בשעה טובה ומוצלחת אני מבינה למה מתכוונים במשפט הזה. אין חדש, ה' ואני עדיין ביחד, נהנים. שאלות העתיד נרגעו (אני חושבת שזה בזכות סוג של בטחון שהתפתח, שאנחנו ביחד, זה רציני ולא צריך כל הזמן להתעסק בעתיד, משו כזה)
החדשות היחידות שיש הן מגזרת התרופות נגד דכאון. כבר בקיץ רציתי לרדת מהם, אבל הנסיעה לאנגליה דחתה את העניין, כשחזרתי עוד התלבטתי עם הרופא, ובזכות ההתלבטות החלטנו להמשיך, וטוב שכך, כי לא הספקתי להגיד ג'ק רובינסון ושקעתי עמוק אל דכדכת החורף (למה אני לא כותבת דכאון, אין לי מושג. עדיין קיים בי סוג של קושי להודות בזה) המינון עלה לחודש והתייצבתי, חזרנו למינון רגיל לחודשיים ועכשיו בקשתי לרדת
אני מרשה לעצמי להאמין שגם אם ה' לא היה נכנס לחיי הייתי יורדת מהתרופות, אני מאמינה שגם הייתי מפחדת לאלללללאאאא,רק שעכשיו אני מפחדת עוד יותר.
בטור השבועי של מירי חנוך היא כתבה משהו על כדורים. שמחתי שהיא כתבה על זה. היא חיזקה בי את התחושה שהכדורים לא שינו אותי מהקצה אל הקצה, אלא עזרו לי להתמודד עם החרא שצף מסביב, עזרו לי להיות יותר עצמי, לבחור נכון יותר. עכשיו צריך לתרגל את העניין בלי כדורים ואני מפחדת
כמו תמיד, הפחד לא עוצר בעדי, הלכתי לרופא, שנינו את הסדרים: שבועיים מינוך נמוך כל יום, ושבועיים אחר כך יום כן ויום לא
אתגרים טובים ומפחידים עומדים לפתחי
הירשם ל-
תגובות לפרסום (Atom)
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה