שבוע שעבר אבא שלי (כמה מוזר לכתוב אבא שלי, ברור שאם אני כותבת אבא מדובר על אבא שלי, לא? עדיין אין לי בן זוג שאוכל לדבר על אבא שלו, ויש לי רק אבא אחד ואפילו אין לי אבא תותב) חזרה לעניין: הוא ביקש שאלך לבדוק איזו גבעה מאחורי החאן לראות אם יש חלמוניות.
אבא חובב טבע, טיילן כזה, אבל הוא הכי הכי אוהב פריחה. את סופו של הקיץ הוא מבלה בחיפוש חצבים, את החורף בחיפוש חלמוניות ואת סופו של החורף בחיפוש אחר דבורניות (כלניות ופרגים זה למתחילים)
כמובן שלא זכרתי לשים תזכורת בטלפון ואתמול אחרי ביקור כואב במס הכנסה והדרדרות תחושת הדכאון (והדרדרות תחושת הכוח שיש לי להלחם בו)הוא תקע לי את ה"ככה אפשר לסמוך עליך? עוד לא בדקת אם יש חלמוניות?" וממרומי המטר 55 שלי התכווצתי לכדי מטר והבטחתי שהיום אבדוק. הוא באמת לא מבקש ממני הרבה טובות...
וכך היה, מצאתי את עצמי על גבעה, בין החאן למלון הר ציון, יש לה אפילו שם: גבעת צה"ל. כמובן שלא היו חלמוניות אבל היו הרבה סיתווניות והרבה ירוק והרבה שקט מעל כביש די סואן, ותצפית יפהפה על ירושלים ותחושת ריקנות גדולה
הירשם ל-
תגובות לפרסום (Atom)
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה