לי???

אתמול חטפתי על הראש מחברה יקרה עד מאוד,ל'. היא שאלה אם אני שמחה? אם אני יודעת להיות שמחה?
יש לנו ויכוח קבוע בנושא השמחה. אני טוענת שאני יודעת להיות שמחה, רק שזה לא קורה הרבה. היא טוענת שאני לא יודעת להיות שמחה, אני לא יודעת שטוב לי ושדווקא זה קורה הרבה. האמת נמצאת איפה שהוא באמצע.
אני מאמינה ברגעים קטנטנים של אושר שמבליחים לרגע לשמי העולם. פעמים רבות אני מפספסת אותם.
הפעם, עם הצטרפותו של ה' לחיי, אני שמחה, רגעי שמחה מהנים ביותר.
אבל, אני כל הזמן חושבת איך זה קרה לי ולא לחברותי האחרות? או איך זה קרה לי עכשיו ועדיין לא קרה להם? האם יכול להיות?
אני מזכירה לעצמי שלמרות הצורך העז שלי בחוקים, במסגרות, בשרשרת ברורה של מה קורה ואיך, החיים מורכבים הרבה יותר, הרבה יותר. לכל אחת ואחת קורים דברים אחרים בזמנים אחרים. וכמו שאני מזכירה לעצמי כל יום: הסיפור שלי הוא שלי, אי אפשר ולא צריך להשוות אותו לסיפורים של אחרים. הפיתוי גדול אבל מסוכן ובעיקר מיותר.

לריב

כל מיני שאלות שרצות לי בראש כבר שנים, הן נשאלות יותר ברגעים שונים בחיים. בימים אלו עולות השאלות על גבולות שמירת האני, איך אני אומרת מה אני רוצה ומה לא, ואיך רבים.
למרות שמגיל 16 אני עם אבא ואישתו, ל' (שיש להם זוגיות טובה ביותר) רשמי הילדות נשארו בי חרוטים ומודעים. בבית שבו גדלתי עד שהם החליטו להיפרד צעקו כל הזמן, רבו כל הזמן, רבו בצעקות כל הזמן, לא היה ויכוח סתמי, כל שיחה עלתה לדציבלים שלא היו מביישים את הטובה שבזמרות האופרה. היה רע להפליא. כשחברות שלי ובני זוגן רבים ואני בסביבה, אני מיד מכריזה שאסור לריב לידי כי אני ילדה להורים גרושים...בתפיסה הניאנדרטלית שלי ריב משמעו גירושים, פירוק, שבר. אמנם הגירושים שלהם היו הדבר הטוב ביותר שקרה לנו ולהם, יחד עם זאת לא למדתי איך לריב כמו שצריך, איך להתווכח בלי להעליב, בלי לבטל את השני, בלי לאבד שליטה, והכי חשוב איך להשלים.
אם יום אחד יהיו לי ילדים יש הרבה שהייתי רוצה ללמד אותם, וזה נמצא גבוה ברשימה, אממה, אני יודעת שזה יותר עניין של דוגמה אישית, אז בעצם כדאי שאתחיל ללמוד את אומנות הריב

מסרון

לפני כמה רגעים קבלתי מה' את המסרון הבא:
I can't believe I'm wasting my time here instead of seeing you
חיוך אווילי לא יורד לי מהפנים...יש סיכוי שאתרגל לזה?

השלמות והתחלות

את השיר מהפוסט הקודם כתב מאיר ויזלטיר. אבל, זה רק הבית הראשון. ל' אמרה שהבית השני מדכא. אני ממשיכה לחפש אותו. אולי הוא לא מדכא, אלא ראליסטי, שכן הבית הראשון הוא חלום

בינתיים בגזרת הגברים יש שינוי קל. אולי בעצם אני צריכה להיות קצת יותר נדיבה ולאמר שיש שינוי גדול. אני יוצאת עם ה'. נפגשנו באוניברסיטה (הוא לומד עם אחות של אחד האקסים, שהיא גם חברה שלי במעגל השלישי או הרביעי) פגשתי אותם עובדים במרץ, והוא בירר את מצב הפניות שלי. ממש מתחשק לי לשאול אותו מה בי הביא אותו לשאול את השאלה.
פגישה ראשונה הייתה ארוכה עד מאוד. 2 כוסות יין מצידי, 3 בירות מצידו ו 6 שעות של שיחה נעימה, קולחת. הוא לא נבהל מכך שאני פרח רבנות, ולא נבהל מכך שאני מבוגרת ממנו ב 5 שנים. ואני...המממ, אני...לא יודעת. נחמד לי איתו, נעים איתו, הוא איש שיחה, בינתיים נראה אינטליגנט, סטודנט לתואר שני במזרח רחוק ויחב"ל, מתרגל, ומארגן כל מיני כנסים למחלקה. איפה יכולנו להיפגש בחיים? אם הייתי צעירה יותר, או אם הוא היה מבוגר יותר, היינו נפגשים בהדרכות נוער חו"ל.
פגישה שנייה הייתה עוד יותר ארוכה, מצחיקה ונעימה. ראינו את ממזרים חסרי כבוד, סרט מצוין! נהניתי מכל רגע.

לאורך כל הכתיבה אני מנסה להימנע מכתיבת אבל, כי מה שיש לי לכתוב הוא לא ממש אבל, אם כי יש בו אלמנטים כאלו. הוא שמנמוך, ושעיר. שום דבר שאני רגילה אליו, או נמשכת אליו באופן רגיל. אני מנסה להזכיר לעצמי את ל', אימי התותבת ואת אבא שלי. בינתיים אני גם מתרגלת הדחקה של בחור אחד שראיתי לפני כמה זמן ומאז אני מבררת עליו...
בכל מקרה ה' נוסע בקיץ ליפן ל 8 חודשים. הוא קבל מילגה מאיזו אוניברסיטה. (הרי רק מזה אני צריכה ליפול מהכיסא, לא???)
שבוע טוב

חלום

אמש ראיתי שיר יפהפה, עדיין לא בררתי מי כתב אותו

יותר מפעם אחת אני קיויתי
למצוא אדם שחלומו יהיה אחרת.
וכשאבוא מחלומי אל חלומו, אחרת
יהיה גם חלומי, אחרת
יתרחש בחלומו, איני יודע
אמרתי בנפשי, מה יתרחש אז.

השבוע יש התחלה של מפגש עם חלום אחר. (וגם, הצלחתי לסדר את השעון, בשט"ומ)

נמאס

אוף נמאס לי נננננממממאאאאאסססס
אני חייבת לעבור בית, נמאס לי מהדירה הזו, מהעלטה, מהשכנים, מבעלי הבית (הנחמדים, יש לאמר) מהרעש הכפרי, מקו התפר. כן נמאס לי מקו התפר, נמאס לי לראות כל יום מול העיניים את החרא שכולנו יוצרים במו ידנו. לראות ולא לדעת מה לעשות כדי לשנות.
אבל אין כלום. שום דירה באזור הרצוי, במחיר הראוי והאפשרי.
היאוש משתולל
אני משתדלת לא לבכות. אוי הנה 'עיוות בכי' בזווית של הפה...טוב, נו, לפחות לבכות אני אוהבת
שבת שלום

אובדן של בוקר

ברגע זה אני סוגרת שעה מאז הסתכלתי בשעון ואמרתי לעצמי שצריך לזוז. אני לא מצליחה להחליט מה לעשות, כלומר, אני יודעת בדיוק מה אני אמורה לעשות, אבל לא החלטתי איפה.
היום יוקדש לקריאה כתיבה התחלה של עבודה, אבל האבדן של הבוקר, חוסר הסדר של תחילת השבוע משאיר אותי מבולבלת, אבודה, לא בטוחה איפה יהיה הכי טוב לשבת היום...אז מה אני עושה??? קוראת בלוגים וחושבת שאסור שגם היום הזה יבוזבז על תחושת האבדן, צריך לקום ולעשות... אז זהו, אני קמה, מכינה סנדוויץ' והולכת להר הצופים
אהה, רק לשם הבהרה ובגלל השעון המעאפן של הבלוג הזה, השעה עכשיו היא 09:08

שאלות של אשת אקורדיון

לפני 10 או 11 שנים רזיתי 17 קילו. מאז אני משתייכת אחר כבוד לקבוצת נשות האקורדיון: יש תקופות שבהן אני שומרת כמו שצריך, עולה מקסימום 2-3 קילו, כאלו שרק אני רואה, והם עושים לי לא טוב. ויש תקופות בהן אני ממש במדרון חלקלק בלתי ניתן לעצירה. כמו זה שהיה לפני שנה וחצי כשחזרתי ארצה, והעלתי בערך 8-9 קילו בלי להניד עפעף, רק בלהזיז ת'לסת.

to make a long story short אני עומדת מול הארון ומתלבטת האם להצר, להעביר הלאה, או לשמור את הבגדים שהתאימו לי לפני שנה וחצי.

את כל אלו שלא אהבתי כבר העברתי הלאה, עכשיו מה עושים עם אלו שאני עדיין אוהבת??

יש שיאמרו שלשמור אותם לימים קשים היא נבואה שמגשימה את עצמה, אבל גם בלעדיהם אני יכולה לתאר לעצמי שיהיו תקופות בהם אעלה במשקל, אז למה להעביר או להצר? מצד שני, אולי אצליח לא לעלות כל כך הרבה, אני כאילו יותר מפוקחת, יותר יודעת מה מגבלות הגוף שלי, יודעת להפסיק, לעצור חלקית את ההחלקה במדרון המוכר כל כך. אבל הוא כל כך מוכר, שלמה שהפעם אצליח להתחמק ממנו עד כדי כך??? בינתיים אני משאירה אותם בארון. איכשהו ברור לי שיום אחד יהיה להם שימוש. קצת מבאס

מקצה לקצה

כל יום עולות בי מחשבות לשתף כאן, וכמו שהן עולות בראש כך הן גם נשארות שם...כמו הרבה דברים שאיתן אני מתמודדת גם כאן יש בי צורך בשלמות הסיטואציה כדי שאוכל להתיישב לכתוב בה. אני מתאמנת להרפות קצת. לא הכל צריך להיות בדיוק איך שנוח לי שיהיה כדי שאעשה דבר מה. זה נכון בנוגע לכמעט כל דבר- ממזון עד נסיעה לשבת להורים, דרך בגדים, נעליים, איפה ללמוד, איפה לבלות, מה לראות, אילו החלטות אני מקבלת, איך אני מתחילה עם גברים שמוצאים חן בעיני, או איך להיות חברה של חברות. נראה שזו תהיה התמודדות נצחית. אני רואה אותה אצל אמא שלי, מתבאסת שגם אני קצת כזו, ומתעודדת מזה שאני הרבה יותר מודעת ממנה לעניין, והרבה יותר בשליטה. הדוגמה הטובה ביותר שיש לי בהקשר שלה הוא קניות בסטוקים בלתי הגיוניים: לפני כמה שנים היא התחילה לשחות באופן תחרותי במסגרת מקום העבודה שלה. מישהי המליצה על שמפו שנועד לשחיינים, משהו שמנטרל אל הכלור שבבריכה. היא הלכה לחנות, קנתה אחד, ראתה כי טוב, חזרה שוב לחנות והפעם קנתה בערך 20 בקבוקי שמפו (אולי חשוב לציין שיש לאמא שלי שיער קצר...) באופן מאוד לא מפתיע אחרי 5 בקבוקים נמאס לה מהריח, הצבע, זה כבר לא עושה את העבודה טוב וכו' וכו' וכו' רק מה, בארון נשארו עוד 15 בקבוקים. יאמר לזכותה שהיא לא מכריחה את עצמה להשתמש בהם, ויאמר לא לזכותה שהיא גם לא מנסה להיפטר מהם. היא עושה את אותו הדבר גם עם אוכל, בגדים, תרופות, נעליים הכל. בעיני זה נורא ואיום. התירוץ שלה תמיד אותו דבר: אני קונה כל כך הרבה כי מה יקרה אם יגמר. והתגובה שלי תמיד אותו דבר: אם יגמר מנסים משהו חדש, וחוץ מזה כבר הוכח שבסופו של דבר את לא משתמשת בכל ה 20 שקנית, למה מראש לא לקנות רק שניים או שלושה, מקסימום חמישה???!!!!
כתגובת נגד אני מקפידה תמיד לנסות שמפואים, סבונים, מרככים חדשים. אם משהו מוצא חן בעיני והוא מחו"ל, אני מביאה איתי שניים או שלושה כי אין בארץ, וגם אז זה נראה לי מוגזם ביותר....בכל פעם שאני רואה חולצה או מכנסיים שאני ממש אוהבת ומתלבטת אם לקנות שניים אותה גזרה רק בצבע אחר, אני מיד מתקשרת לאחותי לשאול אם הגיוני לקנות שתיים, ואם אני לא הופכת להיות אובססיבית כמו אמא.
וכל זה עלה עכשיו, כי אתמול העברתי פעילות ראשונה של אמהות ובנות במסגרת חוג בת מצווה. כשהצגתי את עצמי אמרתי שאמא שלי תמיד, אבל תמיד, מביכה אותי. הסברתי שזה כנראה חלק מהתפקיד של אמהות, וכשאנחנו נהיה אמהות גם אנחנו נביך את הילדים שלנו. לשמחתי כל האמהות בחדר צחקו והודו שאכן כך הדבר.
אז אמא שלי אובססיבית בצורה קיצונית. אני נוטה מהר מאוד לקפוץ מקצה לקצה, משחור ללבן, אני צריכה להזכיר לעצמי שיש אמצע.

לעתיד לבוא

בפעם בכמה זמן יוצא לי לתהות מי מחברותי תשאר לנצח. יש לי תחושה שזו תהייה קצת ילדותית, אבל אני לא מצליחה להיפטר ממנה.
יש לפחות חברה אחת שברור לי שנלווה אחת את השנייה עוד שנים רבות מאוד. לשמחתי גם ברור לה. נראה לי ששתינו יודעות שאם עברנו את שעברנו, ואנחנו עדיין חברות, אז באמת אפשר לעבור את הכל.
נראה לי שהתהייה הזו עולה ברגעים בהם אני מרגישה רחוקה עד מאוד מכל מה שהוא העולם שלהם, של חברות קרובות מאוד. אני יודעת שתמיד יתווספו לי חברות, יחזרו וותיקות, שהרי, אני כזאת: חובבת חברה, אוהבת לשתף ולהשתתף (בד"כ לוקח לי קצת זמן להגיע לזה, אבל זה מגיע)
אני מקווה שהן ישארו תמיד. הן יותר מידי אהובות מכדי שאוכל לחשוב על חיי בלעדיהן.
פעם גם הייתה לי הפנטזייה הזוגית של 'אני ואתה מול כל העולם' כשזה התפורר לרסיסים, נותרתי מיותמת פנטזיה לכמה שנים טובות מאוד. עכשיו יש לי פנטזיה שיש שיאמרו שהיא מציאותית, אני אומרת שהיא קצת פחדנית. פנטזיה שמפחדת להיפגע, אם כי אני מודה שיש בה צד ריאלי. הפנטזיה היא אני ואתה. זהו. לא מול העולם, לא עם העולם. אני ואתה.