כל מיני שאלות שרצות לי בראש כבר שנים, הן נשאלות יותר ברגעים שונים בחיים. בימים אלו עולות השאלות על גבולות שמירת האני, איך אני אומרת מה אני רוצה ומה לא, ואיך רבים.
למרות שמגיל 16 אני עם אבא ואישתו, ל' (שיש להם זוגיות טובה ביותר) רשמי הילדות נשארו בי חרוטים ומודעים. בבית שבו גדלתי עד שהם החליטו להיפרד צעקו כל הזמן, רבו כל הזמן, רבו בצעקות כל הזמן, לא היה ויכוח סתמי, כל שיחה עלתה לדציבלים שלא היו מביישים את הטובה שבזמרות האופרה. היה רע להפליא. כשחברות שלי ובני זוגן רבים ואני בסביבה, אני מיד מכריזה שאסור לריב לידי כי אני ילדה להורים גרושים...בתפיסה הניאנדרטלית שלי ריב משמעו גירושים, פירוק, שבר. אמנם הגירושים שלהם היו הדבר הטוב ביותר שקרה לנו ולהם, יחד עם זאת לא למדתי איך לריב כמו שצריך, איך להתווכח בלי להעליב, בלי לבטל את השני, בלי לאבד שליטה, והכי חשוב איך להשלים.
אם יום אחד יהיו לי ילדים יש הרבה שהייתי רוצה ללמד אותם, וזה נמצא גבוה ברשימה, אממה, אני יודעת שזה יותר עניין של דוגמה אישית, אז בעצם כדאי שאתחיל ללמוד את אומנות הריב
הירשם ל-
תגובות לפרסום (Atom)
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה