פרופורציות זמן אצל ילדים דוסים

כמה רגעים לפני סעודה שלישית, ד' ,האחיין בן השלוש, טרק לעצמו את הדלת על הבוהן, צרחות קשות, חיבוקים מנחמים ואחרי כמה דקות של סידור נשימה הוא הרים את הראש ואמר לי: עד החתונה שלך זה יעבור, נכון?

כל ענייני הרב והשיחות הארוכות והמעניינות בנינו על החופה ואופיה העלו לי את סף החשק להתעסק בכל פרטי החתונה. פתאום היום התרגשתי מהשמלה, מנעליים, מלחפש די.ג'י, מלבדוק מנות אחרונות ושאר דברים קטנים שנראים לי מעיקים.
ואז הלכתי לשוק
כנראה שזו הייתה טעות כי כשחזרתי הביתה מסתבר שאמא של ו' התקשרה ואמרה שהיא נורא רוצה לעשות שבת חתן!?
כבר אמרתי שהם חילונים? כבר אמרתי שו' טס ליפן יומיים ורבע אחרי החתונה? כבר אמרתי ששנינו שונאים אירועים? עלה לי הסעיף, הרגשתי במלכודת (למה בעבר למה? אני עדיין מרגישה במלכודת...) הוא לא רוצה את זה, אבל קשה לו להתמודד איתה....ואני בתגובה נהדרת ואינסטנקטיבית לתחושת המלכוד התעצבנתי, הרגשתי רע שהתעצבנתי, וחזרתי למעגל של הבוקר של הרגשת פיכס כללית.
אני מנסה להזכיר לעצמי שהכוח במידה רבה ביותר בידיים שלנו. זה באמת יופי שאני מנסה להזכיר את זה לעצמי, כי רק מהכתיבה של הסיפור, פה בבלוג עולה לי שוב הסעיף, יא רבנן

הבוקר

סוף סוף ישנתי לילה שלם.
התעוררתי עם השעון ב 5:00 הסתכלתי עליו ועל ו' והחלטתי שאם כבר אז ננצל את הצלחת השינה ונרוץ מחר בבוקר. בשמחה ובששון ישנתי עד 6:00...ואז נגמרה השינה והתחילו המחשבות על מה אלבש היום (שוב אני מרגישה שמנה, מכוערת, טיפשה ולא מוצלחת) על איך אצליח לשמור על אכילה, על מה אעשה במשך היום, ושוב על מה אלבש, ועל החתונה, והתשובה המאוד מעצבנת של הרב (תשובה מאוד לא רבנית בעיני, אבל מאוד אופיינית) ושוב על מה אלבש, ומה יהיה עם אבא א', והאם נוכל להתחתן במשק, ושוב על מה אלבש, ועל המתנה הנחמדה שחשבנו לתת לאורחים שיבואו, ושוב על מה אלבש...ככה עד בערך 7:30 שאז התעורר ו' והציע שהיום נשאר בבית, יום בלי ריצות, עם קצת פחות אכזבות מיכולת הלמידה הקלוקלת שלי. בשניה אחת נפתרה השאלה מה ללבוש...כל השאר עומד ותלוי

ענייני חתונה 2

אתמול פגשנו את הרב. הוא היה נחמד, נעים הליכות. באופן לא מפתיע הוא ניסה מאוד לשכנע אותנו שכדאי לנו לעבור דרך צוהר לשכוח את כל ענייני החתונה האזרחית...בשמחה הייתי שוכחת את כל ההוצאות הקשורות לחתונה אזרחית לו רק יכולתי במדינה שלי להתחתן באופן היהודי שבו אני בוחרת
בסופה של שיחה הצלחנו להוציא ממנו מה המינימום הנדרש על מנת שחופה תיחשב הילכתית: הגבר הוא זה שצריך ליצור את החיבור לאישה. כתובה.2 עדים (גברים, לא קרובי משפחה ודתיים!!!!!) 7 ברכות שנאמרות על לשונן ועל ידי גברים, וטבעת שהגבר נותן לאישה.
בעצם אנחנו יכולים לעצב חופה ברוחינו כל עוד כל האלמנטים הללו ישמרו, אבל אז לא בטוח שיתנו לנו להתחתן במשק... אבא א' צריך לדבר עם הרב ולראות מה הוא, אבא א', יוכל לסבול
שני דברים העציבו והעכירו את רוחי עד מאוד מאוד: הנסיון המעצבן, אם כי כנה, של הרב למכור לנו את צוהר. לא מצאתי את העוז לאמר לו: יו-הו, אני סטודנטית לרבנות בתנועה ליהדות מתקדמת,לא תצליח למרוח אותי עם מילים יפות ואנשים נחמדים. ולמרות שה' חילוני הוא יודע היטב לפני מה הוא עומד (במיוחד אחרי שבילה לילה שלם בלקרוא את הקיצור שולחן ערוך וכל שאילתה אפשרית באתר כיפה) והדבר השני שממש, אבל ממש העציב אותי זה העניין של שני עדים דתיים- משום מה לאבא א' ולכל שאר האנשים שהיו בבית זה היה ברור שעד בחופה לא יכול להיות דתי!? מה זה הדבר הזה? אם יש פנים רעות לאורתודוקסיה הישראלית הם עולות כאן במלוא העוז
חוצמזה אני מבואסת כי אני לא מצליחה לשמור על המשקל, אוכלת כמו שאין מחר ומרגישה רע, שוב הגלגל הזה שקשה לי לצאת ממנו
בברכת חברים לתורה ולעבודה
להתראות

סבלנות

כבר סיכמנו שכשאלוהים חילק את מנות הסבלנות הוא דילג עלי....
ברגעים אלו ממש אני מתרגלת סבלנות מהסוג החשוב ביותר, סבלנות של קונטרול פריקית שהבינה שאין לה זמן השבוע ולכן בנזוגה הלך לרמי לוי לעשות קניות.
ולמה זו סבלנות מהסוג החשוב ביותר? כי אני שונאת לעשות קניות בסופר.
לאור היותי פיינשמקרית מהסוג המודע ביותר נתתי הוראות מדוייקות, ולמעט כמה שיחות טלפון עם כמה שאלות נראה לי שיהיה בסיידר. יתכן והירקות שהוא יקנה לא ימצאו חן בעיני, אבל זה לא סוף העולם, ממש ממש לא סוף העולם ורק צריך להגיד, או אולי לא....נראה

ענייני חתונה 1 (בטח יהיו עוד מלא, עמכן הסליחה)

כל ענייני החתונה מתחילים לבלבל: מה כן הייתי רוצה, ומה לא, ממה לא ממש אכפת לי ואיפה ו' ביחס לכל הדברים האלו. לרוב אנחנו רואים עין בעין
שנינו מבקשים לעשות אירוע צנוע, עם מספר יחסית קטן של אנשים ללא הוצאות כלכליות מיותרות, ובעיקר בלי יותר מידי בלגן. אין לי מושג אם כתבתי כאן או לא, אבל כל חתונה, לא משנה כמה מעט בלגן יבקשו החתן-כלה לעשות ממנה תמיד יש סביבה בלגן. אם זה לא השמלה, זו הארוחה, אם לא הארוחה, המקום, אם לא המקום, התאריך ואם לא זה, יצוץ משהו אחר, אז עם כל הניסיון שלי לא לעשות מכל העניין בלגן, יוצא שיש בלגן. וכן, בהחלט דרושה יצירתיות וחשיבה מתמדת על מה נכון לנו

לכל הפרטים הלוגיסטיים גם מצטרף עול החתונה האזרחית, ככל שאני חושבת על זה יותר ככה אני מתעצבנת יותר. איזה מן דבר זה שאני לא יכולה להתחתן באורח היהודי המתאים לי במדינה היהודית שבה אני גרה? איך זה יכול להיות שאנחנו צריכים להוציא סכום ענק של 1000 יורו ואולי יותר, בשביל להיות רשומים כאן כחוק??? יכולנו לטוס לארה"ב ולהתחתן שם, אבל אין לנו ממש זמן, בין עבודת הקיץ שלי, לתיזה ומבחן גמר של ו', חזנות בחגים וסתם אי אילו 20 עבודות שעלי להגיש לאוניברסיטה ולקולג' נראה שנאלץ לבקר בקפריסין. ולא, זו לא מדינה שעניינה אותי אי פעם, סתם עוד מחנה עצורים עם מזג אוויר ים תיכוני, לחות יש לי פה מספיק וגם חומוס
טוב, אם כבר קמתי בבוקר ורצתי, וכאילו צברתי אנרגיות חיוביות למה לקלקל אותם עם כל העצבים על הממסד הדתי בישראל
בברכת 'תרגיעי מותק'
להתראות

דברים גדולים וקטנים

כל מי שקוראת פה כבר יודעת ש- ו' כרע ברך,שלף טבעת ושאל את השאלה בה' הידיעה, ושאני התפוצצתי מצחוק ועניתי כן :) וזה באמת דבר גדול, כל כך גדול שאין לי מושג אם ואיך מתמודדים עם זה, כלומר, בעיקר נראה לי ששומרים אחד על השני, ולא ממש ברור לי מה זה אומר. ימים יגידו.
מעבר לשוק הבסיסי של כל החודשים האחרונים מאז שחברנו אחד לשניה, אני נפעמת מהשמחה הגדולה של כולם, חברים, משפחה קרובה ורחוקה, חברי משק, כולם כולם כל כך שמחים.
י' אומרת שהסרתי את הקללה, ואני לא מצליחה להינתק ממחשבות על מה שהיה לפני ש ו' הצטרף לחיי. היה לי עצוב, הבלוג יכול להעיד. חיפשתי זוגיות, לא רציתי להיות לבד, ואני לא רוצה שאף אחת מחברותי תהיה לבד, יש בביחד עצמה מבורכת. וכמו שידעתי אז, בתקופת הלבד להבחין ולהבדיל בין שאר החיים לעניין הלבד, אני מניחה שכך גם צריך להתייחס אל הקללה הזו, היא שוכנת או שכנה רק על הזוגיות, בשאר החיים לא הייתה קללה.

בסקטור הדברים הקטנים יש את ההתקדמות המפתיעה של אבא שלי ואשתו ששאלו מה אני רוצה לכבוד האירוסין, וכשבחיל ורעדה גדולה לחשתי לשפופרת של הטלפון: טלית. התגובה הייתה: בשמחה. למרות שחזרתי ואמרתי כמה שמחה אני על כך שהם הסכימו, אני לא חושבת שהצלחתי להעביר את גודל ההתרגשות. אולי יש בנכונות לרכוש לי טלית, משום הכרה בדרך החיים בה בחרתי.