בדיסק של שאנן סטריט, הבזק אור חולף, יש שיר שנקרא מכירים את זה:
"מכירים את זה שחשים תקועים באמצע היער? שלא משנה מה השעה תמיד מאוחר?...אם אתם מכירים את זה יש לכם יחמ"כ אמ"בב ז"נה, ראשי תיבות יום חרה מזדיין כוס אמא שלו בן בן זונה, אז תשמעו לי ותעשו מהר סיבוב פרסה כי ביום כזה באמת אין מה לצאת מהמיטה"
הבוקר הוא בוקר כזה. באמצע הדרך לשומרי משקל הרגשתי שהכל מעצבן אותי: השמש שמחממת בתקופה שכבר אמור להיות חורף, הרוח שנושבת ומכאיבה לי באוזניים שכואבות גם ככה, שאפילו celebration של מדונה לא מצליח להוציא ממני חיוך או ניד של ישבן, שהמשאית שעושה רעש מאחורי עולה לי על כל סעיף, אז לפני שקללתי את כל העולם ואשתו, עשיתי פרסה וחזרתי הביתה. זה לא שבבית אני לא יוצאת מדעתי אבל לפחות אני לא מסוכנת לציבור וקצת פחות מסוכנת לעצמי...
השבוע הזה לא היה משו בכלל. בין pms לשפעת קלה עם כאבי אוזניים וגרון לבין תחושת אובדן שדי רגילה לתקופה שכזו אני לא יודעת איפה לשים את עצמי, כל מקום מרגיז אותי, כל דבר מרגיז אותי ואני לא מוצאת את הנקודה השקטה הזו בתוכי שיכולה לסייע לחזור לסוג של שלווה שהצלחתי להגיע אליה.... אני יודעת, זו תקופה וזה יעבור, כמו שכתבתי לפני כמה פוסטים, צריך להוריד את הראש ולחכות שזה יעבור. יאללא אני מאבדת סבלנות
מה שכן, אני מעריכה מאוד את העובדה שאני חופשיה לקבל החלטות כאלה ברגע (אחלה יצא לי משהו קצת אופטימי, הנה אני עומדת באחת ההבטחות שלי לשנה הקרובה: להיות יותר חיובית)

יש ימים

ביומיים האחרונים הרגשתי איכס. אני לא ממש מוצאת מילה אחרת לתאר את ההרגשה, פשוט איכס. לא קרה שום דבר שיכול היה לגרום לי להרגיש פיכס שכזה.
אני משתדלת לכופף את הראש, לא לעשות מזה ועם זה יותר מידי, לחכות עד יעבור זעם, להתמקד במה שיש ושצריך לעשות ואם זה עוזר ללבוש את אותם הבגדים יומיים רצוף - אז יאללא
להתראות