתי לדעת כמה גדלתי גם בשנים שלא הייתי איתה. שאלות שהטרידו אותי אז- מה אני שווה, למה שמישהו ירצה להיות איתי, כבר לא קיימות היום. מה שכן נשאר הוא הלבד. אני לבד. אני מפחדת לכתוב עדיין לבד, כביכול זו חותמת נצח, וזו לא. או שאני מפחדת להודות שזו חותמת נצחית. </span><br /><span style="font-family:Arial;">אני מפחדת להישאר לבד. אני לא נהנית להיות לבד. אני רוצה לשתף את חיי עם מישהו, אני רוצה להיות מסוגלת להיות לבד בתוך היחד</span><br /><span style="font-family:Arial;">אולי הפחד הזה הוא הסיבה לחזור לכמה פגישות איתה. לא לתת לפחד להוביל אותי למקומות בהם אני לא רוצה להיות</span><div class="blogger-post-footer"><img width='1' height='1' src='https://blogger.googleusercontent.com/tracker/2825780116882736185-469609526160468463?l=merilepoppins.blogspot.com' alt='' /></div>מריל'ה פופינסhttp://www.blogger.com/profile/13653762499360180844noreply@blogger.com0tag:blogger.com,1999:blog-2825780116882736185.post-60051007534150369012009-12-06T22:39:00.000+02:002009-12-06T22:47:34.830+02:00<span style="font-family:arial;">אני רוצה נורא לכתוב ואין לי מה. הכל מתבלגן בתוכי ומחוצה לי. </span><br /><span style="font-family:arial;">נחמד לי שבתוך כל הבלגן יש דברים שעדיין ברורים לי. הם לא מצליחים לעודד את נפשי אבל אני יודעת שבעבר, בתקופות כאלה הם ממש לא היו ברורים, כך שעצם העובדה שהיום הם ברורים זהו סוג של הישג</span><div class="blogger-post-footer"><img width='1' height='1' src='https://blogger.googleusercontent.com/tracker/2825780116882736185-6005100753415036901?l=merilepoppins.blogspot.com' alt='' /></div>מריל'ה פופינסhttp://www.blogger.com/profile/13653762499360180844noreply@blogger.com0tag:blogger.com,1999:blog-2825780116882736185.post-73291686612244091132009-12-01T21:06:00.000+02:002009-12-03T21:25:19.267+02:00<span style="font-family:arial;">אחת השכנות מנגנת עכשיו בפסנתר, בכל פעם שהיא מפסיקה אני ממש מצטערת. הנגינה שלה יפה, קולחת ומרגיעה, מזכירה ימים נעימים. </span><span style="font-family:arial;">אני צריכה לגלות מיהי ולהודות לה.</span><br /><span style="font-family:arial;">היום היה עוד רגע נחת - הועלתה לי מלגת המחיה ואני יכולה קצת להירגע מהלחץ הזה. שבוע שעבר כשהכל ממש התפורר לרסיסים קטנים טענתי בפני כל מי שהיה מוכן לשמוע, שתמיד דברים רעים באים ביחד, ואם כך הדבר, אז גם דברים טובים צריכים לבוא ביחד. והנה , הגיע לו דבר טוב- הערעור שלי התקבל- עכשיו רק נשאר שיגיעו שאר הדברים הטובים</span><br /><span style="font-family:arial;"></span><div class="blogger-post-footer"><img width='1' height='1' src='https://blogger.googleusercontent.com/tracker/2825780116882736185-7329168661224409113?l=merilepoppins.blogspot.com' alt='' /></div>מריל'ה פופינסhttp://www.blogger.com/profile/13653762499360180844noreply@blogger.com0tag:blogger.com,1999:blog-2825780116882736185.post-7916952897984834732009-11-25T08:18:00.000+02:002009-11-25T08:31:20.898+02:00<span style="font-family:arial;">במהלך שנות מגורי בחו"ל תמיד השתעשעתי והתקנאתי בחדשות שלהם- לא שלא היו דברים קשים- החל בחיילים באפגניסטן, להתעללויות נוראיות בילדים ומבוגרים וכלה בדקירות ורציחות של ילדים בני 16 על ידי ילדים בני 16, אבל היו ימים בהם הדבר היחיד לדווח היה על המלכה וביקוריה בקולוניות לשעבר. בימים האלו קיוויתי שגם אצלנו אלו יהיו החדשות. </span><br /><span style="font-family:arial;">הבוקר היה לי פלשבק לאותם ימים, ולמה? כי אחרי כל הדיווחים על גלעד שליט והיועץ המשפטי היה דיווח על האסתמה של דיוויד בקהאם!!!! התגובה הראשונה שלי הייתה פרץ צחוק אדיר- למי אכפת שיש לו אסתמה?! אבל אז חשבתי שיכול להיות נחמד אם אלו יהיו החדשות שלנו כל יום, ושבטח עכשיו הוא יקים עמותה לסיוע לילדים חולי אסטמה להגיע להישגים בספורט והאנגלים יחגגו כל היום, וכולם ידברו על זה ברכבת ובאוטובוס ובכל תכניות הטלוויזיה, אולי אפילו המלכה תגיב (יאמר לזכותו שהוא מאוד פעיל בעניינים של תיקון עולם בתחומי ספורט, מהקמת מגרשי כדורגל בשכונות עוני קשות באנגליה ועד מלגות לצעירים בכל תחום אפשרי) </span><span style="font-family:Arial;">ולא יכולתי שלא להיזכר שאני ודייויד נולדנו באותו יום ובאותה שנה, והחיים...נו, החיים כמו החיים הובילו אותנו למקומות מאוד שונים...</span><br /><span style="font-family:Arial;">בינתיים אני מתמודדת עם ארגון דרקוני, רשע ומרושע שנקרא מס הכנסה, אבל זה לפוסט אחר</span><br /><span style="font-family:Arial;">יום טוב</span><div class="blogger-post-footer"><img width='1' height='1' src='https://blogger.googleusercontent.com/tracker/2825780116882736185-791695289798483473?l=merilepoppins.blogspot.com' alt='' /></div>מריל'ה פופינסhttp://www.blogger.com/profile/13653762499360180844noreply@blogger.com0tag:blogger.com,1999:blog-2825780116882736185.post-67386917215441745492009-11-22T21:09:00.000+02:002009-11-22T21:21:23.510+02:00<span style="font-family:Arial;">במסגרת ההבטחה לעצמי להיות יותר חיובית אני משתפת כאן בהישג קטן של הימים האחרונים</span><br /><span style="font-family:Arial;">למרות שהימים האחרונים היו קשים עד מאוד, עמוסים כאב וצער שאי אפשר להסביר, אני מצליחה לשמור על מסגרת אכילה נכונה ופעילות גופנית.</span><br /><span style="font-family:Arial;">אם יש יתרון בתרופות (ויש) זהו כנראה היתרון: המסוגלות לא להחליק מטה מטה, לבחור על מה אפשר להיאבק ועל מה לא. </span><br /><span style="font-family:Arial;">Transforming agony to common miserable</span><br /><span style="font-family:Arial;"> בקומה מעלי מנגנים בפסנתר ואני כל כך נהנית- איזה כייף שכנים מפסנתרים ולא מתופפים</span><div class="blogger-post-footer"><img width='1' height='1' src='https://blogger.googleusercontent.com/tracker/2825780116882736185-6738691721544174549?l=merilepoppins.blogspot.com' alt='' /></div>מריל'ה פופינסhttp://www.blogger.com/profile/13653762499360180844noreply@blogger.com0tag:blogger.com,1999:blog-2825780116882736185.post-53687242724606758222009-11-19T20:10:00.000+02:002009-11-19T20:27:25.099+02:00<span style="font-family:arial;">שבוע שעבר אבא שלי (כמה מוזר לכתוב אבא שלי, ברור שאם אני כותבת אבא מדובר על אבא שלי, לא? עדיין אין לי בן זוג שאוכל לדבר על אבא שלו, ויש לי רק אבא אחד ואפילו אין לי אבא תותב) חזרה לעניין: הוא ביקש שאלך לבדוק איזו גבעה מאחורי החאן לראות אם יש חלמוניות.</span><br /><span style="font-family:arial;">אבא חובב טבע, טיילן כזה, אבל הוא הכי הכי אוהב פריחה. את סופו של הקיץ הוא מבלה בחיפוש חצבים, את החורף בחיפוש חלמוניות ואת סופו של החורף בחיפוש אחר דבורניות (כלניות ופרגים זה למתחילים) </span><br /><span style="font-family:arial;">כמובן שלא זכרתי לשים תזכורת בטלפון ואתמול אחרי ביקור כואב במס הכנסה והדרדרות תחושת הדכאון (והדרדרות תחושת הכוח שיש לי להלחם בו)הוא תקע לי את ה"ככה אפשר לסמוך עליך? עוד לא בדקת אם יש חלמוניות?" וממרומי המטר 55 שלי התכווצתי לכדי מטר והבטחתי שהיום אבדוק. הוא באמת לא מבקש ממני הרבה טובות...</span><br /><span style="font-family:arial;">וכך היה, מצאתי את עצמי על גבעה, בין החאן למלון הר ציון, יש לה אפילו שם: גבעת צה"ל. כמובן שלא היו חלמוניות אבל היו הרבה סיתווניות והרבה ירוק והרבה שקט מעל כביש די סואן, ותצפית יפהפה על ירושלים ותחושת ריקנות גדולה</span><div class="blogger-post-footer"><img width='1' height='1' src='https://blogger.googleusercontent.com/tracker/2825780116882736185-5368724272460675822?l=merilepoppins.blogspot.com' alt='' /></div>מריל'ה פופינסhttp://www.blogger.com/profile/13653762499360180844noreply@blogger.com0tag:blogger.com,1999:blog-2825780116882736185.post-23792476976474706362009-11-17T21:50:00.000+02:002009-11-17T22:04:02.031+02:00<span style="font-family:arial;">במסגרת לימודי יש שיעור שנקרא ליווי רוחני. הקורס מועבר על ידי פיסכולוג וכמה שיעורים בוחנים את נושא הליווי הרוחני דרך טקסטים מארון הספרים היהודי. </span><span style="font-family:arial;">זה שיעור מצויין. אני נהנת בו עד מאוד, לא רק מאפשרות השיחה, השאלות, אלא גם מהחומר התיאורטי, יהודי ושאינו יהודי. </span><br /><span style="font-family:arial;">בשיעור האחרון עסקנו באמפתיה. אחרי ששוחחנו על איך למה וכמה שאלתי את ב',הפסיכולוג, האם אדם אחרי טיפול יכול לעשות עם עצמו תהליך אמפתי. ב' ענה, שיש שאומרים שכן, הוא חושב שאי אפשר, לא עבור עצמו אישית ולא לאחרים. הוא חושב שמישהו אחר צריך לשאול אותנו את כל השאלות שצריך לשאול כחלק מההתהליך האמפתי. יש כוח בהוא-אני שאי אפשר לייצר בסיטואציה של אני-אני</span><br /><span style="font-family:arial;">בקושי רב הצלחתי להחזיק את גולגול הדמעות בפנים, השפלתי מבט, נשכתי את קצה השפה וספרתי. מאז הגולגול שם, ואני עדיין מנסה להבין למה השאלה שלי והתשובה שלו העלו את הגולגול מרבצו</span><div class="blogger-post-footer"><img width='1' height='1' src='https://blogger.googleusercontent.com/tracker/2825780116882736185-2379247697647470636?l=merilepoppins.blogspot.com' alt='' /></div>מריל'ה פופינסhttp://www.blogger.com/profile/13653762499360180844noreply@blogger.com0tag:blogger.com,1999:blog-2825780116882736185.post-39007789832967812372009-11-14T22:11:00.000+02:002009-11-14T22:13:40.734+02:00<span style="font-family:arial;">נשימה עמוקה עמוקה. </span><span style="font-family:arial;">הנה מתחיל עוד שבוע, להגיע אליו מפוקסת, פחות מדופרסת, אני צריכה לנשום עמוק מאוד, אני לא בטוחה שיש לי מאיפה לקחת או לאן להכניס את כל האוויר</span><div class="blogger-post-footer"><img width='1' height='1' src='https://blogger.googleusercontent.com/tracker/2825780116882736185-3900778983296781237?l=merilepoppins.blogspot.com' alt='' /></div>מריל'ה פופינסhttp://www.blogger.com/profile/13653762499360180844noreply@blogger.com0tag:blogger.com,1999:blog-2825780116882736185.post-54520428739465662682009-11-12T23:50:00.000+02:002009-11-12T23:57:32.045+02:00<span style="font-family:arial;">הערב הייתי במופע מחול של הכוריאוגרף ברק מרשל. היה נורא. משעממם, קולני, לא קשור לכלום. מידי פעם הייתה מוסיקה נחמדת. </span><br /><span style="font-family:arial;">כל ההופעה חשבתי לעצמי שמתוך הנסיון להיות אופטימית, לחשוב חיובי וכל הבלה בלה בלה הזה, אני חייבת להפסיק להשוות ללונדון ולכמה זול וקל היה לי להגיע (תחבורתית) להופעות מחול ואם הם היו גרועות אז לא נורא, כי זה היה זול וקל...</span><br /><span style="font-family:arial;">אז חשבתי על החניה המצויינת שמצאתי לעצמי- קרובה, חינמית ו- הכי הכי חשוב- חוקית. שם פחות או יותר נגמרה האופטמיות. אבל תוך כדי נסיעה חזרה לעיר הקודש, נוספה מחשבה חיובית:כמה נחמד שיש לי את האוטו החמוד שלי :) וגם שאולי צריך לחשוב ברצינות רבה יותר על לעבור לגור בתל אביב, אולי שנה הבאה צריך לחפש עבודה בתל אביב ולא בירושלים. מזל שהגעתי הביתה, כל האופטמיות הזו כמעט הרגה אותי</span><div class="blogger-post-footer"><img width='1' height='1' src='https://blogger.googleusercontent.com/tracker/2825780116882736185-5452042873946566268?l=merilepoppins.blogspot.com' alt='' /></div>מריל'ה פופינסhttp://www.blogger.com/profile/13653762499360180844noreply@blogger.com0tag:blogger.com,1999:blog-2825780116882736185.post-32685351477470538672009-11-10T22:06:00.000+02:002009-11-10T22:12:11.682+02:00<span style="font-family:arial;">היום החלטתי שאני קונה לעצמי תיק נוסף בסדרת התיקים האהובה עלי של המעצבת Orla Kiely. בביקור האחרון בלונדון ויתרתי על קנייה כזו מטעמים כלכליים וגם קצת מטעמי זמן (מכירת סטוקים- זו עם מחירים שווים כמעט לכל נפש הייתה בצד השני של לונדון, מרחק שעתיים נסיעה בטיוב...) מאז </span><span style="font-family:arial;">חלפו חודשיים ואני עדיין מצטערת על שלא קניתי. </span><span style="font-family:arial;">אז זהו החלטתי, עכשיו רק נותר לחשוב איך וכמה. ה'למה' לא ממש לא רלוונטי (כרגע)</span><div class="blogger-post-footer"><img width='1' height='1' src='https://blogger.googleusercontent.com/tracker/2825780116882736185-3268535147747053867?l=merilepoppins.blogspot.com' alt='' /></div>מריל'ה פופינסhttp://www.blogger.com/profile/13653762499360180844noreply@blogger.com0tag:blogger.com,1999:blog-2825780116882736185.post-28141349994189853362009-11-06T13:14:00.000+02:002009-11-06T13:26:27.261+02:00<span style="font-family:arial;">חלק מחוויות ההידרדרות במדרון הוא חוסר חשק לתקשר עם העולם ( אני בטוחה שכתבתי על זה לפני כן, פשוט אין לי כוח לבדוק וברוב חרפתי אני לא זוכרת...) יש בזה משהו מאוד לא חברי שגורם לי להרגיש רע, מה אם חברה צריכה\רוצה לדבר ואני לא יכולה?! צריך שתיים לטנגו הזה של חברות</span><br /><span style="font-family:arial;">הבוקר החלטתי להרים טלפון לאחת מחברותי ששלחה טקסט קצת עצוב, כל כך שמחתי לדבר איתה. השיחה הייתה קולחת וכייפית, היה מקום למדרון החלקלק שלי, לכאבים שלה, לחוויות היום יום. בסופה של השיחה הרגשתי יותר טוב, תחושה שיש לי כוח לעשות את מה שמוקדם יותר חשבתי שלא אוכל לעמוד בו (במקרה הזה של יום שישי בבוקר לא להפוך את שבת והיום לימים של אכילה בלתי נשלטת)</span><br /><span style="font-family:Arial;">שבת שלום</span><br /><span style="font-family:Arial;">אני נוסעת לאפרת. אם יקרה לי משהו, שיהיה ברור שאני נגד התיישבויות בשטחי יהודה ושומרון, גם אלו בגוש עציון. אני נוסעת כי אחרת לעולם לא אהיה בקשר עם ו' החברה היחידה שלי מהתיכון, בעצם למדנו ביחד רק בכיתה ט' כשגרתי בארה"ב</span><br /><span style="font-family:arial;"></span><div class="blogger-post-footer"><img width='1' height='1' src='https://blogger.googleusercontent.com/tracker/2825780116882736185-2814134999418985336?l=merilepoppins.blogspot.com' alt='' /></div>מריל'ה פופינסhttp://www.blogger.com/profile/13653762499360180844noreply@blogger.com0tag:blogger.com,1999:blog-2825780116882736185.post-46778915478570375272009-11-03T22:07:00.000+02:002009-11-03T22:26:00.774+02:00<span style="font-family:arial;">לפני הרבה שנים, המטפלת שלי אמרה שחלק מהמטרה של הטיפול היא לזהות את מה שגורם לי לעצבות התהומית ואיך לקצר את תקופות העצב. </span><br /><span style="font-family:arial;">לא פעם אני מוצאת את עצמי על קצהו של מדרון חלקלק אל מה שאני קוראת לו עצבות תהומית (אבל הוא באמת דכאון) ואני מחליקה, נותנת לעצמי להחליק, אני שוקעת, מתנתקת. אין לי ספק שבן זוג לא יציל אותי מהנפילות הללו ואני בספק אם אני רוצה להינצל מהנפילות. בזכות טיפול ארוך שנים ותרופות הנפילות מתקצרות. בהתלבטות היומיומית אם לרדת מהתרופות או לא, הדיכאונות האלה הם הסיבה לא לרדת. עוד לפני שלקחתי תרופות הן כבר החלו להתקצר, אבל הן תמיד היו תהומיות, כוללות כל- הכל היה נראה רע, לא הצלחתי לחשוב על משהו אחד שיש בו ולו שמץ של חיוביות. היום זה לא ככה, גם כשרע עד מאוד אני מצליחה להזכיר לעצמי כמה דברים טובים שקורים לי בחיים</span><br /><span style="font-family:arial;">מה שאני לא מצליחה כמו פעם זה לבכות. אני אוהבת לבכות, זה משחרר. אני מתגעגעת לבכי, אפילו מתגעגעת לאפשרות להרגיש הכל בקיצוניות שכזו. מצד שני, יש משהו <span class="blsp-spelling-error" id="SPELLING_ERROR_0">בפרופורציונליות</span> שנותן לי כוח להמשיך</span><br /><span style="font-family:arial;">והדבר היחיד שעדיין לא מצאתי לו מרפא הוא הבושה <span class="blsp-spelling-corrected" id="SPELLING_ERROR_1">להודות</span> ששוב אני מחליקה במדרון. לא נעים לי להתקשר לחברות הרגישות ביותר, הפעם מצאתי מפלט באי-<span class="blsp-spelling-error" id="SPELLING_ERROR_2">מייל</span>, אבל זה מפלט גרוע ואני רוצה למצוא את הכוחות הפנימיים הנדרשים כדי שפעם הבא שאהיה על קצה המדרון או כבר בדרך למטה לא אתבייש לספר. </span><div class="blogger-post-footer"><img width='1' height='1' src='https://blogger.googleusercontent.com/tracker/2825780116882736185-4677891547857037527?l=merilepoppins.blogspot.com' alt='' /></div>מריל'ה פופינסhttp://www.blogger.com/profile/13653762499360180844noreply@blogger.com0tag:blogger.com,1999:blog-2825780116882736185.post-50288248695186871482009-10-31T18:39:00.000+02:002009-10-31T18:48:46.662+02:00<span style="font-family:arial;">לפני הרבה שנים כש מ' אחי הקטנצ'יק היה באמת קטנצ'יק, הוא התחיל להציק לכולנו על מתנות שהוא רוצה שנקנה לו ליומולדת. אמא שלו אמרה לו שיעשה רשימת מתנות. על לוח קטן בחדר שלו שמנו דף A4 והילד התחיל לכתוב. הרשימה הייתה משעשעת עד מאוד. הוא ביקש סוס, טיסה לירח וגם דברים רגילים כמו חרב חדשה (הוא היה בעניין של קפטן הוק). </span><br /><span style="font-family:arial;">מאז גם אני דבקה ברשימת מתנות ליומולדת, כשמגיע היום ושואלים אותי מה אני רוצה, נותר לי רק להתגבר על הבושה מהבקשה (חתיכת תיק) ולתת כמה אופציות. לי זה מאוד עוזר כשחברות יודעות מה הן רוצות. </span><br /><span style="font-family:arial;">ולמה כל זה עולה עכשיו, חצי שנה לפני שאני מתקרבת ליומולדת??? כי היום באמצע הסלט, פתאום צץ לי מה אני רוצה ליומולדת- אז פתחתי רשימה בפנקס הקטן שלי. בינתיים יש שם כלים ארמניים להשלים את הסט וטבעת. </span><div class="blogger-post-footer"><img width='1' height='1' src='https://blogger.googleusercontent.com/tracker/2825780116882736185-5028824869518687148?l=merilepoppins.blogspot.com' alt='' /></div>מריל'ה פופינסhttp://www.blogger.com/profile/13653762499360180844noreply@blogger.com0tag:blogger.com,1999:blog-2825780116882736185.post-53443813959327537492009-10-30T09:28:00.000+02:002009-10-30T10:54:31.376+02:00<span style="font-family:arial;">בדיסק של שאנן סטריט, הבזק אור חולף, יש שיר שנקרא מכירים את זה:</span><br /><span style="font-family:arial;">"מכירים את זה שחשים תקועים באמצע היער? שלא משנה מה השעה תמיד מאוחר?...אם אתם מכירים את זה יש לכם יחמ"כ אמ"בב ז"נה, ראשי תיבות יום חרה מזדיין כוס אמא שלו בן בן זונה, אז תשמעו לי ותעשו מהר סיבוב פרסה כי ביום כזה באמת אין מה לצאת מהמיטה"</span><br /><span style="font-family:arial;">הבוקר הוא בוקר כזה. באמצע הדרך לשומרי משקל הרגשתי שהכל מעצבן אותי: השמש שמחממת בתקופה שכבר אמור להיות חורף, הרוח שנושבת ומכאיבה לי באוזניים שכואבות גם ככה, שאפילו celebration של מדונה לא מצליח להוציא ממני חיוך או ניד של ישבן, שהמשאית שעושה רעש מאחורי עולה לי על כל סעיף, אז לפני שקללתי את כל העולם ואשתו, עשיתי פרסה וחזרתי הביתה. זה לא שבבית אני לא יוצאת מדעתי אבל לפחות אני לא מסוכנת לציבור וקצת פחות מסוכנת לעצמי...</span><br /><span style="font-family:arial;">השבוע הזה לא היה משו בכלל. בין pms לשפעת קלה עם כאבי אוזניים וגרון לבין תחושת אובדן שדי רגילה לתקופה שכזו אני לא יודעת איפה לשים את עצמי, כל מקום מרגיז אותי, כל דבר מרגיז אותי ואני לא מוצאת את הנקודה השקטה הזו בתוכי שיכולה לסייע לחזור לסוג של שלווה שהצלחתי להגיע אליה.... אני יודעת, זו תקופה וזה יעבור, כמו שכתבתי לפני כמה פוסטים, צריך להוריד את הראש ולחכות שזה יעבור. יאללא אני מאבדת סבלנות</span><br /><span style="font-family:Arial;">מה שכן, אני מעריכה מאוד את העובדה שאני חופשיה לקבל החלטות כאלה ברגע (אחלה יצא לי משהו קצת אופטימי, הנה אני עומדת באחת ההבטחות שלי לשנה הקרובה: להיות יותר חיובית)</span><div class="blogger-post-footer"><img width='1' height='1' src='https://blogger.googleusercontent.com/tracker/2825780116882736185-5344381395932753749?l=merilepoppins.blogspot.com' alt='' /></div>מריל'ה פופינסhttp://www.blogger.com/profile/13653762499360180844noreply@blogger.com0tag:blogger.com,1999:blog-2825780116882736185.post-571500671697194072009-10-28T19:29:00.000+02:002009-10-28T19:30:45.711+02:00<span style="font-family:arial;">כמה תה אפשר לשתות???? מסתבר שהרבה....הגרון מעיק, האוזניים מלאות והתה מרגיע. </span><br /><span style="font-family:arial;">מזל שהבאתי מאנגליה סטוק :)</span><div class="blogger-post-footer"><img width='1' height='1' src='https://blogger.googleusercontent.com/tracker/2825780116882736185-57150067169719407?l=merilepoppins.blogspot.com' alt='' /></div>מריל'ה פופינסhttp://www.blogger.com/profile/13653762499360180844noreply@blogger.com0tag:blogger.com,1999:blog-2825780116882736185.post-36183107221725091012009-10-26T19:55:00.000+02:002009-10-26T19:59:38.159+02:00<span style="font-family:arial;">ביומיים האחרונים הרגשתי איכס. אני לא ממש מוצאת מילה אחרת לתאר את ההרגשה, פשוט איכס. לא קרה שום דבר שיכול היה לגרום לי להרגיש פיכס שכזה. </span><br /><span style="font-family:arial;">אני משתדלת לכופף את הראש, לא לעשות מזה ועם זה יותר מידי, לחכות עד יעבור זעם, להתמקד במה שיש ושצריך לעשות ואם זה עוזר ללבוש את אותם הבגדים יומיים רצוף - אז יאללא</span><br /><span style="font-family:arial;">להתראות</span><div class="blogger-post-footer"><img width='1' height='1' src='https://blogger.googleusercontent.com/tracker/2825780116882736185-3618310722172509101?l=merilepoppins.blogspot.com' alt='' /></div>מריל'ה פופינסhttp://www.blogger.com/profile/13653762499360180844noreply@blogger.com0tag:blogger.com,1999:blog-2825780116882736185.post-46985499281284029282009-10-22T23:50:00.000+02:002009-10-22T23:58:51.289+02:00<span style="font-family:arial;">אין לי מושג איך לכתוב את מה שאני רוצה לכתוב...זה בטח יצא מבולבל. אני מזהה אנשים לא אמיתיים ברגע. </span><br /><span style="font-family:arial;">(Genuin is such a better word... bilingual is a blessing) הערב ביליתי כשעתיים עם מישהי שכל הזמן הייתה עסוקה בלהתפרץלדברי אנשים, בלהיות מאוד לא כנה לגבי הכל, אבל הכל (בעצם חוץ מעניין הכשרות והאכילה מכלים חד פעמיים)</span><br /><span style="font-family:arial;">זה עולה לי על העצבים. וזה עוד יותר עולה לי על העצבים שהיא חברה שלי, אני צריכה לתפוס מרחק, לשנן לעצמי את מטרות השיפור לשנה</span><br /><span style="font-family:arial;">אוי, לא כתבתי על זה. מעניין אם השנה, כשיש לי בלוג ואני יכולה לכתוב בו את כל החלטותי לשנה החדשה, הכתיבה תוליד התחייבת אחרת ממה שהיתה לי עד כה לגבי מחוייבות לשינויים</span><br /><span style="font-family:arial;">להתראות</span><div class="blogger-post-footer"><img width='1' height='1' src='https://blogger.googleusercontent.com/tracker/2825780116882736185-4698549928128402928?l=merilepoppins.blogspot.com' alt='' /></div>מריל'ה פופינסhttp://www.blogger.com/profile/13653762499360180844noreply@blogger.com0tag:blogger.com,1999:blog-2825780116882736185.post-61988719878922440002009-10-17T19:17:00.001+02:002009-10-17T19:27:55.564+02:00<span style="font-family:arial;">באחד הטיולים במסגרת ההכשרה של החברה להגנת הטבע סיפרו לי שלתאנה יש ריח. לא הצלחתי להריח אותה עד הפעם הראשונה ששכבתי עם גבר (זה קרה בתקופת הפריחה של התאנה) פתאום גליתי את הריח. עד היום, בכל פעם שאני עוברת ליד תאנה פורחת אני שואפת מלוא ריאה, ומחייכת לעצמי על הגילוי המשעשע (יש לאמר שאחרי סקס אני לא חושבת על תאנים...) אבל לא בשביל זה התחלתי לכתוב, אלא כי היום, תוך כדי הליכה תהיתי לעצמי אילו עוד חוויות שאעבור בחיים יחשפו את חושי לריחות חדשים</span><div class="blogger-post-footer"><img width='1' height='1' src='https://blogger.googleusercontent.com/tracker/2825780116882736185-6198871987892244000?l=merilepoppins.blogspot.com' alt='' /></div>מריל'ה פופינסhttp://www.blogger.com/profile/13653762499360180844noreply@blogger.com0tag:blogger.com,1999:blog-2825780116882736185.post-44773564602091457082009-10-13T19:54:00.000+02:002009-10-13T20:07:27.693+02:00<span style="font-family:arial;">בא לי ללכת לישון, אבל רק 8 בערב, ל' אימי התותבת (היא הרבה יותר מידי שווה מכדי להיקרא חורגת) הייתה קופצת על ההזדמנות בשמחה, אני מהססת משתי סיבות: </span><br /><span style="font-family:arial;">הראשונה- לא נעים לי מעצמי...אם אלך לישון עכשיו זה כאילו לוותר. לוותר על לקרוא עוד עמוד במאמר, לוותר על שיחה עם חברים, לוותר על לענות על אי-מיליים, לוותר לעצמי ולהיכנע לריקנות המוזרה שפשטה בי בימים האחרונים. אני ממש נזהרת לא לכתוב דכאון כי אני לא רוצה לשקוע שוב, היו מספיק שקיעות בשנה האחרונה.</span><br /><span style="font-family:arial;">הסיבה השנייה- חישוב מהיר מבהיר לי שאם אלך לישון עכשיו אתעורר בשעה 3 בלילה, אולי 4 </span><br /><span style="font-family:arial;"></span><br /><span style="font-family:arial;">פתאום תוך כדי כתיבה התקשרה ר' להגיד ש י' וח' נמצאות בעיר ובאות אליה לקפה ושאצטרף. אמרתי שאבוא, הרי לא נעים לי ללכת לישון ב 8! אבל, אם להודות על האמת, ממש לא בא לי לצאת מהבית וכבר מזמן ויתרתי לעצמי, לריקנות (עדיין לא לדכאון) לחוסר חשק לעשות כלום ורק לקרוא במיטה.</span><br /><span style="font-family:arial;">אהה,אני קוראת ספר מצויין The women room. Marelyn French </span><br /><span style="font-family:arial;">טוב, נצא מהבית, בסוף יהיה לי נחמד</span><div class="blogger-post-footer"><img width='1' height='1' src='https://blogger.googleusercontent.com/tracker/2825780116882736185-4477356460209145708?l=merilepoppins.blogspot.com' alt='' /></div>מריל'ה פופינסhttp://www.blogger.com/profile/13653762499360180844noreply@blogger.com0tag:blogger.com,1999:blog-2825780116882736185.post-32932341731670057432009-10-10T21:38:00.000+02:002009-10-10T21:45:47.544+02:00<span style="font-family:arial;">במסגרת שיטוטי ברשת אני מוצאת כל מיני נשים ואנשים שמאוד מעניין לקרוא אותם\בם. </span><span style="font-family:arial;">את חלקם מעניין אותי להכיר יותר, יש משהו נחמד בלהכיר אנשים חדשים. </span><br /><span style="font-family:arial;">מוזר לי שאני כותבת כך, כי אם אצטרך ללכת לערב שבו תהיה לי רק חברה אחת, ועוד הרבה אחרים שאיני מכירה, אני לא בטוחה כמה יהיה לי נחמד. </span><br /><span style="font-family:arial;">הישיבה מאחורי מסך, מוגנת בביתי שלי,מהנה, כביכול מאפשרת, אך גם יש בה סכנה. אני כותבת כדי לשתף, כדי לשחרר, אני כותבת כי אני אוהבת. אבל, האם אני מדברת פחות? (עם עצמי אני מדברת באותו מינון גבוה :) ) האם כשיהיה לי עם מי לחלוק את כל הדברים הקטנים של היום-יום אכתוב פחות? העבר מלמד שכן.</span><br /><span style="font-family:arial;">יאללא, אני חוזרת לקרוא את אומנות האהבה של אריך פרום. ספר תענוג שקוראים בו טיפין טיפין</span><div class="blogger-post-footer"><img width='1' height='1' src='https://blogger.googleusercontent.com/tracker/2825780116882736185-3293234173167005743?l=merilepoppins.blogspot.com' alt='' /></div>מריל'ה פופינסhttp://www.blogger.com/profile/13653762499360180844noreply@blogger.com0tag:blogger.com,1999:blog-2825780116882736185.post-87484431132596937182009-10-07T22:06:00.000+02:002009-10-07T22:12:49.354+02:00<span style="font-family:arial;">הערב פגשתי חברים שאיתם עבדתי לפני 4 או 5 שנים. עם חלקם שמרתי על קשר הדוק. תמיד נחמד לפגוש אנשים שאוהבים רק שלפעמים הם לא זוכרים שבמשך 5 שנים אנחנו משתנים. </span><br /><span style="font-family:arial;">השינוי הוא מעבר לרמה של נשואים, ילדים, בני זוג. אצלי הוא ברמה התודעתית, הנפשית. אני לא אותו אדם שהייתי לפני חמש שנים. ברור שהיסוד זהה, אבל עברו עלי אי אלו דברים. לא התחתנתח, אין לי ילדים או בן זוג קבוע, אבל אני לא אותה מריל'ה</span><br /><span style="font-family:arial;">שמתי לב שיש אנשים שלא נותנים את הדעת לכך. אני מוצאת את זה מאוד מתסכל שממשיכים לתייג אותי בתור X </span><br /><span style="font-family:arial;">יכול להיות שלא כולם משתנים, יכול להיות שגם אני מתייגת אנשים ולא נותנת להם את הקרדיט שאולי הם השתנו</span><div class="blogger-post-footer"><img width='1' height='1' src='https://blogger.googleusercontent.com/tracker/2825780116882736185-8748443113259693718?l=merilepoppins.blogspot.com' alt='' /></div>מריל'ה פופינסhttp://www.blogger.com/profile/13653762499360180844noreply@blogger.com0tag:blogger.com,1999:blog-2825780116882736185.post-47070827718052265122009-10-05T23:11:00.000+02:002009-10-05T23:21:30.309+02:00<span style="font-family:arial;">אתמול שאלה אותי ל' האם, השנה, אני מעדיפה ללמוד או לעבוד. בלי להתבלבל עניתי ללמוד. קצת התביישתי שלא בא לי לעבוד. אני חיה בקוביית דירה לבד, אוכלת, קונה, אני חייבת לעבוד, איזה פרזיטית אני אם אני לא עובדת....אבל לא בא לי לעבוד ואין כאן עניין של עצלנות, אלא כי אין שום עבודה שכרגע מעניין אותי לעבוד בה חוץ מעבודת הלימודים שלי....מאז, האמת כבר משבת, אני מתלבטת, אולי אני צריכה להקדיש את השנה הקרובה רק ללימודים, אולי קצת פרילנס פה ושם, ולסיים את התואר השני. אם אעשה זו אוכל משנה הבאה לעבוד בחצאי משרה כי יוותרו לי רק יומיים לימודים בשבוע וכמה שעות של עבודה מעשית....</span><br /><span style="font-family:Arial;">אני אפילו לא בטוחה מה עלי לברר מעבר להאם יש באמת מספיק קורסים שאוכל ללמוד שנה הבאה ולסיים את הכל...אולי כדאי גם לבדוק הלוואות בבנק, חבל להיכנס למינוס ועדיין לא מצאתי עציץ שמצמיח כסף... פעם כשסבא שלי עוד היה בחיים הוא אמר לי, שאם הייתי בוחרת ללמוד רפואה הוא היה מממן לי את החיים עד סוף הלימודים, מעניין מה הוא היה אומר על הלימודים שלי עכשיו, האם היו נתפסים כבעלי מספיק ערך (בעיניו) כדי לסייע לי</span><div class="blogger-post-footer"><img width='1' height='1' src='https://blogger.googleusercontent.com/tracker/2825780116882736185-4707082771805226512?l=merilepoppins.blogspot.com' alt='' /></div>מריל'ה פופינסhttp://www.blogger.com/profile/13653762499360180844noreply@blogger.com0tag:blogger.com,1999:blog-2825780116882736185.post-20438502544577851662009-10-03T19:58:00.000+02:002009-10-03T20:20:23.140+02:00<span style="font-family:arial;">בכל פעם שאני שבה מביקור בחו"ל יש רגע שבו אני מבינה שזהו, צריך לחזור להתאפס על כל מה שקורה מסביב, גם אם לא באמת קורה כל כך הרבה. </span><br /><span style="font-family:arial;">הפעם חיכו לי שלושה מכתבים ממס הכנסה. אני חייבת להם 18,889 שקלים. החלטתי לא לבכות, למרות שמאוד בא לי. למה בא לי? לא כי הסכום כל כך גדול, ולא בגלל שממש אין לי מאיפה לשלם סכום כזה (וכמו שאבא אומר לא הרווחת סכום כזה- אני סטודנטית במשרה כמעט מלאה) אני רוצה לבכות כי בדמיוני עולות המיליםהגדולות, הפקידים והפקידות, הבירוקרטיה, תחושת הקטנות ותחושת הטמטום שהיא יוצרת בי. </span><br /><span style="font-family:arial;">כבר כתבתי כאן שהייתה לי חוויה טובה במס הכנסה באשקלון, יכולתי לחשוב שבזכות החוויה הטובה לא יעלה בי רצון לבכות רק מהמחשבה עליהם, אבל לא. אני יודעת שמחר, לפני שאצלצל אליהם, אעשה לעצמי תרגילי הירגעות, נשימות, שיחות עצמיות על למה כדאי לי להיות סבלנית, לנסות לשאול ולהבין בלי להתעצבן וכו וכו וכו</span><br /><span style="font-family:Arial;"></span><br /><span style="font-family:arial;">אההה...אם כבר כתבתי על להתעצבן, קרה לי משו ביום שישי שאני מתביישת בו עד מאוד. לפני שנים רבות בעודי רוכבת טוסטוס בירושלים החלטתי שאני לא מתעצבנת בנהיגה, לא מחנכת, מלמדת. אני נוהגת לעצמי, עם עצמי, שרה, חושבת והכל בזהירות בלי תחרות. בסופו של דבר אני רק רוצה להגיע הביתה. </span><br /><span style="font-family:arial;">גם כשקניתי אוטו כך החלטתי ועד עכשיו עמדתי מצויין במשימה. זה לא אומר שאין פעמים בהם אני מאחלת לנהג/ת שלפני שיגדלו כמה תאים אפרוים חדשים במוח, אבל אני בעיקר אומרת את הדברים לעצמי באוטו. </span><br /><span style="font-family:arial;">אתמול הכל התפרק. בירידה מירושלים בחור בקנגו נצמד אלי,עקף את כולם במהירות, בסכנה. לא משנה כמה סמנתי לו שיעוף הוא לא זז (ולי לא היה לאן לזוז שכן היו שלושה אוטובובים מימין צמודים עד מאוד אחד לשני). הוא כל כך הרגיז אותי שכשהיה לי איך לעבור נתיב והוא עקף עשיתי לו תנועות מגונות, אחלתי לו דברים לא מאוד יפים. פתאום נחת לי האסימון, הבנתי שאני לא עומדת בהבטחה שלי לעצמי, אני חוטפת קריזה בכביש, לא נהנת מהנהיגה ממדונה שהתנגנה ברקע, והכי גרוע אני צועקת ומתנהגת בגסות לנהג השני. כל כך התביישתי בעצמי. </span><br /><span style="font-family:arial;">נכון שהוא נסע כמו אדיוט אבל אני עברתי את הגבולות של עצמי. לקחתי את עצמי ואת האוטו לנתיב הימני,נשמתי עמוק, נסעתי לאט והחלטתי שביום שני, עם שובי לירושלים, אלך למקום העבודה של האיש ואתנצל על ההתנהגות שלי. בהתחלה חשבתי לכתוב מכתב, אבל עכשיו החלטתי להתאמת ממש עם ההתנהגות שלי ומי שהושפע ממנה. נראה לי שאולי החוויה הזו תעזור לי לחזור חזרה להיות רגועה יותר </span><br /><span style="font-family:Arial;">להתראות, חג שמייח</span><div class="blogger-post-footer"><img width='1' height='1' src='https://blogger.googleusercontent.com/tracker/2825780116882736185-2043850254457785166?l=merilepoppins.blogspot.com' alt='' /></div>מריל'ה פופינסhttp://www.blogger.com/profile/13653762499360180844noreply@blogger.com1