דברים גדולים וקטנים

כל מי שקוראת פה כבר יודעת ש- ו' כרע ברך,שלף טבעת ושאל את השאלה בה' הידיעה, ושאני התפוצצתי מצחוק ועניתי כן :) וזה באמת דבר גדול, כל כך גדול שאין לי מושג אם ואיך מתמודדים עם זה, כלומר, בעיקר נראה לי ששומרים אחד על השני, ולא ממש ברור לי מה זה אומר. ימים יגידו.
מעבר לשוק הבסיסי של כל החודשים האחרונים מאז שחברנו אחד לשניה, אני נפעמת מהשמחה הגדולה של כולם, חברים, משפחה קרובה ורחוקה, חברי משק, כולם כולם כל כך שמחים.
י' אומרת שהסרתי את הקללה, ואני לא מצליחה להינתק ממחשבות על מה שהיה לפני ש ו' הצטרף לחיי. היה לי עצוב, הבלוג יכול להעיד. חיפשתי זוגיות, לא רציתי להיות לבד, ואני לא רוצה שאף אחת מחברותי תהיה לבד, יש בביחד עצמה מבורכת. וכמו שידעתי אז, בתקופת הלבד להבחין ולהבדיל בין שאר החיים לעניין הלבד, אני מניחה שכך גם צריך להתייחס אל הקללה הזו, היא שוכנת או שכנה רק על הזוגיות, בשאר החיים לא הייתה קללה.

בסקטור הדברים הקטנים יש את ההתקדמות המפתיעה של אבא שלי ואשתו ששאלו מה אני רוצה לכבוד האירוסין, וכשבחיל ורעדה גדולה לחשתי לשפופרת של הטלפון: טלית. התגובה הייתה: בשמחה. למרות שחזרתי ואמרתי כמה שמחה אני על כך שהם הסכימו, אני לא חושבת שהצלחתי להעביר את גודל ההתרגשות. אולי יש בנכונות לרכוש לי טלית, משום הכרה בדרך החיים בה בחרתי.

מחזוריות שכזו

לפני בערך 10 שנים הייתי מאוהבת ב-ה' (לא, זה לא הקב"ה) גבוה, חכם, תחומי עניין וידע שתמיד ריתקו אותי, ועיניים גדולות שחדרו עמוק את כל שכבות ההגנה, כאילו קראו אותי מבפנים, אבל גם קרעו מבפנים.
היה שם משהו מאוד מוזר. יצאנו כזוג תקופה קצרה, כל שאר השנים היו הסתובבויות הדדיות, פעם הוא רוצה יותר, פעם אני. ואז נשברתי, אמרתי שאני לא יכולה יותר, שאני אוהבת מאוד ורוצה להיות ביחד, והוא לא רצה. באמצע הקיץ קבלתי מכתב. מכתב האהבה הראשון שלי, והוא היה כל כך הוא. אבל שום דבר לא השתנה. הוא פנה לדרכו ואני לדרכי, וכן, רק הזמן עשה את שלו. התאהבתי באחרים, עברתי לגור עם אחר, הוא בינתיים התחתן (וגם התגרש) אני נפרדתי מהאחר, וכל הזמן חשבתי על ה'. בסוף התקשרתי. השיחה הייתה ריקה, לא ברורה, לא קשורה, בזבזה את הזמן שאמור לרפא. מאז עברו שנים, אבל הוא תמיד שם. במשך שנותי בלונדון כשפגשתי אנשים מהארץ ככה סתם פתאום בלי תכנון, תמיד חשבתי שהוא היחיד שבאמת הייתי רוצה לפגוש ככה פתאום. לפני שחזרתי יצרתי קשר. עולמות על גבי עולמות הפרידו ביננו. הוא ביקש מספר שיוכל להתקשר כשאחזור, אני נתתי אבל הוא לא התקשר. חצי שנה אחרי נפגשנו במקרה בבר ירושלמי, הוא בדייט ואני עם חברות. ברגע שראיתי אותו ירד לי כל חשק ורצון שהיה קיים לפני.
אבל לא לזמן רב. הפכתי דני-דין. בודקת את האתר שלו באינטרנט, מה הוא כתב, מה אחרים ענו לו, ומה הוא ענה להם. תמיד מה שהוא כתב פרט על מיתרי הצחוק, או העצב, או העניין, או הסקרנות. משהו בתוכי זז. אז הזמנתי אותו להיות חבר שלי בספר הפנים, הצעתי שאם הוא עולה ההרה שיתקשר, לא קרה. כתבתי תגובה לעדכון וקבלתי תגובה קצרה וקורקטית חזרה.
הוא בשבילי משהו שאני לא בשבילו. אני לא יודעת מהו בשבילי.
לא ממש התנשקנו, לא שכבנו, לא היינו ביחד בחיים האמיתיים (שלא ברור לי מה הם אבל ברור לי שלא הייתי בהם איתו)
הוא שם, תמיד שם. תמיד אני חוזרת אליו במחשבות, ברצון לגלות אותו, בפחד מלגלות אותו ובתקווה לגלות אותו

מחשבות אחרי שיחה עם י': לא לשפוט, לקבל אחרים כמו שהם בלי רצון לשנות אותם, לנסות לדבר עם אנשים זרים.
את השניים הראשונים אני מתרגלת יום יום, אולי אפילו שעה שעה- זה די קשה. את השלישי, הו השלישי....זה התרגיל ב ה' הידיעה, לדבר עם זרים זו משימה לא פשוטה עבורי והיא חשובה, אולי אם ארגיש בנוח לפתח סוג של שיחה עם זרים אהיה לי יותר אומץ\כוח ללכת לכל מיני מפגשים\אירועים לבד

חלק מחוויות ההידרדרות במדרון הוא חוסר חשק לתקשר עם העולם ( אני בטוחה שכתבתי על זה לפני כן, פשוט אין לי כוח לבדוק וברוב חרפתי אני לא זוכרת...) יש בזה משהו מאוד לא חברי שגורם לי להרגיש רע, מה אם חברה צריכה\רוצה לדבר ואני לא יכולה?! צריך שתיים לטנגו הזה של חברות
הבוקר החלטתי להרים טלפון לאחת מחברותי ששלחה טקסט קצת עצוב, כל כך שמחתי לדבר איתה. השיחה הייתה קולחת וכייפית, היה מקום למדרון החלקלק שלי, לכאבים שלה, לחוויות היום יום. בסופה של השיחה הרגשתי יותר טוב, תחושה שיש לי כוח לעשות את מה שמוקדם יותר חשבתי שלא אוכל לעמוד בו (במקרה הזה של יום שישי בבוקר לא להפוך את שבת והיום לימים של אכילה בלתי נשלטת)
שבת שלום
אני נוסעת לאפרת. אם יקרה לי משהו, שיהיה ברור שאני נגד התיישבויות בשטחי יהודה ושומרון, גם אלו בגוש עציון. אני נוסעת כי אחרת לעולם לא אהיה בקשר עם ו' החברה היחידה שלי מהתיכון, בעצם למדנו ביחד רק בכיתה ט' כשגרתי בארה"ב

מדרון חלקלק

לפני הרבה שנים, המטפלת שלי אמרה שחלק מהמטרה של הטיפול היא לזהות את מה שגורם לי לעצבות התהומית ואיך לקצר את תקופות העצב.
לא פעם אני מוצאת את עצמי על קצהו של מדרון חלקלק אל מה שאני קוראת לו עצבות תהומית (אבל הוא באמת דכאון) ואני מחליקה, נותנת לעצמי להחליק, אני שוקעת, מתנתקת. אין לי ספק שבן זוג לא יציל אותי מהנפילות הללו ואני בספק אם אני רוצה להינצל מהנפילות. בזכות טיפול ארוך שנים ותרופות הנפילות מתקצרות. בהתלבטות היומיומית אם לרדת מהתרופות או לא, הדיכאונות האלה הם הסיבה לא לרדת. עוד לפני שלקחתי תרופות הן כבר החלו להתקצר, אבל הן תמיד היו תהומיות, כוללות כל- הכל היה נראה רע, לא הצלחתי לחשוב על משהו אחד שיש בו ולו שמץ של חיוביות. היום זה לא ככה, גם כשרע עד מאוד אני מצליחה להזכיר לעצמי כמה דברים טובים שקורים לי בחיים
מה שאני לא מצליחה כמו פעם זה לבכות. אני אוהבת לבכות, זה משחרר. אני מתגעגעת לבכי, אפילו מתגעגעת לאפשרות להרגיש הכל בקיצוניות שכזו. מצד שני, יש משהו בפרופורציונליות שנותן לי כוח להמשיך
והדבר היחיד שעדיין לא מצאתי לו מרפא הוא הבושה להודות ששוב אני מחליקה במדרון. לא נעים לי להתקשר לחברות הרגישות ביותר, הפעם מצאתי מפלט באי-מייל, אבל זה מפלט גרוע ואני רוצה למצוא את הכוחות הפנימיים הנדרשים כדי שפעם הבא שאהיה על קצה המדרון או כבר בדרך למטה לא אתבייש לספר.

בא לי ללכת לישון

בא לי ללכת לישון, אבל רק 8 בערב, ל' אימי התותבת (היא הרבה יותר מידי שווה מכדי להיקרא חורגת) הייתה קופצת על ההזדמנות בשמחה, אני מהססת משתי סיבות:
הראשונה- לא נעים לי מעצמי...אם אלך לישון עכשיו זה כאילו לוותר. לוותר על לקרוא עוד עמוד במאמר, לוותר על שיחה עם חברים, לוותר על לענות על אי-מיליים, לוותר לעצמי ולהיכנע לריקנות המוזרה שפשטה בי בימים האחרונים. אני ממש נזהרת לא לכתוב דכאון כי אני לא רוצה לשקוע שוב, היו מספיק שקיעות בשנה האחרונה.
הסיבה השנייה- חישוב מהיר מבהיר לי שאם אלך לישון עכשיו אתעורר בשעה 3 בלילה, אולי 4

פתאום תוך כדי כתיבה התקשרה ר' להגיד ש י' וח' נמצאות בעיר ובאות אליה לקפה ושאצטרף. אמרתי שאבוא, הרי לא נעים לי ללכת לישון ב 8! אבל, אם להודות על האמת, ממש לא בא לי לצאת מהבית וכבר מזמן ויתרתי לעצמי, לריקנות (עדיין לא לדכאון) לחוסר חשק לעשות כלום ורק לקרוא במיטה.
אהה,אני קוראת ספר מצויין The women room. Marelyn French
טוב, נצא מהבית, בסוף יהיה לי נחמד

פגישות של פעם בכמה שנים

הערב פגשתי חברים שאיתם עבדתי לפני 4 או 5 שנים. עם חלקם שמרתי על קשר הדוק. תמיד נחמד לפגוש אנשים שאוהבים רק שלפעמים הם לא זוכרים שבמשך 5 שנים אנחנו משתנים.
השינוי הוא מעבר לרמה של נשואים, ילדים, בני זוג. אצלי הוא ברמה התודעתית, הנפשית. אני לא אותו אדם שהייתי לפני חמש שנים. ברור שהיסוד זהה, אבל עברו עלי אי אלו דברים. לא התחתנתח, אין לי ילדים או בן זוג קבוע, אבל אני לא אותה מריל'ה
שמתי לב שיש אנשים שלא נותנים את הדעת לכך. אני מוצאת את זה מאוד מתסכל שממשיכים לתייג אותי בתור X
יכול להיות שלא כולם משתנים, יכול להיות שגם אני מתייגת אנשים ולא נותנת להם את הקרדיט שאולי הם השתנו