‏הצגת רשומות עם תוויות ריצה. הצג את כל הרשומות
‏הצגת רשומות עם תוויות ריצה. הצג את כל הרשומות

יום שישי, 14 בינואר 2011

אקס מיתולוגי

היה שבוע עמוס חוויות, חלקן בעלות משמעות פרקטית בחיים ואולי עוד אכתוב עליהם, אבל מהבוקר שהתחיל בשיחה עם האיש שלי ביפן וריצה כבדה וקצרה אני חושבת על מה בעצם מגדיר אקס מיתולוגי.
יש את י' שאיתו היה לי קשר ארוך ורציני מאוד, גרנו ביחד ותקופה ארוכה מאוד חשבתי שהוא האחד, אבל הוא התגלה כאכזבה גדולה עד מאוד מאוד. לא האחד ולא בטיח. אם אבחר במילים עדינות מאוד בכדי לתאר את מה שאני מרגישה כלפיו אז אומר שאני לא ממש מחבבת אותו, לא רוצה לראות אותו או את אשתו ולא רוצה שיחיה באותה מדינה שלי.
ויש את ד'. לא היינו בקשר רציני מאוד, אבל היו כמה סבבים שנמשכו יותר מידי שנים, הוא אינטלגנט, תחומי עולם מגוונים ביותר אבל גם משעממם רצח, כלומר הייתה לו נטיה איומה לחזור על אותם סיפורים לא מעניינים עשרים פעמים, ובכל מקרה היו כמה תקוות שווא לחידוש קשרים, בעיקר תקוות מהצד שלי שנענו בשתיקה רועמת ומבהירה. ועדיין מעניין אותי מה קורה לו ומה קורה איתו. יש בו איזה סוג של פוטנציאל לא ממוצה, ילדותי וגם לא מציאותי בעליל.
אז אם ישאלו אותי מי מהם, אינני יודעת להגיד. הייתי רוצה שזה יהיה ד' בגלל הפוטנציאל הלא ממומש או בגלל החיוביות שיש בכל העניין אבל י' הוא האחרון בסדר הכרונולוגי, וסלידתי ממנו מוציאה ממני יותר אמוציות מאשר חיבתי לד'.
ולמה עכשיו חשבתי על כל זה? כי בשובי הביתה מהריצה עברתי בכביש שבו הוריו של ד' גרים ונזכרתי שיש לו היום יומולדת...

יום שני, 3 בינואר 2011

תעזבנו יום יעזבך יומיים

הבוקר חזרתי לרוץ, בעצם אולי כדאי שאזהר קצת בדברי כי אין לדעת אם באמת חזרתי או שזה רק לשבוע הזה...אז הבוקר יצאתי לרוץ אחרי שבערך חודש וחצי לא רצתי
היה קשה לאללא, ממש כאילו לא רצתי אף פעם. לא רצתי הרבה, אולי חצי שעה, מסלול ממש קצר שפעם היה לוקח לי אולי רבע שעה...בכל מקרה לאורך כל הריצה רק חשבתי על כמה אני סובלת ואיזה חרא זה ולמה אני לא יכולה להנות מזה יותר, כמובן ששכנעתי את עצמי שזה עדיף על שחייה, וכרגע אין מה ללכת לחוגים כי אני תייכף נוסעת וגם אין לי כוח לבני אדם ואין חוגים בשעות בהם יש לי כוח לעשות משהו עם הגוף שלי מעבר ללישון, ללמוד לאכול (הסדר צריך להיות: לאכול לישון ללמוד)
כמובן שאיך שסיימתי את הריצה הרגשתי מלכה, אין עלי: גם קמתי מוקדם, גם רצתי, המחשב עובד, יש מים חמים, זהו אני על המסלול הנכון. הגעתי ללימודים במצב רוח טוב וכל הדרך חשבתי לעצמי שזה ממש נורא, האנדורפינים האלו...איך יכול להיות שמריצת בוקר אחת, שהייתה איטית יותר מריצתו של פיל במנוחה, יש לי מצב רוח טוב. זה דוחה, זה לא הגיוני ולא לעניין.
כמובן שנוספה לזה העובדה שאתמול הגשתי עבודה נוספת לאוניברסיטה, נותרה רק אחת מאותן 13 ארורות משנה שעברה. מעניין כמה אחוז יש לה בתחושת השמחה הזו וכמה אחוז לאנדורפינים האלו
וכמה חבל שהזכרון שלי כל כך קצר. למה בימי החרא הקשים, וגם בסתם ימים אני לא זוכרת את ההרגשה הזו של אחרי הריצה, הרגשת נצחון, הצלחה

יום ראשון, 17 באוקטובר 2010

סחתיין עלי - יום אחרי יום אני כותבת....
עוד יום מגעיל שהיו בו רגעי שמחה גדולים רק כשדברתי עם ו' בסקייפ והוא מסתיים בקול ענות חלושה באכילת אפרופו, איזה בזבוז קלורי... מחר בבוקר נקום לרוץ ואולי זה יעזור לי לחזור לתלם

כל החרא הנוכחי לא יכול להיות מנותק מכך שתייכף אני עוזבת, מצטרפת אל אהוב ליבי, אבל משאירה מאחור הרבה אנשים אהובים אחרים. באסה.

יום חמישי, 24 ביוני 2010

הבוקר

סוף סוף ישנתי לילה שלם.
התעוררתי עם השעון ב 5:00 הסתכלתי עליו ועל ו' והחלטתי שאם כבר אז ננצל את הצלחת השינה ונרוץ מחר בבוקר. בשמחה ובששון ישנתי עד 6:00...ואז נגמרה השינה והתחילו המחשבות על מה אלבש היום (שוב אני מרגישה שמנה, מכוערת, טיפשה ולא מוצלחת) על איך אצליח לשמור על אכילה, על מה אעשה במשך היום, ושוב על מה אלבש, ועל החתונה, והתשובה המאוד מעצבנת של הרב (תשובה מאוד לא רבנית בעיני, אבל מאוד אופיינית) ושוב על מה אלבש, ומה יהיה עם אבא א', והאם נוכל להתחתן במשק, ושוב על מה אלבש, ועל המתנה הנחמדה שחשבנו לתת לאורחים שיבואו, ושוב על מה אלבש...ככה עד בערך 7:30 שאז התעורר ו' והציע שהיום נשאר בבית, יום בלי ריצות, עם קצת פחות אכזבות מיכולת הלמידה הקלוקלת שלי. בשניה אחת נפתרה השאלה מה ללבוש...כל השאר עומד ותלוי

יום ראשון, 22 בנובמבר 2009

הישגים קטנים

במסגרת ההבטחה לעצמי להיות יותר חיובית אני משתפת כאן בהישג קטן של הימים האחרונים
למרות שהימים האחרונים היו קשים עד מאוד, עמוסים כאב וצער שאי אפשר להסביר, אני מצליחה לשמור על מסגרת אכילה נכונה ופעילות גופנית.
אם יש יתרון בתרופות (ויש) זהו כנראה היתרון: המסוגלות לא להחליק מטה מטה, לבחור על מה אפשר להיאבק ועל מה לא.
Transforming agony to common miserable
בקומה מעלי מנגנים בפסנתר ואני כל כך נהנית- איזה כייף שכנים מפסנתרים ולא מתופפים