כנראה שאם כותבים יום אחרי יום נדונים לימים רבים של אילמות בלוגית. וכנראה שאם מחליטים לספור כמה ימים יורד כאן גשם, אז לא יורד כאן גשם. אני משוועת לחורף, למרק חם, לבית, לשקט, לבגדים ארוכים, למגפיים, כובעים, צעיפים. אני מניחה שיש כאן שילוב של סתם חשק בסיסי לשינוי, רצון לשנות את הבגדים שאני לובשת וכמובן צורך נפשי להתכסות, ממה אני לא בטוחה.
שבוע שעבר פגשתי את הגבר מאותו זוג חברים שחייהם מתמוטטים לעיניהם בגלל בגידה. אין לי מושג מה הייתי עושה, אינסטנקטיבית אני אומרת שבטח הייתי עוזבת, אבל כל חלומי עבורם זה שהם יעברו את החרא הזה ויצאו ממנו ביחד. והרי אין בזה דבר מעבר לקושי שלי עם התפרקויות קשרי נישואין. או בעצם לקושי (שהשבוע סוף סוף הצלחתי לומר אותו בקול לעצמי ולשניים מהמורים שלי) קשה לי עם סיומות של דברים. " ואמא אומרת שככה אנשים, כשקשה להם לגמור הם מושכים את הסופים ומיכאל זה שם יפה אך במקום לקרוא לה מהתחלה הם מוסיפים לו לה לה לה לה לה לה לה לה לה לה"
כל פעם שאני חושבת על הקושי הזה שיש לי, אני שרה לעצמי את השיר. קשה לי לסיים מערכות יחסיים, קשה לי לסיים לימודים, קשה לי לסיים דרשות, קשה לי לסיים בגוף העבודה את מה שאכתוב, קשה לי עם סופים.
שמחתי על הפגישה איתו, שמחתי מההתפתחות האישית שלו, מהמודעות שהוא פיתח מההבנה העמוקה של מקומו ומצבו בחיים, הוא לא היה כזה. אחת מן השיחות הייתה על תגובות רגשיות שלו ושל אשתו. היא יורה לכל עבר, הוא מרביץ לקיר. ספרתי לו ולעצמי שוב, את הפחד הגדל שלי בחיים לחזור לירות לכל עבר. זה מה שאני עושה בסיטואציות של חוסר שליטה כל כך קיצוניים. יורה, הורסת, שוברת, משחררת. בטח כבר כתבתי כאן פעם, שאי אז כשמצבם של ההורים שלי היה בכי רע עד מאוד הם היו שולחים אותנו, הילדים, לכל מיני פסיכולוגים, אחת מהם הורתה לי שברגעי בכי והתפרצות אני צריכה ללכת לבכות בכרית. אני רציתי להרוס, לנתץ, להשמיד ולאבד. crying in my pillow just wasn't it שנים אח"כ למדתי על סובלימציה וחשבתי שזה נחמד, אבל אני לא יוצאת לרוץ כשאני עצבנית, אני רוצה לשבור. (האמת שבחודש האחרון אני פשוט לא יוצאת לרוץ נקודה.) ופעם הבחור שגרתי איתו אי אז לפני מליון שנה, קנה לי מתנה ליומולדת שק אגרוף. נעלבתי עד עמקי נשמתי, הבנתי שזה משהו שרק אני יכולה להחליט ולרכוש אותו לעצמי.
והפחד הכי גדול שלי הוא שהצורך להרוס יעלה ויצוף באותה עצמה כמו שהיה בעבר. בגלל זה אני לא יכולה לאבד שליטה, בגלל זה אני עדיין לא יכולה שיהיו לנו ילדים, אחרי שאשלים עם העובדה שיכול להיות שזה יקרה שוב, אחרי שאשלים עם העובדה (החיובית) שיש לי שליטה מסוימת, וכשאסיים להשלים על העובדה שזה לא סוף העולם, אז יהיה לילדים מקום בחיים שלי.
שבוע שעבר פגשתי את הגבר מאותו זוג חברים שחייהם מתמוטטים לעיניהם בגלל בגידה. אין לי מושג מה הייתי עושה, אינסטנקטיבית אני אומרת שבטח הייתי עוזבת, אבל כל חלומי עבורם זה שהם יעברו את החרא הזה ויצאו ממנו ביחד. והרי אין בזה דבר מעבר לקושי שלי עם התפרקויות קשרי נישואין. או בעצם לקושי (שהשבוע סוף סוף הצלחתי לומר אותו בקול לעצמי ולשניים מהמורים שלי) קשה לי עם סיומות של דברים. " ואמא אומרת שככה אנשים, כשקשה להם לגמור הם מושכים את הסופים ומיכאל זה שם יפה אך במקום לקרוא לה מהתחלה הם מוסיפים לו לה לה לה לה לה לה לה לה לה לה"
כל פעם שאני חושבת על הקושי הזה שיש לי, אני שרה לעצמי את השיר. קשה לי לסיים מערכות יחסיים, קשה לי לסיים לימודים, קשה לי לסיים דרשות, קשה לי לסיים בגוף העבודה את מה שאכתוב, קשה לי עם סופים.
שמחתי על הפגישה איתו, שמחתי מההתפתחות האישית שלו, מהמודעות שהוא פיתח מההבנה העמוקה של מקומו ומצבו בחיים, הוא לא היה כזה. אחת מן השיחות הייתה על תגובות רגשיות שלו ושל אשתו. היא יורה לכל עבר, הוא מרביץ לקיר. ספרתי לו ולעצמי שוב, את הפחד הגדל שלי בחיים לחזור לירות לכל עבר. זה מה שאני עושה בסיטואציות של חוסר שליטה כל כך קיצוניים. יורה, הורסת, שוברת, משחררת. בטח כבר כתבתי כאן פעם, שאי אז כשמצבם של ההורים שלי היה בכי רע עד מאוד הם היו שולחים אותנו, הילדים, לכל מיני פסיכולוגים, אחת מהם הורתה לי שברגעי בכי והתפרצות אני צריכה ללכת לבכות בכרית. אני רציתי להרוס, לנתץ, להשמיד ולאבד. crying in my pillow just wasn't it שנים אח"כ למדתי על סובלימציה וחשבתי שזה נחמד, אבל אני לא יוצאת לרוץ כשאני עצבנית, אני רוצה לשבור. (האמת שבחודש האחרון אני פשוט לא יוצאת לרוץ נקודה.) ופעם הבחור שגרתי איתו אי אז לפני מליון שנה, קנה לי מתנה ליומולדת שק אגרוף. נעלבתי עד עמקי נשמתי, הבנתי שזה משהו שרק אני יכולה להחליט ולרכוש אותו לעצמי.
והפחד הכי גדול שלי הוא שהצורך להרוס יעלה ויצוף באותה עצמה כמו שהיה בעבר. בגלל זה אני לא יכולה לאבד שליטה, בגלל זה אני עדיין לא יכולה שיהיו לנו ילדים, אחרי שאשלים עם העובדה שיכול להיות שזה יקרה שוב, אחרי שאשלים עם העובדה (החיובית) שיש לי שליטה מסוימת, וכשאסיים להשלים על העובדה שזה לא סוף העולם, אז יהיה לילדים מקום בחיים שלי.
