יושבת על גדר וחושפת עוד טפח

הבוקר פגשתי את הפסיכולוג שמלווה את התכנית שבה אני לומדת, התיישבתי בכיסא ואמרתי ששבוע שעבר היה לי מלא מה להגיד, ועכשיו גורנישט מין גורנישט. כלום לא השתנה משבוע שעבר, רק הזמן עבר והתרגלתי לחיות עם השאלות האלו.
במסגרת כל מיני הדברים שכן נאמרו הוא שיקף את מה שהוא רואה: אני יושבת על הגדר. מנהלת את חיי בין כאן וכאן. ישיבה על הגדר עולה בהרבה כוחות נפש כי כל הזמן צריך לאזן, לסדר להסביר.
הוא כל כך צודק. אפילו כאן בבלוג, אני יושבת על הגדר: לא כותבת מה אני לומדת למרות שזה חלק מהותי בחיי. לא רק זה שאני רק לומדת ולא ממש עובדת, אלא שתחום הלמידה שלי הוא מהותי לחיי הנוכחיים והעתידיים. הלימודים האלו הן בחירת דרך משמעותית שיש עליה תוויות שאיתן קשה לי, בחשיפתן אני מורידה את עצמי מהגדר.
אין לי מושג מי קורא או קוראת פה מלבד אותן חברות קרובות שלהן סיפרתי, אז למה זה כל כך מדאיג?? הלא נודע הוא המדאיג, חוסר השליטה על מי שמבקר\ת פה.
אני לומדת בתכנית הישראלית לרבנות של התנועה ליהדות מתקדמת בישראל. ובמילים קצרות יותר אני פרח רבנות. אחלה ביטוי.
לא הרגשתי שום אבן שנגולה מעל ליבי, איזו באסה. אותה תחושה שהחיים מוליכים אותי ולא אני אותם, זה מתסכל אותי עד מאוד. קמה, לומדת, ישנה, קמה, לומדת, ישנה, קמה לומדת, ישנה, קמה לומדת, ישנה, קמה, לומדת, ישנה, קמה, לומדת, ישנה, קמה, לומדת, ישנה