כשהיינו ילדים

כשהיינו ילדים גרנו כמה שנים בארה"ב, Grandma הייתה מאוד חולה, ואנחנו נסענו כדי לטפל בה וגם כדי לעזור לסבא חיים עם שאר הילדים שהיו (אמא שלי גדלה במשפחה יהודית אמריקאית טיפוסית באופן יחסי- כלומר, אבא מנתח בכיר, אמא מגדלת את הילדים ושותה קולה עם החברות. הילדים הם החלק הלא טיפוסי, בעוד שלמרבית הנשים מסביב היו 3 אולי 4 ילדים, לסבא וסבתא שלי היו 6, במרווחים קטנים קטנים, ולא, זה לא בגלל שהם היו דתיי, והסביה היחידה שהם הפסיקו זה כי היא חלתה בסרטן, סבב א) בקיצור, היו שתי קלטות שליוו את הילדות שלנו כאן ושם: האחת קלטת של איזה פסטיגל עם השיר ברבאבא. אני ממש יכולה, גם היום לשמוע את השיר מתנגן בסטיישן וואגן, להרגיש את הכפכפים מגרדים לי באצבעות, את אחותי הגדולה נרדמת עלי מצד אחד, ואת אחי הקטן מוצץ אצבע בקולי קולות. ואת ההורים רבים (רק כדי להבהיר שפסטורליה לא הייתה שם באוטו שלנו) והשנייה, קלטת של פרחי לונדון. אין לי מושג מאיפה אמא שלי או אבא שלי הקריצו אותם, אבל היה לנו תקליט בבית וקלטת לאוטו, וכל היום שרנו שירים שלהם. עד היום אנחנו שרים שירים שלהם בשולחן שבת, תמיד עם מבטא אנגלוסקסי- כי ככה הם שרים. אפילו האחים התותבים שלי שרים אותם כמונו- עם המבטא והכל.
לפני שבועים אחותי מצאה את הדיסק באינטרנט ורכשה אותו עבורינו. חשבתי שאהנה ממנו הרבה יותר, אבל כנראה שיש דברים שנועדו להישאר זכרון מצחיק, מתקתק יותר או פחות, ולא צריך להנכיח אותם מחדש בחיים העכשוויים.
כשגדלנו וכבר חזרנו ארצה כמעט לתמיד, הפסקול של חיינו היה סיימון וגרפינקל ודייויד ברוזה.
הפסקול של חיי הוא הכאן והשם, העברית והאנגלית, תמיד ביחד, זה לצד זה. אני מדברת, חושבת וחולמת בשתי השפות.