לעתיד לבוא

בפעם בכמה זמן יוצא לי לתהות מי מחברותי תשאר לנצח. יש לי תחושה שזו תהייה קצת ילדותית, אבל אני לא מצליחה להיפטר ממנה.
יש לפחות חברה אחת שברור לי שנלווה אחת את השנייה עוד שנים רבות מאוד. לשמחתי גם ברור לה. נראה לי ששתינו יודעות שאם עברנו את שעברנו, ואנחנו עדיין חברות, אז באמת אפשר לעבור את הכל.
נראה לי שהתהייה הזו עולה ברגעים בהם אני מרגישה רחוקה עד מאוד מכל מה שהוא העולם שלהם, של חברות קרובות מאוד. אני יודעת שתמיד יתווספו לי חברות, יחזרו וותיקות, שהרי, אני כזאת: חובבת חברה, אוהבת לשתף ולהשתתף (בד"כ לוקח לי קצת זמן להגיע לזה, אבל זה מגיע)
אני מקווה שהן ישארו תמיד. הן יותר מידי אהובות מכדי שאוכל לחשוב על חיי בלעדיהן.
פעם גם הייתה לי הפנטזייה הזוגית של 'אני ואתה מול כל העולם' כשזה התפורר לרסיסים, נותרתי מיותמת פנטזיה לכמה שנים טובות מאוד. עכשיו יש לי פנטזיה שיש שיאמרו שהיא מציאותית, אני אומרת שהיא קצת פחדנית. פנטזיה שמפחדת להיפגע, אם כי אני מודה שיש בה צד ריאלי. הפנטזיה היא אני ואתה. זהו. לא מול העולם, לא עם העולם. אני ואתה.