רשימת מתנות

לפני הרבה שנים כש מ' אחי הקטנצ'יק היה באמת קטנצ'יק, הוא התחיל להציק לכולנו על מתנות שהוא רוצה שנקנה לו ליומולדת. אמא שלו אמרה לו שיעשה רשימת מתנות. על לוח קטן בחדר שלו שמנו דף A4 והילד התחיל לכתוב. הרשימה הייתה משעשעת עד מאוד. הוא ביקש סוס, טיסה לירח וגם דברים רגילים כמו חרב חדשה (הוא היה בעניין של קפטן הוק).
מאז גם אני דבקה ברשימת מתנות ליומולדת, כשמגיע היום ושואלים אותי מה אני רוצה, נותר לי רק להתגבר על הבושה מהבקשה (חתיכת תיק) ולתת כמה אופציות. לי זה מאוד עוזר כשחברות יודעות מה הן רוצות.
ולמה כל זה עולה עכשיו, חצי שנה לפני שאני מתקרבת ליומולדת??? כי היום באמצע הסלט, פתאום צץ לי מה אני רוצה ליומולדת- אז פתחתי רשימה בפנקס הקטן שלי. בינתיים יש שם כלים ארמניים להשלים את הסט וטבעת.

בדיסק של שאנן סטריט, הבזק אור חולף, יש שיר שנקרא מכירים את זה:
"מכירים את זה שחשים תקועים באמצע היער? שלא משנה מה השעה תמיד מאוחר?...אם אתם מכירים את זה יש לכם יחמ"כ אמ"בב ז"נה, ראשי תיבות יום חרה מזדיין כוס אמא שלו בן בן זונה, אז תשמעו לי ותעשו מהר סיבוב פרסה כי ביום כזה באמת אין מה לצאת מהמיטה"
הבוקר הוא בוקר כזה. באמצע הדרך לשומרי משקל הרגשתי שהכל מעצבן אותי: השמש שמחממת בתקופה שכבר אמור להיות חורף, הרוח שנושבת ומכאיבה לי באוזניים שכואבות גם ככה, שאפילו celebration של מדונה לא מצליח להוציא ממני חיוך או ניד של ישבן, שהמשאית שעושה רעש מאחורי עולה לי על כל סעיף, אז לפני שקללתי את כל העולם ואשתו, עשיתי פרסה וחזרתי הביתה. זה לא שבבית אני לא יוצאת מדעתי אבל לפחות אני לא מסוכנת לציבור וקצת פחות מסוכנת לעצמי...
השבוע הזה לא היה משו בכלל. בין pms לשפעת קלה עם כאבי אוזניים וגרון לבין תחושת אובדן שדי רגילה לתקופה שכזו אני לא יודעת איפה לשים את עצמי, כל מקום מרגיז אותי, כל דבר מרגיז אותי ואני לא מוצאת את הנקודה השקטה הזו בתוכי שיכולה לסייע לחזור לסוג של שלווה שהצלחתי להגיע אליה.... אני יודעת, זו תקופה וזה יעבור, כמו שכתבתי לפני כמה פוסטים, צריך להוריד את הראש ולחכות שזה יעבור. יאללא אני מאבדת סבלנות
מה שכן, אני מעריכה מאוד את העובדה שאני חופשיה לקבל החלטות כאלה ברגע (אחלה יצא לי משהו קצת אופטימי, הנה אני עומדת באחת ההבטחות שלי לשנה הקרובה: להיות יותר חיובית)

כמה תה אפשר לשתות???? מסתבר שהרבה....הגרון מעיק, האוזניים מלאות והתה מרגיע.
מזל שהבאתי מאנגליה סטוק :)

יש ימים

ביומיים האחרונים הרגשתי איכס. אני לא ממש מוצאת מילה אחרת לתאר את ההרגשה, פשוט איכס. לא קרה שום דבר שיכול היה לגרום לי להרגיש פיכס שכזה.
אני משתדלת לכופף את הראש, לא לעשות מזה ועם זה יותר מידי, לחכות עד יעבור זעם, להתמקד במה שיש ושצריך לעשות ואם זה עוזר ללבוש את אותם הבגדים יומיים רצוף - אז יאללא
להתראות

חברים, בלוג, החלטות

אין לי מושג איך לכתוב את מה שאני רוצה לכתוב...זה בטח יצא מבולבל. אני מזהה אנשים לא אמיתיים ברגע.
(Genuin is such a better word... bilingual is a blessing) הערב ביליתי כשעתיים עם מישהי שכל הזמן הייתה עסוקה בלהתפרץלדברי אנשים, בלהיות מאוד לא כנה לגבי הכל, אבל הכל (בעצם חוץ מעניין הכשרות והאכילה מכלים חד פעמיים)
זה עולה לי על העצבים. וזה עוד יותר עולה לי על העצבים שהיא חברה שלי, אני צריכה לתפוס מרחק, לשנן לעצמי את מטרות השיפור לשנה
אוי, לא כתבתי על זה. מעניין אם השנה, כשיש לי בלוג ואני יכולה לכתוב בו את כל החלטותי לשנה החדשה, הכתיבה תוליד התחייבת אחרת ממה שהיתה לי עד כה לגבי מחוייבות לשינויים
להתראות

ריח תאנה

באחד הטיולים במסגרת ההכשרה של החברה להגנת הטבע סיפרו לי שלתאנה יש ריח. לא הצלחתי להריח אותה עד הפעם הראשונה ששכבתי עם גבר (זה קרה בתקופת הפריחה של התאנה) פתאום גליתי את הריח. עד היום, בכל פעם שאני עוברת ליד תאנה פורחת אני שואפת מלוא ריאה, ומחייכת לעצמי על הגילוי המשעשע (יש לאמר שאחרי סקס אני לא חושבת על תאנים...) אבל לא בשביל זה התחלתי לכתוב, אלא כי היום, תוך כדי הליכה תהיתי לעצמי אילו עוד חוויות שאעבור בחיים יחשפו את חושי לריחות חדשים

בא לי ללכת לישון

בא לי ללכת לישון, אבל רק 8 בערב, ל' אימי התותבת (היא הרבה יותר מידי שווה מכדי להיקרא חורגת) הייתה קופצת על ההזדמנות בשמחה, אני מהססת משתי סיבות:
הראשונה- לא נעים לי מעצמי...אם אלך לישון עכשיו זה כאילו לוותר. לוותר על לקרוא עוד עמוד במאמר, לוותר על שיחה עם חברים, לוותר על לענות על אי-מיליים, לוותר לעצמי ולהיכנע לריקנות המוזרה שפשטה בי בימים האחרונים. אני ממש נזהרת לא לכתוב דכאון כי אני לא רוצה לשקוע שוב, היו מספיק שקיעות בשנה האחרונה.
הסיבה השנייה- חישוב מהיר מבהיר לי שאם אלך לישון עכשיו אתעורר בשעה 3 בלילה, אולי 4

פתאום תוך כדי כתיבה התקשרה ר' להגיד ש י' וח' נמצאות בעיר ובאות אליה לקפה ושאצטרף. אמרתי שאבוא, הרי לא נעים לי ללכת לישון ב 8! אבל, אם להודות על האמת, ממש לא בא לי לצאת מהבית וכבר מזמן ויתרתי לעצמי, לריקנות (עדיין לא לדכאון) לחוסר חשק לעשות כלום ורק לקרוא במיטה.
אהה,אני קוראת ספר מצויין The women room. Marelyn French
טוב, נצא מהבית, בסוף יהיה לי נחמד

מילים, כתיבה, קריאה

במסגרת שיטוטי ברשת אני מוצאת כל מיני נשים ואנשים שמאוד מעניין לקרוא אותם\בם. את חלקם מעניין אותי להכיר יותר, יש משהו נחמד בלהכיר אנשים חדשים.
מוזר לי שאני כותבת כך, כי אם אצטרך ללכת לערב שבו תהיה לי רק חברה אחת, ועוד הרבה אחרים שאיני מכירה, אני לא בטוחה כמה יהיה לי נחמד.
הישיבה מאחורי מסך, מוגנת בביתי שלי,מהנה, כביכול מאפשרת, אך גם יש בה סכנה. אני כותבת כדי לשתף, כדי לשחרר, אני כותבת כי אני אוהבת. אבל, האם אני מדברת פחות? (עם עצמי אני מדברת באותו מינון גבוה :) ) האם כשיהיה לי עם מי לחלוק את כל הדברים הקטנים של היום-יום אכתוב פחות? העבר מלמד שכן.
יאללא, אני חוזרת לקרוא את אומנות האהבה של אריך פרום. ספר תענוג שקוראים בו טיפין טיפין

פגישות של פעם בכמה שנים

הערב פגשתי חברים שאיתם עבדתי לפני 4 או 5 שנים. עם חלקם שמרתי על קשר הדוק. תמיד נחמד לפגוש אנשים שאוהבים רק שלפעמים הם לא זוכרים שבמשך 5 שנים אנחנו משתנים.
השינוי הוא מעבר לרמה של נשואים, ילדים, בני זוג. אצלי הוא ברמה התודעתית, הנפשית. אני לא אותו אדם שהייתי לפני חמש שנים. ברור שהיסוד זהה, אבל עברו עלי אי אלו דברים. לא התחתנתח, אין לי ילדים או בן זוג קבוע, אבל אני לא אותה מריל'ה
שמתי לב שיש אנשים שלא נותנים את הדעת לכך. אני מוצאת את זה מאוד מתסכל שממשיכים לתייג אותי בתור X
יכול להיות שלא כולם משתנים, יכול להיות שגם אני מתייגת אנשים ולא נותנת להם את הקרדיט שאולי הם השתנו

התלבטות מלווה בהתביישות

אתמול שאלה אותי ל' האם, השנה, אני מעדיפה ללמוד או לעבוד. בלי להתבלבל עניתי ללמוד. קצת התביישתי שלא בא לי לעבוד. אני חיה בקוביית דירה לבד, אוכלת, קונה, אני חייבת לעבוד, איזה פרזיטית אני אם אני לא עובדת....אבל לא בא לי לעבוד ואין כאן עניין של עצלנות, אלא כי אין שום עבודה שכרגע מעניין אותי לעבוד בה חוץ מעבודת הלימודים שלי....מאז, האמת כבר משבת, אני מתלבטת, אולי אני צריכה להקדיש את השנה הקרובה רק ללימודים, אולי קצת פרילנס פה ושם, ולסיים את התואר השני. אם אעשה זו אוכל משנה הבאה לעבוד בחצאי משרה כי יוותרו לי רק יומיים לימודים בשבוע וכמה שעות של עבודה מעשית....
אני אפילו לא בטוחה מה עלי לברר מעבר להאם יש באמת מספיק קורסים שאוכל ללמוד שנה הבאה ולסיים את הכל...אולי כדאי גם לבדוק הלוואות בבנק, חבל להיכנס למינוס ועדיין לא מצאתי עציץ שמצמיח כסף... פעם כשסבא שלי עוד היה בחיים הוא אמר לי, שאם הייתי בוחרת ללמוד רפואה הוא היה מממן לי את החיים עד סוף הלימודים, מעניין מה הוא היה אומר על הלימודים שלי עכשיו, האם היו נתפסים כבעלי מספיק ערך (בעיניו) כדי לסייע לי

השיבה מ...

בכל פעם שאני שבה מביקור בחו"ל יש רגע שבו אני מבינה שזהו, צריך לחזור להתאפס על כל מה שקורה מסביב, גם אם לא באמת קורה כל כך הרבה.
הפעם חיכו לי שלושה מכתבים ממס הכנסה. אני חייבת להם 18,889 שקלים. החלטתי לא לבכות, למרות שמאוד בא לי. למה בא לי? לא כי הסכום כל כך גדול, ולא בגלל שממש אין לי מאיפה לשלם סכום כזה (וכמו שאבא אומר לא הרווחת סכום כזה- אני סטודנטית במשרה כמעט מלאה) אני רוצה לבכות כי בדמיוני עולות המיליםהגדולות, הפקידים והפקידות, הבירוקרטיה, תחושת הקטנות ותחושת הטמטום שהיא יוצרת בי.
כבר כתבתי כאן שהייתה לי חוויה טובה במס הכנסה באשקלון, יכולתי לחשוב שבזכות החוויה הטובה לא יעלה בי רצון לבכות רק מהמחשבה עליהם, אבל לא. אני יודעת שמחר, לפני שאצלצל אליהם, אעשה לעצמי תרגילי הירגעות, נשימות, שיחות עצמיות על למה כדאי לי להיות סבלנית, לנסות לשאול ולהבין בלי להתעצבן וכו וכו וכו

אההה...אם כבר כתבתי על להתעצבן, קרה לי משו ביום שישי שאני מתביישת בו עד מאוד. לפני שנים רבות בעודי רוכבת טוסטוס בירושלים החלטתי שאני לא מתעצבנת בנהיגה, לא מחנכת, מלמדת. אני נוהגת לעצמי, עם עצמי, שרה, חושבת והכל בזהירות בלי תחרות. בסופו של דבר אני רק רוצה להגיע הביתה.
גם כשקניתי אוטו כך החלטתי ועד עכשיו עמדתי מצויין במשימה. זה לא אומר שאין פעמים בהם אני מאחלת לנהג/ת שלפני שיגדלו כמה תאים אפרוים חדשים במוח, אבל אני בעיקר אומרת את הדברים לעצמי באוטו.
אתמול הכל התפרק. בירידה מירושלים בחור בקנגו נצמד אלי,עקף את כולם במהירות, בסכנה. לא משנה כמה סמנתי לו שיעוף הוא לא זז (ולי לא היה לאן לזוז שכן היו שלושה אוטובובים מימין צמודים עד מאוד אחד לשני). הוא כל כך הרגיז אותי שכשהיה לי איך לעבור נתיב והוא עקף עשיתי לו תנועות מגונות, אחלתי לו דברים לא מאוד יפים. פתאום נחת לי האסימון, הבנתי שאני לא עומדת בהבטחה שלי לעצמי, אני חוטפת קריזה בכביש, לא נהנת מהנהיגה ממדונה שהתנגנה ברקע, והכי גרוע אני צועקת ומתנהגת בגסות לנהג השני. כל כך התביישתי בעצמי.
נכון שהוא נסע כמו אדיוט אבל אני עברתי את הגבולות של עצמי. לקחתי את עצמי ואת האוטו לנתיב הימני,נשמתי עמוק, נסעתי לאט והחלטתי שביום שני, עם שובי לירושלים, אלך למקום העבודה של האיש ואתנצל על ההתנהגות שלי. בהתחלה חשבתי לכתוב מכתב, אבל עכשיו החלטתי להתאמת ממש עם ההתנהגות שלי ומי שהושפע ממנה. נראה לי שאולי החוויה הזו תעזור לי לחזור חזרה להיות רגועה יותר
להתראות, חג שמייח