קיצוניות מקיצוניות שונה

כל קיצונית שהיא אינה טובה באמת. לא זו הבריאותית, לא זו הפוליטית ובוודאי ובוודאי שלא זו הדתית
אחרי שנים רבות בהן לא הייתי בקיבוץ ליום הזיכרון (האמת שגם לא הייתי בארץ ב4 שנים האחרונות) החלטתי לבוא לכאן. הגעתי אתמול ערב יום הזיכרון ואני נשארת עד סוף יום העצבנות, ו' בא לארוחת חג חגיגית וביחד נשוב לירושלים
וכל זה כדי לספר שכרגע אבא שלי הגיע אלי עם צילום כתבה מהארץ על אמם של אלירז ואריאל פרץ. ראיתי את הכתבה בכמה וכמה מקומות בכולן אין לי שום ספק שהכתב יצא די אידיוט בעיקר כי הנקודה שהוא ניסה להעביר לא ממש עברה, אלא מה שעבר הוא סוג של שנאה עיוורת כלפי כל תופעת ימין מצויה
אז עכשיו זה גם הגיע לידיים של אבא שלי שנשא בפני את הנאום שבקצרה אמר שעיתון הארץ שונא יהודים ושונא ישראלים
אין לי איך להתמודד עם אמירות כאלו, הן פופוליסטיות, אידיוטיות ובעיקר מלמדות על כך שעם הזדקנותו הוא נעשה יותר קיצוני, ופחות מבין שלהיות בעל תפישה פוליטית שמאלנית או יהודית ליברלית אין משמעה שנאת ישראל.
עכשיו בא לי לבכות כי ממש אבל ממש אין לי איך להתמודד עם זה.
בסופו של דבר מה שהוא רצה לבקש הוא שבפעם הבאה כשאני באה לשבת לא להביא עיתון הארץ. בקשה מעצבנת אם כי לגיטימית מאוד
כשארגע, ולא יתחשק לי לבכות מאיזה פשיסט נמצא באבא שלי, אני צריכה למצוא את הדרך להגיד לו שהרבה ממה שכתוב בעיתון הארץ מוסכם עלי עד מאוד, ואני בשום פנים ואופן לא שונאת ישראל ובטח ובטח אי אפשר להאשים אותי באנטי ציונות או באנטי יהדות

שינויי מזג האוויר

בחודש וחצי האחרונים אני בתהליך ירידה מהתרופות של הדכאון.
כשרק התחלתי לקחת את הכדורים, עוד באנגליה, בכל מפגש עם הרופאה התלוננתי על כך שאני כבר לא מצליחה לבכות כמו פעם. פעם הייתי בוכה מכל דבר, דרך לשחרר את הלחצים, לפרוק מתחים, והרבה פעמים דמעות של עצב גדול, כאב גדול. הכדורים עכבו את הבכי, עכבו גם את הצחוק ועזרו מאוד לתפקד. כבר לא הכל היה נראה שחור משחור, לא כל דבר הרגיש הרסני, כואב עד מוות, בלתי ניתן לעיכול. וגם דברים רבים שעצבנו אותי בשנייה כבר לא הציקו לי.
השבוע מצאתי את עצמי מתעצצצבבבנננתתת משטויות. הרגשתי כמו פעם, דפוקה, עצבנית, כועסת, מתעצבנת.
אהבתי את היכולת של הכדורים האלו להרגיע. מצד שני, מאז שהפחתתי את המינון אני מוצאת את עצמי גם מתפקעת מצחוק מכל מיני דברים קטנים. צחוק בריא כזה. גם בכיתי, בכי בריא, משחרר
אני קצת אבודה, לא יודעת מה לעשות.

פגוש את ההורים

בחג אחרון של פסח הייתי אצל ההורים של ו'. התחלנו את הביקור אצל בת דודתו, ומשם להורים. בסה"כ היה נעים. היו רגעי מבוכה גדולים כמו זה שירדתי למטה וראיתי על השולחן קערות עם מה שאני חשבתי היו אגוזי מלך ואפילו אמרתי "איזה יופי, אגוזי מלך לכבוד פסח" ואז התברר שהם קניידלך....התפוצצתי מצחוק במקום והתנצלתי כמה וכמה פעמים. הם היו טעימים, אבל ממתי קיינדלך הם לא במרק? הרי מבשלים אותם במרק... אז היו רגעי מבוכה והיו רגעי צחוק. היה נחמד מאוד. הביקור עזר לי להבין המון שאיפות וחלומות של ו' לגבי משפחה, ילדים ובית. הם באמת גדלו בבית מאוד שמייח, עם בני דודים שגרים בבית הצמוד, ותחושת אחווה ושמחה. ממש לא סיפור הילדות שלי, אבל החלט סיפור הילדות שאני רוצה להעניק לילדים שלי.
אין לי ספק שיום אחד המשפחתיות שלהם תעלה לי על העצבים, כרגע אני מרשה לעצמי להסתכל עליה ממרחק מה, לראות איך ו' נהנה בה, ולהישאר במרחק הסביר.
בשבילי גבולות זה טוב. הם ניתנים להרחבה, לשינוי, לשאלה. אי קיומם הוא הרה אסון.
בינתיים ירידה למינון של חצי תרופה נותנת את אותותיה. אני מגלה שקל לי יותר להתעצבן, לאבד סבלנות, להרגיש. אני די שולטת בזה כרגע, משתפת את ו' אם אני חשה שמשהו עומד להתפוצץ- להזהיר מראש. ואני מפחדת. אבל זה פחד מניע, לא פחד משתק, כך שבינתיים אין לי מה להתעכב עליו יותר מידי
טוב, אני חוזרת לכתוב דרשה לקולג'

Accepting Change

Like many people, I to have a complex relationship with changes. On the one hand I enjoy change, I welcome it with both hands. On the other hand, it takes me some time to get used to changes. Those 'between times'(which I'm sure have a proper term in psychology) are difficult for me.

My mom always tells stories about how I behaved at airports in the time when we were back and forth between the Kibbutz and Pittsburgh. How I used to drive everyone nuts, get horrible tantrums. During the flight I was fine, its the before and after.

She told me this for the first time when I was about 12 " It takes you time to get used to places, you need to come back home form school, have a moment to absorb the surrounding, then you're fine"She is right.

Every time I come to a new place, or an old place but its packed with people, my first tendency is to become very hostile, sarcastic, look down at every one around me. Then I calm down and I'm fine.

Acknowledging this difficulty and accepting it has made me enjoy, and like changes. It has also made me, in may cases, very intolerant to people who don't welcome change.

I guess what I'm trying to say is that solving one challenge raises another one, but more so, as a future Rabbi, and as one that loves her friends, one of the big lessons I have to learn for my self, is to accept people as they are. Help them do better for themselves from where they can. Not from where I think they should- doing that will only be a disaster for us all

Oh, first time I've written here during Shabbat. This Shabbat feels so non shabbat...

Sleep talking

I'm in NJ, so its English for the next week

Some times when I'm very tired, but still kind of awake , I find that words from a dream or a beginning of a dream find their way into what ever I'm thinking or doing...I'm very tired. Landed

about 4 hours a go, trying not to go to sleep too early, so I will sleep till later then 6am

No news is good news

בשעה טובה ומוצלחת אני מבינה למה מתכוונים במשפט הזה. אין חדש, ה' ואני עדיין ביחד, נהנים. שאלות העתיד נרגעו (אני חושבת שזה בזכות סוג של בטחון שהתפתח, שאנחנו ביחד, זה רציני ולא צריך כל הזמן להתעסק בעתיד, משו כזה)

החדשות היחידות שיש הן מגזרת התרופות נגד דכאון. כבר בקיץ רציתי לרדת מהם, אבל הנסיעה לאנגליה דחתה את העניין, כשחזרתי עוד התלבטתי עם הרופא, ובזכות ההתלבטות החלטנו להמשיך, וטוב שכך, כי לא הספקתי להגיד ג'ק רובינסון ושקעתי עמוק אל דכדכת החורף (למה אני לא כותבת דכאון, אין לי מושג. עדיין קיים בי סוג של קושי להודות בזה) המינון עלה לחודש והתייצבתי, חזרנו למינון רגיל לחודשיים ועכשיו בקשתי לרדת
אני מרשה לעצמי להאמין שגם אם ה' לא היה נכנס לחיי הייתי יורדת מהתרופות, אני מאמינה שגם הייתי מפחדת לאלללללאאאא,רק שעכשיו אני מפחדת עוד יותר.
בטור השבועי של מירי חנוך היא כתבה משהו על כדורים. שמחתי שהיא כתבה על זה. היא חיזקה בי את התחושה שהכדורים לא שינו אותי מהקצה אל הקצה, אלא עזרו לי להתמודד עם החרא שצף מסביב, עזרו לי להיות יותר עצמי, לבחור נכון יותר. עכשיו צריך לתרגל את העניין בלי כדורים ואני מפחדת
כמו תמיד, הפחד לא עוצר בעדי, הלכתי לרופא, שנינו את הסדרים: שבועיים מינוך נמוך כל יום, ושבועיים אחר כך יום כן ויום לא
אתגרים טובים ומפחידים עומדים לפתחי

הומור

משו ששכחתי לכתוב בפוסט הקודם: ה' מצחיק אותי מאוד. יש לנו חוש הומור קרוב. אני צוחקת מהשטויות שלו, והוא משלי. מעבר לכמות השמחה שזה מעורר בי, התעוררה בי המון המון תקווה.
כמה מחברותי הטובות ביותר לימדו אותי שחוש הומור הוא אחד הדברים החשובים בזוגיות, הן כל כך צודקות
תודה ושבוע טוב