לו יכולתי...

לשלוט במה שאנשים בוחרים לשמוע מתוך כל מה שאני אומרת (האמת, היה גם נחמד לו יכולתי לשלוט בעולם, עבודה קשה אבל לפחות הייתה לי שליטה...)
אח של ו' מתחתן בעוד שבועיים. בהיותו בן לאמא פולנייה גם במוצא וגם בהתנהלות היא החליטה להזמין את ההורים שלי. יש שיאמרו שזה מקובל. אני אומר שזה לא לעניין. בייחוד בגלל שלפני שאנחנו התחתנו וההורים נפגשו היא שאלה אותי איך הם מסתדרים, אמרתי לה שמאז שהם התגרשו הם מסתדרים מצוין ורק לנו הילדים, לי בייחוד, קשה מאוד להיות במקום שבו הם נמצאים ביחד ( ועל כן קבלו המפגשים האלה את הכינוי מפגש פסגה) היא בחרה להקשיב רק לחלק א' של האמירה: הם מסתדרים מצוין.
ועכשיו אני תקועה לא רק בחתונה שאינה לרוחי האידאולוגית אלא גם עם העול של מפגש פסגה שאינו נצרך
התסכול שאני חשה הוא עצום עד מאוד. תסכול של מי שנדחקה לפינה. אז אני מתעצבנת לאללא. צרחתי על אבא, על אמא ועל אימי התותבת, ל'. צרחתי על ו', בכיתי. כמו חיה פצועה בכלוב.
אתמול כשנסעתי באוטו היא הציעה לא לחכות עד אחרי החתונה של האח בשביל לדבר עם החותנת אלא להגיד לה עכשיו, כשאני רואה אותה, שאני מבינה למה היא הזמינה אותם, אבל אני מבקשת מהם לא להגיע כי זה קשה לי מידי. ככה אני מנטרלת את אי הנעימות ממנה אלי. וגם כמובן, משחררת את ההורים שלי מהעול הזה ובעיקר משחררת את עצמי מצורך להתמודד עם עוד משהו שאיני צריכה ורוצה להתמודד איתו
אוף שוב אני בוכה בגלל זה
לו רק יכולתי לשלוט במה היא בחרה לשמוע
רק דבר אחד יש להוסיף לכל הסגה הזו וזה מה שאבא שלי אמר, ולמרות היותו נאנדרתל רגשית הוא צודק: איך שאת תציירי אותה זה מה שהיא תהיה. אם תגידי שהיא מטומטמת היא תהיה מטומטמת, אם תגידי שהיא בסדר היא תהיה בסדר. ואני מוסיפה שיש לי אחריות בעניין. האחריות שלי היא לא לפחד להגיד את הדברים שמעיקים עלי בגללה דברים שהיא עושה ולהבהיר את העניין. במידה מסוימת להשמיע לה את מה שהיא לא בחרה לשמוע
לו רק יכולתי...


דברים שעוד אכתוב עליהם: תיקון בחיים, אחיות, פיסת עור חשופה לגבר -פלפלים צהובים,

הסכמים מהסכמים שונים

ההסכם שעשיתי עם עצמי הבוקר כדי לצאת מהמיטה היה שלא אצטרך להתקלח....קר בחוץ, ומאתמול בבוקר בעיקר קפאתי ולא הזעתי לרגע. לא ריצה לא הליכה כלום
ולמה צריך הסכם? כי לא בא לי לצאת מהמיטה, חם שם ונעים מאוד ולא צריך להתמודד עם העולם ולראות אנשים ולהיות נחמדה ולהתמודד עם השומנים המציפים. במיטה שקט ונטול עשייה

אבל יצאתי רגשות האשם ואחריות להגיש כמה דברים הניעו אותי לחתום על הסכם עם עצמי

דברים מפעם

אחרי שלפחות חודש וחצי לא הייתי בשבת מחוץ לירושלים נסעתי להורים. הם לא היו בבית רק הקטנים (שכבר לא כל כך קטנים, 20 ותייכף 18) היה מאוד נעים, נחמד ורגוע. ע' היא הקומונרית של המשק והחליטה השבת לדבר עם הילדים על קהילה. היא חיפשה את הספר 'אליעזר והגזר' ומאחר ולא מצאה, הצעתי לה את 'דירה להשכיר'.  כמובן שזכרתי את דירה להשכיר רק בגלל שלפני מספר ימים מצאתי מדבקה של 'השכנים טובים בעיני' שנכתב בקשר להשכרת דירות למוסלמים, ומאז אני מתלבטת אם להדביק או לא, שהרי אני נוסעת עוד מעט, והאוטו נשאר אצל המשפחה הימנית שלי, וגם ככה קשה להם עם מדבקת הקו-איקזיסט שלי ...
בכל מקרה הקטנה החליטה להמחיז את הסיפור ואני עליתי לבויידם להביא תחפושות. בדרך נתקלתי בארגזים שלי ששמתי בבית בקיץ 2005, לפני שנסעתי ללונדון. במשך 3 שעות עברתי על הכל, זרקתי מערכי הדרכה וכל מיני עזרים מימי הצבא הלא עליזים בכלל, ומכתבים מהתקופה שגרתי בחו"ל. במהלך החיטוטים נתקלתי בשקית יומנים. לא היה לי אומץ לקורא בהם. הרגשתי שאם אקרא בהם ארגיש שהייתי מפגרת. מצד שני, אם הייתי יודעת אז, איפה אהיה היום, היומנים לא היו נכתבים.
אולי בחיטוט הבא אקרא בם

שיר

את השיר הזה מצאתי בספר שיריו של גיורא פישר, שאותו מצאתי כמובן בדרך אגב, קראתי שיר שלו במוסף תרבות וספרות של הארץ, והיה בו משהו נפלא, אמיתי ונוקב. אז חיפשתי אותו ברב גוגל ומצאתי את האתר שלו, סימני חיים ובספר שירה שהוא הוציא לפני מעט זמן היה את השיר הנפלא הבא:

 ציון לשבח


אֲנִי חוֹשֵׁב שֶׁמַּגִּיעַ לָנוּ צִיּוּן לְשֶׁבַח.

לֹא בִּזְכוּת מַשֶּׁהוּ מְיֻחָד שֶׁעָשִׂינוּ

וְלֹא בִּזְכוּת מַה שֶּׁאוּלַי עוֹד נַעֲשֶׂה.


בִּגְלַל הַחֲלוֹמוֹת-

מַגִּיעַ לָנוּ.

הַחֲלוֹמוֹת שֶׁחָלַמְנוּ בַּלַּיְלָה

וְכִבִּינוּ בַּיּוֹם,

בִּגְלַל הַמַּחֲשָׁבוֹת שֶׁחָשַׁבְנוּ

וְלֹא הֵעַזְנוּ

לְהַבִּיט אַחַר כָּךְ בָּרְאִי,

בִּגְלַל הַדָּבָר הַהוּא

שֶׁקָּרָה

וְקָבַרְנוּ אוֹתוֹ

בְּלִי לְהַשְׁאִיר צִיּוּן

וּמִבְּלִי לְסַפֵּר לְאִישׁ.


כָּל אֵלֶּה-

שַׁלְשְׁלָאוֹת בַּרְזֶל עַל רַגְלֵינוּ

שֶׁעִם מִשְׁקָלָן

אֲנַחְנוּ מַצְלִיחִים בְּכָל בֹּקֶר

לְהָרִים אֶת הָרַגְלַיִם,

לָלֶכֶת
לִפְעָמִים גַּם לִרְקֹד

בִּגְלַל זֶה.

אקס מיתולוגי

היה שבוע עמוס חוויות, חלקן בעלות משמעות פרקטית בחיים ואולי עוד אכתוב עליהם, אבל מהבוקר שהתחיל בשיחה עם האיש שלי ביפן וריצה כבדה וקצרה אני חושבת על מה בעצם מגדיר אקס מיתולוגי.
יש את י' שאיתו היה לי קשר ארוך ורציני מאוד, גרנו ביחד ותקופה ארוכה מאוד חשבתי שהוא האחד, אבל הוא התגלה כאכזבה גדולה עד מאוד מאוד. לא האחד ולא בטיח. אם אבחר במילים עדינות מאוד בכדי לתאר את מה שאני מרגישה כלפיו אז אומר שאני לא ממש מחבבת אותו, לא רוצה לראות אותו או את אשתו ולא רוצה שיחיה באותה מדינה שלי.
ויש את ד'. לא היינו בקשר רציני מאוד, אבל היו כמה סבבים שנמשכו יותר מידי שנים, הוא אינטלגנט, תחומי עולם מגוונים ביותר אבל גם משעממם רצח, כלומר הייתה לו נטיה איומה לחזור על אותם סיפורים לא מעניינים עשרים פעמים, ובכל מקרה היו כמה תקוות שווא לחידוש קשרים, בעיקר תקוות מהצד שלי שנענו בשתיקה רועמת ומבהירה. ועדיין מעניין אותי מה קורה לו ומה קורה איתו. יש בו איזה סוג של פוטנציאל לא ממוצה, ילדותי וגם לא מציאותי בעליל.
אז אם ישאלו אותי מי מהם, אינני יודעת להגיד. הייתי רוצה שזה יהיה ד' בגלל הפוטנציאל הלא ממומש או בגלל החיוביות שיש בכל העניין אבל י' הוא האחרון בסדר הכרונולוגי, וסלידתי ממנו מוציאה ממני יותר אמוציות מאשר חיבתי לד'.
ולמה עכשיו חשבתי על כל זה? כי בשובי הביתה מהריצה עברתי בכביש שבו הוריו של ד' גרים ונזכרתי שיש לו היום יומולדת...

רצון יכולת ומשמעת

עוד מעט 8 בערב. כבר שעה שאני רוצה להיכנס למיטה ולא מרשה לעצמי, אין לי שום כוח רצון, רק קצת משמעת ואולי קצת פחד, וחוסר נעימות מכל חברותי האמהות, העובדות, אלו שלא בדכאון ואלו שבדכאון ונלחמות בזה. אבל בעיקר אני חבה את העניין לו' שלא מרשה לי ללכת לישון לפני 10. פעמים רבות אני שוברת את מילתי והולכת לישון מוקדם יותר, אבל לא הרבה יותר...
פעם לא יכולתי לישון יותר מ 6 שעות, גם היום אני מתעוררת אחרי 6 שעות אבל חוסר החשק לקום מהמיטה, הקור, וחוסר החשק להתמודד עם החיים מסייעים לי להמשיך לישון עוד כמה שעות...זו לא שינה טובה. באופן קבוע יש בה חלומות מוזרים: תרומות דם לא מוצלחות, דגים חיים שנופלים מהשמים, ביקורים הזויים של חברי משפחה שכבר אינם, אבל היא בריחה מצויינת מכל השאר.

אני לא בדכאון, סתם חסרת כוח לתקופת הביניים הנוכחית שלי. לקראת סיום תואר שני (סמינריונית, עבודה ומבחן גמר) לקראת נסיעה ארוכה לחו"ל (מה אני קוראת לזה נסיעה???? סחתיין על ההדחקה שלי- הביטוי המתאים יותר יהיה מעבר לחו"ל לשנה לפחות) לקראת סיום סמסטר א'.
אני לא אוהבת תקופות ביניים ואני מתמודדת עם זו בצורה כושלת במיוחד.
אני בקושי מתמודדת, מכבה שריפות, מכבה את עצמי, מתרחקת מחברות רבות, מתרחקת מעצמי. ישנה

מה שכן, אני קמה לרוץ.

תעזבנו יום יעזבך יומיים

הבוקר חזרתי לרוץ, בעצם אולי כדאי שאזהר קצת בדברי כי אין לדעת אם באמת חזרתי או שזה רק לשבוע הזה...אז הבוקר יצאתי לרוץ אחרי שבערך חודש וחצי לא רצתי
היה קשה לאללא, ממש כאילו לא רצתי אף פעם. לא רצתי הרבה, אולי חצי שעה, מסלול ממש קצר שפעם היה לוקח לי אולי רבע שעה...בכל מקרה לאורך כל הריצה רק חשבתי על כמה אני סובלת ואיזה חרא זה ולמה אני לא יכולה להנות מזה יותר, כמובן ששכנעתי את עצמי שזה עדיף על שחייה, וכרגע אין מה ללכת לחוגים כי אני תייכף נוסעת וגם אין לי כוח לבני אדם ואין חוגים בשעות בהם יש לי כוח לעשות משהו עם הגוף שלי מעבר ללישון, ללמוד לאכול (הסדר צריך להיות: לאכול לישון ללמוד)
כמובן שאיך שסיימתי את הריצה הרגשתי מלכה, אין עלי: גם קמתי מוקדם, גם רצתי, המחשב עובד, יש מים חמים, זהו אני על המסלול הנכון. הגעתי ללימודים במצב רוח טוב וכל הדרך חשבתי לעצמי שזה ממש נורא, האנדורפינים האלו...איך יכול להיות שמריצת בוקר אחת, שהייתה איטית יותר מריצתו של פיל במנוחה, יש לי מצב רוח טוב. זה דוחה, זה לא הגיוני ולא לעניין.
כמובן שנוספה לזה העובדה שאתמול הגשתי עבודה נוספת לאוניברסיטה, נותרה רק אחת מאותן 13 ארורות משנה שעברה. מעניין כמה אחוז יש לה בתחושת השמחה הזו וכמה אחוז לאנדורפינים האלו
וכמה חבל שהזכרון שלי כל כך קצר. למה בימי החרא הקשים, וגם בסתם ימים אני לא זוכרת את ההרגשה הזו של אחרי הריצה, הרגשת נצחון, הצלחה