קיצוניות מקיצוניות שונה

כל קיצונית שהיא אינה טובה באמת. לא זו הבריאותית, לא זו הפוליטית ובוודאי ובוודאי שלא זו הדתית
אחרי שנים רבות בהן לא הייתי בקיבוץ ליום הזיכרון (האמת שגם לא הייתי בארץ ב4 שנים האחרונות) החלטתי לבוא לכאן. הגעתי אתמול ערב יום הזיכרון ואני נשארת עד סוף יום העצבנות, ו' בא לארוחת חג חגיגית וביחד נשוב לירושלים
וכל זה כדי לספר שכרגע אבא שלי הגיע אלי עם צילום כתבה מהארץ על אמם של אלירז ואריאל פרץ. ראיתי את הכתבה בכמה וכמה מקומות בכולן אין לי שום ספק שהכתב יצא די אידיוט בעיקר כי הנקודה שהוא ניסה להעביר לא ממש עברה, אלא מה שעבר הוא סוג של שנאה עיוורת כלפי כל תופעת ימין מצויה
אז עכשיו זה גם הגיע לידיים של אבא שלי שנשא בפני את הנאום שבקצרה אמר שעיתון הארץ שונא יהודים ושונא ישראלים
אין לי איך להתמודד עם אמירות כאלו, הן פופוליסטיות, אידיוטיות ובעיקר מלמדות על כך שעם הזדקנותו הוא נעשה יותר קיצוני, ופחות מבין שלהיות בעל תפישה פוליטית שמאלנית או יהודית ליברלית אין משמעה שנאת ישראל.
עכשיו בא לי לבכות כי ממש אבל ממש אין לי איך להתמודד עם זה.
בסופו של דבר מה שהוא רצה לבקש הוא שבפעם הבאה כשאני באה לשבת לא להביא עיתון הארץ. בקשה מעצבנת אם כי לגיטימית מאוד
כשארגע, ולא יתחשק לי לבכות מאיזה פשיסט נמצא באבא שלי, אני צריכה למצוא את הדרך להגיד לו שהרבה ממה שכתוב בעיתון הארץ מוסכם עלי עד מאוד, ואני בשום פנים ואופן לא שונאת ישראל ובטח ובטח אי אפשר להאשים אותי באנטי ציונות או באנטי יהדות