מדרון חלקלק

לפני הרבה שנים, המטפלת שלי אמרה שחלק מהמטרה של הטיפול היא לזהות את מה שגורם לי לעצבות התהומית ואיך לקצר את תקופות העצב.
לא פעם אני מוצאת את עצמי על קצהו של מדרון חלקלק אל מה שאני קוראת לו עצבות תהומית (אבל הוא באמת דכאון) ואני מחליקה, נותנת לעצמי להחליק, אני שוקעת, מתנתקת. אין לי ספק שבן זוג לא יציל אותי מהנפילות הללו ואני בספק אם אני רוצה להינצל מהנפילות. בזכות טיפול ארוך שנים ותרופות הנפילות מתקצרות. בהתלבטות היומיומית אם לרדת מהתרופות או לא, הדיכאונות האלה הם הסיבה לא לרדת. עוד לפני שלקחתי תרופות הן כבר החלו להתקצר, אבל הן תמיד היו תהומיות, כוללות כל- הכל היה נראה רע, לא הצלחתי לחשוב על משהו אחד שיש בו ולו שמץ של חיוביות. היום זה לא ככה, גם כשרע עד מאוד אני מצליחה להזכיר לעצמי כמה דברים טובים שקורים לי בחיים
מה שאני לא מצליחה כמו פעם זה לבכות. אני אוהבת לבכות, זה משחרר. אני מתגעגעת לבכי, אפילו מתגעגעת לאפשרות להרגיש הכל בקיצוניות שכזו. מצד שני, יש משהו בפרופורציונליות שנותן לי כוח להמשיך
והדבר היחיד שעדיין לא מצאתי לו מרפא הוא הבושה להודות ששוב אני מחליקה במדרון. לא נעים לי להתקשר לחברות הרגישות ביותר, הפעם מצאתי מפלט באי-מייל, אבל זה מפלט גרוע ואני רוצה למצוא את הכוחות הפנימיים הנדרשים כדי שפעם הבא שאהיה על קצה המדרון או כבר בדרך למטה לא אתבייש לספר.