קיצוניות מקיצוניות שונה

כל קיצונית שהיא אינה טובה באמת. לא זו הבריאותית, לא זו הפוליטית ובוודאי ובוודאי שלא זו הדתית
אחרי שנים רבות בהן לא הייתי בקיבוץ ליום הזיכרון (האמת שגם לא הייתי בארץ ב4 שנים האחרונות) החלטתי לבוא לכאן. הגעתי אתמול ערב יום הזיכרון ואני נשארת עד סוף יום העצבנות, ו' בא לארוחת חג חגיגית וביחד נשוב לירושלים
וכל זה כדי לספר שכרגע אבא שלי הגיע אלי עם צילום כתבה מהארץ על אמם של אלירז ואריאל פרץ. ראיתי את הכתבה בכמה וכמה מקומות בכולן אין לי שום ספק שהכתב יצא די אידיוט בעיקר כי הנקודה שהוא ניסה להעביר לא ממש עברה, אלא מה שעבר הוא סוג של שנאה עיוורת כלפי כל תופעת ימין מצויה
אז עכשיו זה גם הגיע לידיים של אבא שלי שנשא בפני את הנאום שבקצרה אמר שעיתון הארץ שונא יהודים ושונא ישראלים
אין לי איך להתמודד עם אמירות כאלו, הן פופוליסטיות, אידיוטיות ובעיקר מלמדות על כך שעם הזדקנותו הוא נעשה יותר קיצוני, ופחות מבין שלהיות בעל תפישה פוליטית שמאלנית או יהודית ליברלית אין משמעה שנאת ישראל.
עכשיו בא לי לבכות כי ממש אבל ממש אין לי איך להתמודד עם זה.
בסופו של דבר מה שהוא רצה לבקש הוא שבפעם הבאה כשאני באה לשבת לא להביא עיתון הארץ. בקשה מעצבנת אם כי לגיטימית מאוד
כשארגע, ולא יתחשק לי לבכות מאיזה פשיסט נמצא באבא שלי, אני צריכה למצוא את הדרך להגיד לו שהרבה ממה שכתוב בעיתון הארץ מוסכם עלי עד מאוד, ואני בשום פנים ואופן לא שונאת ישראל ובטח ובטח אי אפשר להאשים אותי באנטי ציונות או באנטי יהדות

שינויי מזג האוויר

בחודש וחצי האחרונים אני בתהליך ירידה מהתרופות של הדכאון.
כשרק התחלתי לקחת את הכדורים, עוד באנגליה, בכל מפגש עם הרופאה התלוננתי על כך שאני כבר לא מצליחה לבכות כמו פעם. פעם הייתי בוכה מכל דבר, דרך לשחרר את הלחצים, לפרוק מתחים, והרבה פעמים דמעות של עצב גדול, כאב גדול. הכדורים עכבו את הבכי, עכבו גם את הצחוק ועזרו מאוד לתפקד. כבר לא הכל היה נראה שחור משחור, לא כל דבר הרגיש הרסני, כואב עד מוות, בלתי ניתן לעיכול. וגם דברים רבים שעצבנו אותי בשנייה כבר לא הציקו לי.
השבוע מצאתי את עצמי מתעצצצבבבנננתתת משטויות. הרגשתי כמו פעם, דפוקה, עצבנית, כועסת, מתעצבנת.
אהבתי את היכולת של הכדורים האלו להרגיע. מצד שני, מאז שהפחתתי את המינון אני מוצאת את עצמי גם מתפקעת מצחוק מכל מיני דברים קטנים. צחוק בריא כזה. גם בכיתי, בכי בריא, משחרר
אני קצת אבודה, לא יודעת מה לעשות.

פגוש את ההורים

בחג אחרון של פסח הייתי אצל ההורים של ו'. התחלנו את הביקור אצל בת דודתו, ומשם להורים. בסה"כ היה נעים. היו רגעי מבוכה גדולים כמו זה שירדתי למטה וראיתי על השולחן קערות עם מה שאני חשבתי היו אגוזי מלך ואפילו אמרתי "איזה יופי, אגוזי מלך לכבוד פסח" ואז התברר שהם קניידלך....התפוצצתי מצחוק במקום והתנצלתי כמה וכמה פעמים. הם היו טעימים, אבל ממתי קיינדלך הם לא במרק? הרי מבשלים אותם במרק... אז היו רגעי מבוכה והיו רגעי צחוק. היה נחמד מאוד. הביקור עזר לי להבין המון שאיפות וחלומות של ו' לגבי משפחה, ילדים ובית. הם באמת גדלו בבית מאוד שמייח, עם בני דודים שגרים בבית הצמוד, ותחושת אחווה ושמחה. ממש לא סיפור הילדות שלי, אבל החלט סיפור הילדות שאני רוצה להעניק לילדים שלי.
אין לי ספק שיום אחד המשפחתיות שלהם תעלה לי על העצבים, כרגע אני מרשה לעצמי להסתכל עליה ממרחק מה, לראות איך ו' נהנה בה, ולהישאר במרחק הסביר.
בשבילי גבולות זה טוב. הם ניתנים להרחבה, לשינוי, לשאלה. אי קיומם הוא הרה אסון.
בינתיים ירידה למינון של חצי תרופה נותנת את אותותיה. אני מגלה שקל לי יותר להתעצבן, לאבד סבלנות, להרגיש. אני די שולטת בזה כרגע, משתפת את ו' אם אני חשה שמשהו עומד להתפוצץ- להזהיר מראש. ואני מפחדת. אבל זה פחד מניע, לא פחד משתק, כך שבינתיים אין לי מה להתעכב עליו יותר מידי
טוב, אני חוזרת לכתוב דרשה לקולג'