יום שבת, 27 במרץ 2010

Accepting Change

Like many people, I to have a complex relationship with changes. On the one hand I enjoy change, I welcome it with both hands. On the other hand, it takes me some time to get used to changes. Those 'between times'(which I'm sure have a proper term in psychology) are difficult for me.

My mom always tells stories about how I behaved at airports in the time when we were back and forth between the Kibbutz and Pittsburgh. How I used to drive everyone nuts, get horrible tantrums. During the flight I was fine, its the before and after.
She told me this for the first time when I was about 12 " It takes you time to get used to places, you need to come back home form school, have a moment to absorb the surrounding, then you're fine"She is right.
Every time I come to a new place, or an old place but its packed with people, my first tendency is to become very hostile, sarcastic, look down at every one around me. Then I calm down and I'm fine.
Acknowledging this difficulty and accepting it has made me enjoy, and like changes. It has also made me, in may cases, very intolerant to people who don't welcome change.

I guess what I'm trying to say is that solving one challenge raises another one, but more so, as a future Rabbi, and as one that loves her friends, one of the big lessons I have to learn for my self, is to accept people as they are. Help them do better for themselves from where they can. Not from where I think they should- doing that will only be a disaster for us all

Oh, first time I've written here during Shabbat. This Shabbat feels so non shabbat...

יום רביעי, 24 במרץ 2010

Sleep talking

I'm in NJ, so its English for the next week

Some times when I'm very tired, but still kind of awake , I find that words from a dream or a beginning of a dream find their way into what ever I'm thinking or doing...I'm very tired. Landed
about 4 hours a go, trying not to go to sleep too early, so I will sleep till later then 6am

יום חמישי, 18 במרץ 2010

No news is good news

בשעה טובה ומוצלחת אני מבינה למה מתכוונים במשפט הזה. אין חדש, ה' ואני עדיין ביחד, נהנים. שאלות העתיד נרגעו (אני חושבת שזה בזכות סוג של בטחון שהתפתח, שאנחנו ביחד, זה רציני ולא צריך כל הזמן להתעסק בעתיד, משו כזה)

החדשות היחידות שיש הן מגזרת התרופות נגד דכאון. כבר בקיץ רציתי לרדת מהם, אבל הנסיעה לאנגליה דחתה את העניין, כשחזרתי עוד התלבטתי עם הרופא, ובזכות ההתלבטות החלטנו להמשיך, וטוב שכך, כי לא הספקתי להגיד ג'ק רובינסון ושקעתי עמוק אל דכדכת החורף (למה אני לא כותבת דכאון, אין לי מושג. עדיין קיים בי סוג של קושי להודות בזה) המינון עלה לחודש והתייצבתי, חזרנו למינון רגיל לחודשיים ועכשיו בקשתי לרדת
אני מרשה לעצמי להאמין שגם אם ה' לא היה נכנס לחיי הייתי יורדת מהתרופות, אני מאמינה שגם הייתי מפחדת לאלללללאאאא,רק שעכשיו אני מפחדת עוד יותר.
בטור השבועי של מירי חנוך היא כתבה משהו על כדורים. שמחתי שהיא כתבה על זה. היא חיזקה בי את התחושה שהכדורים לא שינו אותי מהקצה אל הקצה, אלא עזרו לי להתמודד עם החרא שצף מסביב, עזרו לי להיות יותר עצמי, לבחור נכון יותר. עכשיו צריך לתרגל את העניין בלי כדורים ואני מפחדת
כמו תמיד, הפחד לא עוצר בעדי, הלכתי לרופא, שנינו את הסדרים: שבועיים מינוך נמוך כל יום, ושבועיים אחר כך יום כן ויום לא
אתגרים טובים ומפחידים עומדים לפתחי

יום שבת, 13 במרץ 2010

הומור

משו ששכחתי לכתוב בפוסט הקודם: ה' מצחיק אותי מאוד. יש לנו חוש הומור קרוב. אני צוחקת מהשטויות שלו, והוא משלי. מעבר לכמות השמחה שזה מעורר בי, התעוררה בי המון המון תקווה.
כמה מחברותי הטובות ביותר לימדו אותי שחוש הומור הוא אחד הדברים החשובים בזוגיות, הן כל כך צודקות
תודה ושבוע טוב

יום רביעי, 10 במרץ 2010

תרגיל בהתרגלות

אני מתחילה להתרגל לה' בחיי. נעים לקום איתו בבוקר, נעימה המחשבה שהוא שם במשך היום.

זה כל כך נחמד, נעים, מעורר תדהמה עמוקה וגדולה עד לאין שיעור ששאלת הזוגיות פתאום נפתרה.
ברור לי שמחכים לי, לנו, אתגרים לרוב. קטנים יותר וגדולים פחות. הם שם, הם חלק מהחיים. אבל, הזוגיות, מי כמה למה איך, הלבד שכל כך היה לי קשה איתו פתאום איננו עוד. וזה באמת ובתמים פתאום.
יש בי פחד שפתאום הכל יתפרק, שהכל חלום וכלום לא יחזיק מעמד. אני מנסה לא לתת לפחד לשלוט בי, אבל הוא שם.

אם ישאלו אותי אם אני מאוהבת, אני אגיד שכן, בעיקר כי אין לי מילים אחרות לתאר את ההרגשה הזו, ונראה לי שככה נראית אהבה. יש הערכה, עניין, רצון להיות ביחד עוד ועוד, שמחה גדולה כשהוא בא, ועצבות אם לא נפגשים בערב. התרגשות מעתיד משותף ותחושת בטחון. תחושת בטחון גדולה. אם כל זה מגדיר אהבה, אז אני מאוהבת.

כנראה שאמשיך לחשוב על הדברים עוד ועוד

יום שלישי, 2 במרץ 2010

צטעלעך

נראה לי שכבר כתבתי שה' חושב שאני בחורה מאוד מבוקשת (הוא היה ממש הופתע מכך שהייתי פנויה כשהוא שאל עלי...) אני, מצידי מספרת לו שלא היה ולא נברא...כן, מידי פעם יש איזו התחלונות של התחלה מכאן ומכאן, אבל באמת שזה שום דבר שהוביל לשום דבר. כשביסודי כל מיני בנות קבלו פתקים עם הצעות חברות אני הייתי עסוקה בלהתעצבן על מורים, להרביץ לכמה בנים, ובעיקר לעשות כל מה שאפשר כדי להעלם מעל פני השטח כדי לא להכעיס את ההורים שגם ככה היו עסוקים עד מעל לראש בלריב אחד עם השני. למרות כל זאת נורא רציתי לקבל פתק כזה...
כשחזרתי הביתה מקריאת מגילה חיכו לי על הקיר שלושה דפי מחברת ועליהם כתוב:
מירב טובה קלוש האם תסכימי להיות חברה שלי?
בלי להסס עניתי כן. סוף סוף הצעת חברות! ולא סתם חברות אלא חברות עם בחור מקסים. טוב לב, חכם, מעמיק, נדיב, מתחשב, קשוב, מודע לסביבתו, שואף למשהו ומגשים שאיפות. אני מקווה להיות איתו עוד הרבה מאוד שנים