אני מחבבת את סבבי ב' של ראש השנה. אני מתייחסת אליהם כאל אפשרות לבדוק איפה אני עומדת בקשר לכל מה שרציתי לעשות לשנה, בדרך כלל זו גם תקופה שבה אני מרשה לעצמי לעדכן את ההחלטות, אולי להפוך אותן לראליסטיות יותר.
אתמול לא יכולתי להפסיק לחשוב איפה הייתי 10 שנים. כל כך הרבה דברים מהותיים קרו בשנים האלו. פעם ראשונה ששכבתי עם גבר, פעם ראשונה במערכת יחסים ארוכה, סיימתי תואר ראשון, עבדתי בעבודה שלא ממש אהבתי אבל לימדה אותי הרבה על יחסי עובדים-מעבידים, נשבר לי הלב לרסיסים, לא התקבלתי לשליחות שחשבתי שאני רוצה אבל אז התקבלתי לשליחות הראשונה שרציתי, 3 שנות שליחות בלונדון, הכרה והפנמה של מה הייתי רוצה לעשות בחיים, ובשנתיים האחרונות זה מה שאני עושה. אבל הדבר שהכי הדהים אותי הם החברות שמלוות אותי בעשור האחרון. רק אחת מתוך הארבע שיודעות על הבלוג הכרתי בשנות ה 90, לכל השאר חברתי מאוחר יותר וזה הדבר החשוב ביותר שקרה לי בעשור הזה. גיליתי נשים חדשות, חברות לחיים. אני לא מוצאת מילים להסביר כמה אני נפעמת מכל מה שקרה
בערב בביקור אצל השרינקית, הבנתי שוב את גודל הפער שהולך ומעיק עלי יותר ויותר ככל שהימים חולפים, הפער בין הגיל הכרונולוגי שתייכף מגיע ל 35 לבין מה שאני מרגישה על עצמי- צעירה, קטנה. אבל גם לכל מה שעדיין אין לי. קצת מוגזם להגיד כל מה שאין לי, כי בעצם יש לי הרבה דברים שאני רוצה, בעיקר יש לי את הידיעה מה אני רוצה לעשות בחיים, או לפחות בשנים הקרובות - וזה המון.
מה שאין לי ואני רוצה מאוד הוא לאהוב, להיות בקשר. גם אין לי עדיין את הבטיחון להבחין בין ריב לוויכוח. איכשהו אני מרגישה שהרבה מהפחדים שלי נסובים סביב זה, כי הרי ידוע לכל שאם רבים אז מתגרשים, ואני ממש לא רוצה לעמוד בעוד סבב פרידות לא כבת להורים שהתגרשו ולא כמי שנשבר לה הלב לרסיסים מהאכזבה שאליה הובילה האהבה. היתרון בחזרה לשרינקית הוא באפשרות לחשוב בצורה מדויקת יותר על מה אני רוצה ובעיקר איך. יש משהו שעוצר אותי מלעשות את האיך
לפני הרבה שנים הייתי בטוחה שאני אמות בגיל 25, אין לי הסבר הגיוני לעניין, אבל בינתיים אני צועדת בבטחה לעבר ה 35, אז כנראה שטעיתי