אמש פגשתי את הפסיכולוגית שלי. כבר שנתיים שלא התראינו בכלל, ו 4 שנים מאז סיימתי טיפול של 8 שנים אצלה. היא אחת הנשים החשובות ביותר בחיי היום יום שלי וגם זו שהכי פחות נוכחת בהם.
היה מוזר ונעים. התיישבתי בכורסה ורציתי לישון, לעצום עיניים לתת לדמעות לזלוג כאילו מעצמן ולישון.
נוכחתי לדעת כמה גדלתי גם בשנים שלא הייתי איתה. שאלות שהטרידו אותי אז- מה אני שווה, למה שמישהו ירצה להיות איתי, כבר לא קיימות היום. מה שכן נשאר הוא הלבד. אני לבד. אני מפחדת לכתוב עדיין לבד, כביכול זו חותמת נצח, וזו לא. או שאני מפחדת להודות שזו חותמת נצחית.
אני מפחדת להישאר לבד. אני לא נהנית להיות לבד. אני רוצה לשתף את חיי עם מישהו, אני רוצה להיות מסוגלת להיות לבד בתוך היחד
אולי הפחד הזה הוא הסיבה לחזור לכמה פגישות איתה. לא לתת לפחד להוביל אותי למקומות בהם אני לא רוצה להיות
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה