רצון יכולת ומשמעת

עוד מעט 8 בערב. כבר שעה שאני רוצה להיכנס למיטה ולא מרשה לעצמי, אין לי שום כוח רצון, רק קצת משמעת ואולי קצת פחד, וחוסר נעימות מכל חברותי האמהות, העובדות, אלו שלא בדכאון ואלו שבדכאון ונלחמות בזה. אבל בעיקר אני חבה את העניין לו' שלא מרשה לי ללכת לישון לפני 10. פעמים רבות אני שוברת את מילתי והולכת לישון מוקדם יותר, אבל לא הרבה יותר...
פעם לא יכולתי לישון יותר מ 6 שעות, גם היום אני מתעוררת אחרי 6 שעות אבל חוסר החשק לקום מהמיטה, הקור, וחוסר החשק להתמודד עם החיים מסייעים לי להמשיך לישון עוד כמה שעות...זו לא שינה טובה. באופן קבוע יש בה חלומות מוזרים: תרומות דם לא מוצלחות, דגים חיים שנופלים מהשמים, ביקורים הזויים של חברי משפחה שכבר אינם, אבל היא בריחה מצויינת מכל השאר.

אני לא בדכאון, סתם חסרת כוח לתקופת הביניים הנוכחית שלי. לקראת סיום תואר שני (סמינריונית, עבודה ומבחן גמר) לקראת נסיעה ארוכה לחו"ל (מה אני קוראת לזה נסיעה???? סחתיין על ההדחקה שלי- הביטוי המתאים יותר יהיה מעבר לחו"ל לשנה לפחות) לקראת סיום סמסטר א'.
אני לא אוהבת תקופות ביניים ואני מתמודדת עם זו בצורה כושלת במיוחד.
אני בקושי מתמודדת, מכבה שריפות, מכבה את עצמי, מתרחקת מחברות רבות, מתרחקת מעצמי. ישנה

מה שכן, אני קמה לרוץ.

משנה חניה משנה תפיסה

יצאה כותרת יפה, הקשר היחיד שלה לפוסט הוא החניה...
הערב חניתי במעלה הרחוב, מקום בו אני חונה רק בקיץ כי שם יש צל. למה חניתי שם הערב? לא יודעת. אולי בשביל שיהיה לי מה לכתוב בפוסט.
בקיצור, בעודי יורדת ברחוב הפניתי מבטי מעלה, וראיתי את הסלון של של הדירה בקומה העליונה של אחד הבניינים. כשהעצים בשלכת הבתים נחשפים! זה כל כך יפה. אני מאוד אוהבת לראות בתים של אנשים אחרים. יש בזה משום יצר החטטנות, אבל יש בזה עוד כמה דברים כמו: עניין באסתטיקה, והכיף להמציא סיפור על אנשים לפי הבית שלהם.
דודה שלי בניו-יורק הייתה חוטפת קריזה מהשעות שאני מסוגלת לבלות ישובה על אדן החלון בסלון שלה (לפעמים ישובה על השיש במטבח) תוך בהייה לחלונות של אנשים אחרים. אני לא בטוחה מה עצבן אותה יותר העובדה שטרחתי לעדכן אותה בכל מה שקורה בדירות מעבר לכביש, או בעצם העובדה שאני מציצה.