לי???

אתמול חטפתי על הראש מחברה יקרה עד מאוד,ל'. היא שאלה אם אני שמחה? אם אני יודעת להיות שמחה?
יש לנו ויכוח קבוע בנושא השמחה. אני טוענת שאני יודעת להיות שמחה, רק שזה לא קורה הרבה. היא טוענת שאני לא יודעת להיות שמחה, אני לא יודעת שטוב לי ושדווקא זה קורה הרבה. האמת נמצאת איפה שהוא באמצע.
אני מאמינה ברגעים קטנטנים של אושר שמבליחים לרגע לשמי העולם. פעמים רבות אני מפספסת אותם.
הפעם, עם הצטרפותו של ה' לחיי, אני שמחה, רגעי שמחה מהנים ביותר.
אבל, אני כל הזמן חושבת איך זה קרה לי ולא לחברותי האחרות? או איך זה קרה לי עכשיו ועדיין לא קרה להם? האם יכול להיות?
אני מזכירה לעצמי שלמרות הצורך העז שלי בחוקים, במסגרות, בשרשרת ברורה של מה קורה ואיך, החיים מורכבים הרבה יותר, הרבה יותר. לכל אחת ואחת קורים דברים אחרים בזמנים אחרים. וכמו שאני מזכירה לעצמי כל יום: הסיפור שלי הוא שלי, אי אפשר ולא צריך להשוות אותו לסיפורים של אחרים. הפיתוי גדול אבל מסוכן ובעיקר מיותר.

משנה חניה משנה תפיסה

יצאה כותרת יפה, הקשר היחיד שלה לפוסט הוא החניה...
הערב חניתי במעלה הרחוב, מקום בו אני חונה רק בקיץ כי שם יש צל. למה חניתי שם הערב? לא יודעת. אולי בשביל שיהיה לי מה לכתוב בפוסט.
בקיצור, בעודי יורדת ברחוב הפניתי מבטי מעלה, וראיתי את הסלון של של הדירה בקומה העליונה של אחד הבניינים. כשהעצים בשלכת הבתים נחשפים! זה כל כך יפה. אני מאוד אוהבת לראות בתים של אנשים אחרים. יש בזה משום יצר החטטנות, אבל יש בזה עוד כמה דברים כמו: עניין באסתטיקה, והכיף להמציא סיפור על אנשים לפי הבית שלהם.
דודה שלי בניו-יורק הייתה חוטפת קריזה מהשעות שאני מסוגלת לבלות ישובה על אדן החלון בסלון שלה (לפעמים ישובה על השיש במטבח) תוך בהייה לחלונות של אנשים אחרים. אני לא בטוחה מה עצבן אותה יותר העובדה שטרחתי לעדכן אותה בכל מה שקורה בדירות מעבר לכביש, או בעצם העובדה שאני מציצה.