אז למרות תחושת האיכס, זו שבמקרים רבים מביאה אותי לכתוב, לא כתבתי.
החיים עם כלבה בבית הם לא משו בכלל. גליתי על עצמי שאני הרבה יותר איסטניסטית ממה שחשבתי, אני ממש לא נהנית מללטף אותה, לשחק איתה, עצם נוכחותה גורמת לי להרגיש שאני כל הזמן מלוכלכת. ביום שישי התקשרה י' חברה של ההורים של הכלבה לשאול אם אני רוצה להעביר אותה אליה לשבת. התשובה הראשונה הייתה לא. שלטון ה'לא נעים לי' שולט כאן יותר מידי, אחרי דקה I came back to my senses והתקשרתי חזרה לשאול אם ההצעה עדיין עומדת. לשמחתי היא עמדה עוד עמדה. כך היו לי 25 שעות של שקט, עשיו שלטון ה'לא נעים לי' מונע ממני להרים אליה טלפון לשאול אם היא יכולה להישאר אצלה עד מחר בערב, זה יעזור לי מאוד. כל כך הרבה 'לא נעים לי' צצו יחד עם הצטרפותה של הכלבה לחיי - ממש נורא
ה'לא נעים לי' הקשה מכולם היה לכתוב מייל להורים שלה שמטיילים בחו"ל על כך שאני לא יכולה לשמור עליה. שלחתי את המייל ביום שישי.
מה שכן הבנתי הוא שאין לי רצון להשקיע במשהו שהוא לא אני. תחושה מאוד מחוצפת אם כי טבעית. היא התחושה שמבהירה לי שאני לא רוצה ילדים, למרות הגיל, למרות הסביבה. היא התחושה שמנחה אותי גם בדברים הפחות נעימים שאני מנסה לעשות עם עצמי- כמו לרוץ. באמת שהייתי מעדיפה לישון עד מאוחר, לאכול כמה שבא לי, לקנות עד אובדן חושים, ולהבדיל, גם לא לצאת מהבית. אבל כל אלו הם לא השקעה בי, הם סוג של הרס.
אז עכשיו כשמתחילה תקופת מבחנים ועבודות (זו שמכונה ברוב חוצפה חופשת סמסטר) אני מנסה למקד את הרצון הזה להשקיע רק בי לסיום כמה שיותר עבודות.