תרגיל בהתרגלות

אני מתחילה להתרגל לה' בחיי. נעים לקום איתו בבוקר, נעימה המחשבה שהוא שם במשך היום.

זה כל כך נחמד, נעים, מעורר תדהמה עמוקה וגדולה עד לאין שיעור ששאלת הזוגיות פתאום נפתרה.
ברור לי שמחכים לי, לנו, אתגרים לרוב. קטנים יותר וגדולים פחות. הם שם, הם חלק מהחיים. אבל, הזוגיות, מי כמה למה איך, הלבד שכל כך היה לי קשה איתו פתאום איננו עוד. וזה באמת ובתמים פתאום.
יש בי פחד שפתאום הכל יתפרק, שהכל חלום וכלום לא יחזיק מעמד. אני מנסה לא לתת לפחד לשלוט בי, אבל הוא שם.

אם ישאלו אותי אם אני מאוהבת, אני אגיד שכן, בעיקר כי אין לי מילים אחרות לתאר את ההרגשה הזו, ונראה לי שככה נראית אהבה. יש הערכה, עניין, רצון להיות ביחד עוד ועוד, שמחה גדולה כשהוא בא, ועצבות אם לא נפגשים בערב. התרגשות מעתיד משותף ותחושת בטחון. תחושת בטחון גדולה. אם כל זה מגדיר אהבה, אז אני מאוהבת.

כנראה שאמשיך לחשוב על הדברים עוד ועוד