חרא של יום

מידי פעם יוצא לי לשמוע אנשים אומרים שהקב"ה לא מביא אותנו לסיטואציות שאיננו יכולים לעמוד בהם. אני תמיד תוהה כמה מתוך האמירה הזו היא שכנוע עצמי וכמה היא אמונה אמיתית. זו שאלה שאני שואלת את עצמי בעיקר סביב לידת ילדים עם פגיעה שכלית או פיזית. ובמקרה הזה אני מקווה שזה לא שכנוע עצמי אלא אמת, שאני לא יכולה להתמודד עם ילד עם פגיעה פיזית או שכלית ואז זה לא יקרה לי....להבדיל אלף אלפי מאות אלפי הבדלות הבוקר כשהכרחתי את עצמי להתגרד מהמיטה למקלחת עמדתי בתוכה וגיליתי שאין מים חמים. יצאתי  רטובה אך לא מקולחת ותהיתי על האמירה הזו. גיליתי שהפקק קפץ אבל גם כשהרמתי אותו והדלקתי את הדוד זה לא ממש עזר, התקשרי לבעל הבית שהבטיח שיבוא לסדר ביום ראשון כי הוא כבר היה מחוץ לעיר. רק ביום חמישי הוא עבר בסביבה, דפק על הדלת ושאל אם הכל בסדר... אחרי התלבטות רבה וחוסר חשק מופגן יצאתי מהבית לפגוש את י' וללכת לשוק, במעלה הכביש אישה בקשה להיכנס לטור המכוניות המחכה ברמזור, נתתי לה להצטרף אלינו וכשהרמזור התחלף לירוק חשבתי שהיא תעבור אותו אך היא החליטה לעצור ואני ניסיתי לעצור בכל כוחי אבל נכנסתי בה...לשמחתי לא חזק מידי כי לא ממש נסעתי מהר אבל מספיק כדי לעשות רעש התנגשות ועיקום של הפח שלה ושבירה קלה של הפח שלי, ודמעות. כמובן שהיא מיד נלחצה וכך גם השוטר שעמד בצומת שהיה מקסים עד מאוד וחזר והכריז שהוא 'שמע אך לא ראה' ולא הצלחתי להסביר להם מתוך שטף הדמעות שזה בכלל לא קשור לתאונה אלא לזה שבכלל לא רציתי לצאת מהבית, שלא היה מים חמים, שהדוד מקולקל, שקבלתי חרא של משוב מהתלמידים בקורס נתיב ושכבר מהבוקר אני רוצה לבכות ולא מצליחה ולא הפסקתי לחשוב על הכסף, אין לי כסף לזה עכשיו. אני מקבלת חרא של מלגה, מוציאה עוד כסף על לימודים ואין לי עבודה שמכניסה מספיק כסף, ועכשיו שלמנו 12000 ש"ח לכרטיסי טיסה ליפן ולא, אין לי איך להתמודד עם כל זה. אני רוצה להיכנס למיטה, להתחבא ולא לצאת עד שיעבור המשבר בו אני שקועה, משבר מקצועי, לימודי. אוווףףףף אין לי איך להתמודד עם זה. אין לי

איזו ספירה איזה מעקב ואיזה בטיח

כנראה שאם כותבים יום אחרי יום נדונים לימים רבים של אילמות בלוגית. וכנראה שאם מחליטים לספור כמה ימים יורד כאן גשם, אז לא יורד כאן גשם. אני משוועת לחורף, למרק חם, לבית, לשקט, לבגדים ארוכים, למגפיים, כובעים, צעיפים. אני מניחה שיש כאן שילוב של סתם חשק בסיסי לשינוי, רצון לשנות את הבגדים שאני לובשת וכמובן צורך נפשי להתכסות, ממה אני לא בטוחה.

שבוע שעבר פגשתי את הגבר מאותו זוג חברים שחייהם מתמוטטים לעיניהם בגלל בגידה. אין לי מושג מה הייתי עושה, אינסטנקטיבית אני אומרת שבטח הייתי עוזבת, אבל כל חלומי עבורם זה שהם יעברו את החרא הזה ויצאו ממנו ביחד. והרי אין בזה דבר מעבר לקושי שלי עם התפרקויות קשרי נישואין. או בעצם לקושי (שהשבוע סוף סוף הצלחתי לומר אותו בקול לעצמי ולשניים מהמורים שלי) קשה לי עם סיומות של דברים. " ואמא אומרת שככה אנשים, כשקשה להם לגמור הם מושכים את הסופים ומיכאל זה שם יפה אך במקום לקרוא לה מהתחלה הם מוסיפים לו לה לה לה לה לה לה לה לה לה לה"
כל פעם שאני חושבת על הקושי הזה שיש לי, אני שרה לעצמי את השיר. קשה לי לסיים מערכות יחסיים, קשה לי לסיים לימודים, קשה לי לסיים דרשות, קשה לי לסיים בגוף העבודה את מה שאכתוב, קשה לי עם סופים.
שמחתי על הפגישה איתו, שמחתי מההתפתחות האישית שלו, מהמודעות שהוא פיתח מההבנה העמוקה של מקומו ומצבו בחיים, הוא לא היה כזה. אחת מן השיחות הייתה על תגובות רגשיות שלו ושל אשתו. היא יורה לכל עבר, הוא מרביץ לקיר. ספרתי לו ולעצמי שוב, את הפחד הגדל שלי בחיים לחזור לירות לכל עבר. זה מה שאני עושה בסיטואציות של חוסר שליטה כל כך קיצוניים. יורה, הורסת, שוברת, משחררת. בטח כבר כתבתי כאן פעם, שאי אז כשמצבם של ההורים שלי היה בכי רע עד מאוד הם היו שולחים אותנו, הילדים, לכל מיני פסיכולוגים, אחת מהם הורתה לי שברגעי בכי והתפרצות אני צריכה ללכת לבכות בכרית. אני רציתי להרוס, לנתץ, להשמיד ולאבד. crying in my pillow just wasn't it שנים אח"כ למדתי על סובלימציה וחשבתי שזה נחמד, אבל אני לא יוצאת לרוץ כשאני עצבנית, אני רוצה לשבור. (האמת שבחודש האחרון אני פשוט לא יוצאת לרוץ נקודה.)  ופעם הבחור שגרתי איתו אי אז לפני מליון שנה, קנה לי מתנה ליומולדת שק אגרוף. נעלבתי עד עמקי נשמתי, הבנתי שזה משהו שרק אני יכולה להחליט ולרכוש אותו לעצמי.
והפחד הכי גדול שלי הוא שהצורך להרוס יעלה ויצוף באותה עצמה כמו שהיה בעבר. בגלל זה אני לא יכולה לאבד שליטה, בגלל זה אני עדיין לא יכולה שיהיו לנו ילדים, אחרי שאשלים עם העובדה שיכול להיות שזה יקרה שוב, אחרי שאשלים עם העובדה (החיובית)  שיש לי שליטה מסוימת, וכשאסיים להשלים על העובדה שזה לא סוף העולם, אז יהיה לילדים מקום בחיים שלי.  

סחתיין עלי - יום אחרי יום אני כותבת....
עוד יום מגעיל שהיו בו רגעי שמחה גדולים רק כשדברתי עם ו' בסקייפ והוא מסתיים בקול ענות חלושה באכילת אפרופו, איזה בזבוז קלורי... מחר בבוקר נקום לרוץ ואולי זה יעזור לי לחזור לתלם

כל החרא הנוכחי לא יכול להיות מנותק מכך שתייכף אני עוזבת, מצטרפת אל אהוב ליבי, אבל משאירה מאחור הרבה אנשים אהובים אחרים. באסה.

בלי כותרת

כנראה שאני כותבת רק פעם בשבוע גם עכשיו המחשב שלי משחק משחקים וזה מייאש ומוציא ממני כל טיפת חשק שלא הייתה שם גם לפני כן, ואחותי עדיין לא תקנה אותו ובא לי לכעוס עליה ממש אבל אין לי כוח לכעוס עליה ממש ובא לי לבכות ואני לא מצליחה והכי חמור, אין לי שום דיסק של חווה אלבשרטיין באוטו כשי שיעשה לי לבכות
ובנוסף להכל , הערב בדרך לאמא שלי בחלקו החשוך מאוד של הכביש פתאום זינק איזה כלב לפני המכונית ובאופן לא מפתיע בכלל פגעתי בו ובאופן גרוע ביותר ברור לי שלא הרגתי אותו ועכשיו הוא סתם שוכב בצד הכביש סובל מכאבים ומדמם למוות והכי הכי הכי חמור שלא היה לי איך למנוע את זה ועכשיו אין לי באמת מה לעשות עם זה

בשבת נרדמתי על הספר כבר ב 8 בערב, כשהתעוררתי ב 4 והעברתי את עצמי לחדר לקח לי כמה רגעים להירדם, רגעים בהם ניסיתי להסביר לעצמי שיש לי את הכוח להתמודד עם השומן, להוריד אותו, לשוב לאכילה בריאה ומאוזנת לשוב לרוץ וכו' וכו' וכו' עוד כשזמזמתי לעצמי את המנטרה בראש תהיתי אם זה יעזור ואם זה בכלל נכון ועכשיו, מוצאי שבת, אני בטוחה שזה שטויות אבל רק מלכתוב את זה אני כל כך מתייאשת שאני חייבת לאמר לעצמי שיש לי את הכוח ולעשות את זה. ואם חשבתי שזה יתן לי כוח אז טעיתי

אין לי כוח לכלום ואני רק רוצה לנסוע ליפן להיות עם ו', אם אפשר לאבד את כל הקילוגרמים המיותרים ולהיכנס חזרה לבגדים האהובים עלי, זה ממש יהיה מושלם

ספירה ומעקב

היום כשהלכתי בגשם חזרה מבית כנסת הביתה חשבתי לעצמי שזה יכול להיות נחמד לעקוב אחר כמה ימי גשם יש לנו בחורף המצחיק שלנו...חשבתי על הבלוג כמקום ראוי לעשות זאת אבל ברור לי שאחרי שלושה עדכונים יעלם לו החשק, בינתיים אני עוקבת ביומן.
חוצמזה שמפברואר אני לא כאן, ויש אומרים שמרץ הוא החודש הגשום ביותר.

ביום שישי שאלה אותי חברתי ל' האם כבר ספרתי עוד כמה ימים אני נוסעת ליפן לבלות 10 ימים עם אישי האהוב. אני לא מעזה לספור ימים פן יראה לי הרבה יותר מידי. ספרתי שבועות. נותרו לי עוד 8. במקום מסויים אין לי שום ספק שאשרוד אותן, במקום אחר, בא לי לברוח מכאן הישר ליפן. לקפל את הבית, לקפל את החיים ולהיות עם אהוב ליבי. לעולם לא הייתי מרשה לעצמי וגם לא ארשה לעצמי לעשות דבר כזה. קצת חבל שכך.
את שמונת השבועות הבאים אשרוד, אין ספק שאשרוד, השאלה מה יהיה המחיר. אם לבחור שפה חיובית אני מבקשת שהמחיר יהיה ירידה במשקל ומילוי הזמן בעשיית מטלות.
כמו שאמרתי בדרשה שנשאתי בחתונה- כששנה שעברה בחרתי יומן לבן עם ציורים שמחים קיוויתי שזה ישנה קצת את המזל, או את התפיסה שלי את המזל- ואכן קרה משהו גדול ומיוחד. גם השנה קניתי יומן לבן עם ציורים נחמדים, אולי הרוח החיובית משנה שעברה תמשיך קצת, במינון סביר גם לשנה הנוכחית

בלי מילים

בלי מילים כי את כל המילים אני שומרת בראש כבר הרבה זמן
זה שלושה שבועות שאני שייכת אל ההם- האנשים הנשואים- באופן אישי קמתי בבוקר למחרת החתונה ולא הרגשתי שעולמי השתנה. הרגשתי שאני חולקת את חיי ואת מיטתי עם איש אהוב, יקר, רגיש, חושב ונוחר בדיוק כמו בימים לפני שהתחתנו. רק הסביבה מתייחסת אלינו אחרת ולי אין מושג איך להתמודד עם זה.אני קצת נבוכה להגיד שאני נשואה, עוד יותר נבוכה להגיד את המילה בעלי, איזה כינוי גועלי.

בכל ה'בלי מילים' שלי, אני גם בלי דמעות. ובימים האחרונים אני צריכה את הדמעות שלי דחוף בחזרה. זה היה בסדר גמור לא לבכות בחתונה, ובסיידר גמור לא לבכות בשדה כשה' נסע אבל עכשיו אני רוצה לבכות. להפסיק לאכול ולהתחיל לבכות

אני מקווה לחזור לכתוב בקרוב, אולי הכתיבה תעזור להחזיר את סדר החיים וגם את הדמעות.
אין, פשוט אין על סדר

לאחרונה הופרו לי כמה סדרים. גליתי על איזה מעשה בגידה בין שני אנשים שאני מכירה, כל כך כואב לי שאני לא מצליחה לקרוא את המייל שכתבה לי אשתו ואני רק מקווה לפגוש אותה באנשהו, לא יודעת למה. אולי אני אצליח לבכות בשבילה ואולי אפילו איתה. אני לא רוצה לדבר על זה עם אף אחד, לא עם אותם שאני יודעת שיודעים ולא עם אותם שאני יודעת שאינם יודעים. נראה לי שבכל שיחה על הדבר יש אלמנט רכילותי ולזה אני לא מוכנה. את שניהם, בעצם את שלושתם אני אוהבת ועל שנים מהם אני כועסת.
בליבי אני מקווה שלא היה שום מגע מיני, אך בליבי ובשכילי אני יודעת שבגידה היא גם בנפש. אני יודעת היטב. הייתי שם. ושוב אני בלי מילים

העולם ההוא

אני בלונדון. השנה שליחת ציבור רק בראש השנה בקהילה קטנטנה בקוונטרי, מרחק שעה מלונדון לכיוון צפון מערב.

העיר כבר לא מרגישה בבית. אני פחות שוחה בה כמו פעם. כבר הלכתי לאיבוד בדרך לפגוש את ד'. היה לי ברור שאני זוכרת איך להגיע מריבוע לייסטר לשדרת שאפסברי, אבל טעיתי. התברברתי בירבור שלא היה מבייש את הנסיעות הארוכות הראשונות שלי ברחבי האי.... בשלב כלשהו נעמדתי במקום, הפנמתי את הבעיה ושלחתי טקסט לד' שיבוא אלי...תודות לאיי-פון הוא היה אצלי אחרי 3 דקות. כמעט והתחלתי לבכות...זה באמת כבר לא הבית

ומאז שהגעתי לא עוזבת אותי במנוחה המחשבה על שאני עוברת לעולם ההוא, של הנשואים. ולא עניין הנישואין כמו עניין הזוגיות היציבה הברורה שהעתיד נקבע בו ביחד, שצריך לחשוב בצורה רחבה יותר מקיפה יותר.
העולם ההוא, של הזוגות, מעולם לא היה שלי, תמיד הסתכלתי עליו מהצד בתחושת 'לי זה לא יקרה'. בצער  רב על שלי זה לא יקרה. ופתאום זה קורה גם לי, וכמה שאני רוצה להיות עם ו' אני לא רוצה להיות בעולם ההוא של הזוגות. חווית הפרידה מהחברות שלי בעולם הזה, כמה זכויות שיעלמו לי עם ההתייצבות הצפויה לא קלים לי

אני זוכרת שאחת מחברותי ששייכת לעולם הזוגות אמרה לא פעם שהיא זוכרת מה זה להיות לבד. בליבי התמרמרתי מהאמירה. החוויה הכללית בוודאי זכורה, אבל רגעי היום יום נשכחים מהר מאוד. ועכשיו אני בצד של הזוגות. כמה זכות תהיה לי באמת להגיד משהו כזה לחברותי הטובות שטרם מצאו שותפות ואהבה? אני מרגישה שיש לי בעיקר את הזכות לשתוק