רצון יכולת ומשמעת

עוד מעט 8 בערב. כבר שעה שאני רוצה להיכנס למיטה ולא מרשה לעצמי, אין לי שום כוח רצון, רק קצת משמעת ואולי קצת פחד, וחוסר נעימות מכל חברותי האמהות, העובדות, אלו שלא בדכאון ואלו שבדכאון ונלחמות בזה. אבל בעיקר אני חבה את העניין לו' שלא מרשה לי ללכת לישון לפני 10. פעמים רבות אני שוברת את מילתי והולכת לישון מוקדם יותר, אבל לא הרבה יותר...
פעם לא יכולתי לישון יותר מ 6 שעות, גם היום אני מתעוררת אחרי 6 שעות אבל חוסר החשק לקום מהמיטה, הקור, וחוסר החשק להתמודד עם החיים מסייעים לי להמשיך לישון עוד כמה שעות...זו לא שינה טובה. באופן קבוע יש בה חלומות מוזרים: תרומות דם לא מוצלחות, דגים חיים שנופלים מהשמים, ביקורים הזויים של חברי משפחה שכבר אינם, אבל היא בריחה מצויינת מכל השאר.

אני לא בדכאון, סתם חסרת כוח לתקופת הביניים הנוכחית שלי. לקראת סיום תואר שני (סמינריונית, עבודה ומבחן גמר) לקראת נסיעה ארוכה לחו"ל (מה אני קוראת לזה נסיעה???? סחתיין על ההדחקה שלי- הביטוי המתאים יותר יהיה מעבר לחו"ל לשנה לפחות) לקראת סיום סמסטר א'.
אני לא אוהבת תקופות ביניים ואני מתמודדת עם זו בצורה כושלת במיוחד.
אני בקושי מתמודדת, מכבה שריפות, מכבה את עצמי, מתרחקת מחברות רבות, מתרחקת מעצמי. ישנה

מה שכן, אני קמה לרוץ.

בלי כותרת

כנראה שאני כותבת רק פעם בשבוע גם עכשיו המחשב שלי משחק משחקים וזה מייאש ומוציא ממני כל טיפת חשק שלא הייתה שם גם לפני כן, ואחותי עדיין לא תקנה אותו ובא לי לכעוס עליה ממש אבל אין לי כוח לכעוס עליה ממש ובא לי לבכות ואני לא מצליחה והכי חמור, אין לי שום דיסק של חווה אלבשרטיין באוטו כשי שיעשה לי לבכות
ובנוסף להכל , הערב בדרך לאמא שלי בחלקו החשוך מאוד של הכביש פתאום זינק איזה כלב לפני המכונית ובאופן לא מפתיע בכלל פגעתי בו ובאופן גרוע ביותר ברור לי שלא הרגתי אותו ועכשיו הוא סתם שוכב בצד הכביש סובל מכאבים ומדמם למוות והכי הכי הכי חמור שלא היה לי איך למנוע את זה ועכשיו אין לי באמת מה לעשות עם זה

בשבת נרדמתי על הספר כבר ב 8 בערב, כשהתעוררתי ב 4 והעברתי את עצמי לחדר לקח לי כמה רגעים להירדם, רגעים בהם ניסיתי להסביר לעצמי שיש לי את הכוח להתמודד עם השומן, להוריד אותו, לשוב לאכילה בריאה ומאוזנת לשוב לרוץ וכו' וכו' וכו' עוד כשזמזמתי לעצמי את המנטרה בראש תהיתי אם זה יעזור ואם זה בכלל נכון ועכשיו, מוצאי שבת, אני בטוחה שזה שטויות אבל רק מלכתוב את זה אני כל כך מתייאשת שאני חייבת לאמר לעצמי שיש לי את הכוח ולעשות את זה. ואם חשבתי שזה יתן לי כוח אז טעיתי

אין לי כוח לכלום ואני רק רוצה לנסוע ליפן להיות עם ו', אם אפשר לאבד את כל הקילוגרמים המיותרים ולהיכנס חזרה לבגדים האהובים עלי, זה ממש יהיה מושלם

שביזות יום א', ב', ג', ד',ה', ו', שבת, א', ב',ג',ד',ה',ו',שבת,א',ב...

אני עמוק באמצע כדור השלג הנוראי של בליסה בלתי מבוקרת. אני לא מצליחה להפסיק לאכול, לא ישנה טוב, לא מצליחה לקום בבוקר לרוץ, מרגישה פיכסה מעצמי, ואוכלת עוד וחוזר חלילה...
אני מבואסת שכבר שלושה שבועות (אם לא יותר) שאני לא מצליחה להתאפס על העניין, ועוד יותר מתבאסת מההרגשה שלא אצליח לעולם להתאפס על העניין
לא יעזור כמה פעמים הבאתי על עצמי את כדור השלג הזה, ועד כמה הוא מבאס ועד כמה אני יודעת שכבר הצלחתי לצאת ממנו, כל פעם מחדש זה מרגיש הרסני, טובעני ובלתי ניתן לשליטה.
תחושת יאוש גדולה מלווה את יום ראשון בבוקר, יאוש ואובדן. חבל שאני לא יודעת איך לצום סתם בשביל הכייף ולא בשביל חורבן בית וחברה או בשביל תפילה....

הבוקר

סוף סוף ישנתי לילה שלם.
התעוררתי עם השעון ב 5:00 הסתכלתי עליו ועל ו' והחלטתי שאם כבר אז ננצל את הצלחת השינה ונרוץ מחר בבוקר. בשמחה ובששון ישנתי עד 6:00...ואז נגמרה השינה והתחילו המחשבות על מה אלבש היום (שוב אני מרגישה שמנה, מכוערת, טיפשה ולא מוצלחת) על איך אצליח לשמור על אכילה, על מה אעשה במשך היום, ושוב על מה אלבש, ועל החתונה, והתשובה המאוד מעצבנת של הרב (תשובה מאוד לא רבנית בעיני, אבל מאוד אופיינית) ושוב על מה אלבש, ומה יהיה עם אבא א', והאם נוכל להתחתן במשק, ושוב על מה אלבש, ועל המתנה הנחמדה שחשבנו לתת לאורחים שיבואו, ושוב על מה אלבש...ככה עד בערך 7:30 שאז התעורר ו' והציע שהיום נשאר בבית, יום בלי ריצות, עם קצת פחות אכזבות מיכולת הלמידה הקלוקלת שלי. בשניה אחת נפתרה השאלה מה ללבוש...כל השאר עומד ותלוי

בא לי ללכת לישון

בא לי ללכת לישון, אבל רק 8 בערב, ל' אימי התותבת (היא הרבה יותר מידי שווה מכדי להיקרא חורגת) הייתה קופצת על ההזדמנות בשמחה, אני מהססת משתי סיבות:
הראשונה- לא נעים לי מעצמי...אם אלך לישון עכשיו זה כאילו לוותר. לוותר על לקרוא עוד עמוד במאמר, לוותר על שיחה עם חברים, לוותר על לענות על אי-מיליים, לוותר לעצמי ולהיכנע לריקנות המוזרה שפשטה בי בימים האחרונים. אני ממש נזהרת לא לכתוב דכאון כי אני לא רוצה לשקוע שוב, היו מספיק שקיעות בשנה האחרונה.
הסיבה השנייה- חישוב מהיר מבהיר לי שאם אלך לישון עכשיו אתעורר בשעה 3 בלילה, אולי 4

פתאום תוך כדי כתיבה התקשרה ר' להגיד ש י' וח' נמצאות בעיר ובאות אליה לקפה ושאצטרף. אמרתי שאבוא, הרי לא נעים לי ללכת לישון ב 8! אבל, אם להודות על האמת, ממש לא בא לי לצאת מהבית וכבר מזמן ויתרתי לעצמי, לריקנות (עדיין לא לדכאון) לחוסר חשק לעשות כלום ורק לקרוא במיטה.
אהה,אני קוראת ספר מצויין The women room. Marelyn French
טוב, נצא מהבית, בסוף יהיה לי נחמד