הבוקר

סוף סוף ישנתי לילה שלם.
התעוררתי עם השעון ב 5:00 הסתכלתי עליו ועל ו' והחלטתי שאם כבר אז ננצל את הצלחת השינה ונרוץ מחר בבוקר. בשמחה ובששון ישנתי עד 6:00...ואז נגמרה השינה והתחילו המחשבות על מה אלבש היום (שוב אני מרגישה שמנה, מכוערת, טיפשה ולא מוצלחת) על איך אצליח לשמור על אכילה, על מה אעשה במשך היום, ושוב על מה אלבש, ועל החתונה, והתשובה המאוד מעצבנת של הרב (תשובה מאוד לא רבנית בעיני, אבל מאוד אופיינית) ושוב על מה אלבש, ומה יהיה עם אבא א', והאם נוכל להתחתן במשק, ושוב על מה אלבש, ועל המתנה הנחמדה שחשבנו לתת לאורחים שיבואו, ושוב על מה אלבש...ככה עד בערך 7:30 שאז התעורר ו' והציע שהיום נשאר בבית, יום בלי ריצות, עם קצת פחות אכזבות מיכולת הלמידה הקלוקלת שלי. בשניה אחת נפתרה השאלה מה ללבוש...כל השאר עומד ותלוי

סבלנות

כבר סיכמנו שכשאלוהים חילק את מנות הסבלנות הוא דילג עלי....
ברגעים אלו ממש אני מתרגלת סבלנות מהסוג החשוב ביותר, סבלנות של קונטרול פריקית שהבינה שאין לה זמן השבוע ולכן בנזוגה הלך לרמי לוי לעשות קניות.
ולמה זו סבלנות מהסוג החשוב ביותר? כי אני שונאת לעשות קניות בסופר.
לאור היותי פיינשמקרית מהסוג המודע ביותר נתתי הוראות מדוייקות, ולמעט כמה שיחות טלפון עם כמה שאלות נראה לי שיהיה בסיידר. יתכן והירקות שהוא יקנה לא ימצאו חן בעיני, אבל זה לא סוף העולם, ממש ממש לא סוף העולם ורק צריך להגיד, או אולי לא....נראה

פגישות של פעם בכמה שנים

הערב פגשתי חברים שאיתם עבדתי לפני 4 או 5 שנים. עם חלקם שמרתי על קשר הדוק. תמיד נחמד לפגוש אנשים שאוהבים רק שלפעמים הם לא זוכרים שבמשך 5 שנים אנחנו משתנים.
השינוי הוא מעבר לרמה של נשואים, ילדים, בני זוג. אצלי הוא ברמה התודעתית, הנפשית. אני לא אותו אדם שהייתי לפני חמש שנים. ברור שהיסוד זהה, אבל עברו עלי אי אלו דברים. לא התחתנתח, אין לי ילדים או בן זוג קבוע, אבל אני לא אותה מריל'ה
שמתי לב שיש אנשים שלא נותנים את הדעת לכך. אני מוצאת את זה מאוד מתסכל שממשיכים לתייג אותי בתור X
יכול להיות שלא כולם משתנים, יכול להיות שגם אני מתייגת אנשים ולא נותנת להם את הקרדיט שאולי הם השתנו