חלק מחוויות ההידרדרות במדרון הוא חוסר חשק לתקשר עם העולם ( אני בטוחה שכתבתי על זה לפני כן, פשוט אין לי כוח לבדוק וברוב חרפתי אני לא זוכרת...) יש בזה משהו מאוד לא חברי שגורם לי להרגיש רע, מה אם חברה צריכה\רוצה לדבר ואני לא יכולה?! צריך שתיים לטנגו הזה של חברות
הבוקר החלטתי להרים טלפון לאחת מחברותי ששלחה טקסט קצת עצוב, כל כך שמחתי לדבר איתה. השיחה הייתה קולחת וכייפית, היה מקום למדרון החלקלק שלי, לכאבים שלה, לחוויות היום יום. בסופה של השיחה הרגשתי יותר טוב, תחושה שיש לי כוח לעשות את מה שמוקדם יותר חשבתי שלא אוכל לעמוד בו (במקרה הזה של יום שישי בבוקר לא להפוך את שבת והיום לימים של אכילה בלתי נשלטת)
שבת שלום
אני נוסעת לאפרת. אם יקרה לי משהו, שיהיה ברור שאני נגד התיישבויות בשטחי יהודה ושומרון, גם אלו בגוש עציון. אני נוסעת כי אחרת לעולם לא אהיה בקשר עם ו' החברה היחידה שלי מהתיכון, בעצם למדנו ביחד רק בכיתה ט' כשגרתי בארה"ב
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה