האמת שאני כל כך עמוק בפנים שלא נראה לי שראוי לקרוא לזה אמצע, אבל מאחר ואני במצב גרוע, אני אוותר על העניין
אקדים ואומר- הכל בסדר גמור עם ה'. הוא עומד יפה בכל החרא שעובר עלי ויוצא ממני
אין לי מושג מאיפה להתחיל, אולי מהעבודה שההוכחה הפיזיולוגית הטובה ביותר להתפרקות הטוטלית שעוברת עלי היא 5 ההפטות שצמחו לי בחלל הפה- כבר הרבה מאוד זמן שזה לא קרה... הפטות אצלי מעידות על שילוב מחץ של תזונה לקויה עד מאוד ולחץ כללי. לשמחתי הם לא תמיד באים ביחד- רק שהפעם הם כן. אז מה התגובה הכי בוגרת שהצלחתי להוציא מעצמי? לאכול, להרגיש חרא, לאכול עוד, לא להצליח לקום בבוקר לרוץ, להרגיש עוד יותר חרא, לשבת מול הארון במשך שעה (שבוע שעבר ישבתי שעה וחצי) לבכות כי הכל קטן עלי, צפוף, לא לרצות לצאת מהבית, להתבאס מעצמי עד מוות ו...לאכול
רק מלכתוב על זה אני בוכה שוב.
אני חושבת שאני בוכה כי אין לי מושג איך לחזור לתלם, אני כבר לא יודעת מה לעשות, אני לא יודעת איך לחזור לתלם
ויש תנאים מקלים- אני כבר שבועיים בלי הכדורים (לא ימשך זמן רב- ביום שלישי הקרוב חוזרים אליהם) יש עכשיו מלא אורחים מאנגליה שחלקם ישנים אצלי, ועל כן ה' ואני עברנו למעונות באופן חלקי (יום כן, יומיים לא וליהפך) וכמעט כל ערב אני נפגשת עם חברים וחברות אחרים ובאופן מאוד לא מפתיע, אני לא מצליחה להשתלט על האכילה
אז אני עמוק במדרון, יכול להיות שאני שוחה במימי התהום ורק לא מעזה להודות בכך
אם ישאלוני מה ההבדל בין אני בלי כדורים לאני עם כדורים אני אומר את מה שכולם אמרו לפני שלקחתי אותם ולא הבנתי את עומק האמירה: הכדורים מאפשרים. מאפשרים הכל כמעט, גם איתם היו נפלתי במדרונות חלקלקים, גם איתם הרגשתי לפעמים מגעיל, גם איתם היו לי ימי אכילה שלא היו מביישים אף מתאבק סומו, אבל הכל היה נשלט יותר, אפשרי יותר. במקום לשבת שעה מול הארון ולבכות על מר גורלי, ישבתי רק 20 דקות, התלבשתי ויצאתי.
הרגשתי מגעיל מקסימום ליום, בד"כ לכמה שעות. עכשיו, אני בגועל נפש מתמשך, תחושת כישלון טוטאלי, תחושת חוסר אונים גדולה אל מול המדרון החלקלק וכל מה שבא איתו
הירשם ל-
תגובות לפרסום (Atom)
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה