כשהיינו ילדים

כשהיינו ילדים גרנו כמה שנים בארה"ב, Grandma הייתה מאוד חולה, ואנחנו נסענו כדי לטפל בה וגם כדי לעזור לסבא חיים עם שאר הילדים שהיו (אמא שלי גדלה במשפחה יהודית אמריקאית טיפוסית באופן יחסי- כלומר, אבא מנתח בכיר, אמא מגדלת את הילדים ושותה קולה עם החברות. הילדים הם החלק הלא טיפוסי, בעוד שלמרבית הנשים מסביב היו 3 אולי 4 ילדים, לסבא וסבתא שלי היו 6, במרווחים קטנים קטנים, ולא, זה לא בגלל שהם היו דתיי, והסביה היחידה שהם הפסיקו זה כי היא חלתה בסרטן, סבב א) בקיצור, היו שתי קלטות שליוו את הילדות שלנו כאן ושם: האחת קלטת של איזה פסטיגל עם השיר ברבאבא. אני ממש יכולה, גם היום לשמוע את השיר מתנגן בסטיישן וואגן, להרגיש את הכפכפים מגרדים לי באצבעות, את אחותי הגדולה נרדמת עלי מצד אחד, ואת אחי הקטן מוצץ אצבע בקולי קולות. ואת ההורים רבים (רק כדי להבהיר שפסטורליה לא הייתה שם באוטו שלנו) והשנייה, קלטת של פרחי לונדון. אין לי מושג מאיפה אמא שלי או אבא שלי הקריצו אותם, אבל היה לנו תקליט בבית וקלטת לאוטו, וכל היום שרנו שירים שלהם. עד היום אנחנו שרים שירים שלהם בשולחן שבת, תמיד עם מבטא אנגלוסקסי- כי ככה הם שרים. אפילו האחים התותבים שלי שרים אותם כמונו- עם המבטא והכל.
לפני שבועים אחותי מצאה את הדיסק באינטרנט ורכשה אותו עבורינו. חשבתי שאהנה ממנו הרבה יותר, אבל כנראה שיש דברים שנועדו להישאר זכרון מצחיק, מתקתק יותר או פחות, ולא צריך להנכיח אותם מחדש בחיים העכשוויים.
כשגדלנו וכבר חזרנו ארצה כמעט לתמיד, הפסקול של חיינו היה סיימון וגרפינקל ודייויד ברוזה.
הפסקול של חיי הוא הכאן והשם, העברית והאנגלית, תמיד ביחד, זה לצד זה. אני מדברת, חושבת וחולמת בשתי השפות.

אז למרות תחושת האיכס, זו שבמקרים רבים מביאה אותי לכתוב, לא כתבתי.
החיים עם כלבה בבית הם לא משו בכלל. גליתי על עצמי שאני הרבה יותר איסטניסטית ממה שחשבתי, אני ממש לא נהנית מללטף אותה, לשחק איתה, עצם נוכחותה גורמת לי להרגיש שאני כל הזמן מלוכלכת. ביום שישי התקשרה י' חברה של ההורים של הכלבה לשאול אם אני רוצה להעביר אותה אליה לשבת. התשובה הראשונה הייתה לא. שלטון ה'לא נעים לי' שולט כאן יותר מידי, אחרי דקה I came back to my senses והתקשרתי חזרה לשאול אם ההצעה עדיין עומדת. לשמחתי היא עמדה עוד עמדה. כך היו לי 25 שעות של שקט, עשיו שלטון ה'לא נעים לי' מונע ממני להרים אליה טלפון לשאול אם היא יכולה להישאר אצלה עד מחר בערב, זה יעזור לי מאוד. כל כך הרבה 'לא נעים לי' צצו יחד עם הצטרפותה של הכלבה לחיי - ממש נורא
ה'לא נעים לי' הקשה מכולם היה לכתוב מייל להורים שלה שמטיילים בחו"ל על כך שאני לא יכולה לשמור עליה. שלחתי את המייל ביום שישי.
מה שכן הבנתי הוא שאין לי רצון להשקיע במשהו שהוא לא אני. תחושה מאוד מחוצפת אם כי טבעית. היא התחושה שמבהירה לי שאני לא רוצה ילדים, למרות הגיל, למרות הסביבה. היא התחושה שמנחה אותי גם בדברים הפחות נעימים שאני מנסה לעשות עם עצמי- כמו לרוץ. באמת שהייתי מעדיפה לישון עד מאוחר, לאכול כמה שבא לי, לקנות עד אובדן חושים, ולהבדיל, גם לא לצאת מהבית. אבל כל אלו הם לא השקעה בי, הם סוג של הרס.
אז עכשיו כשמתחילה תקופת מבחנים ועבודות (זו שמכונה ברוב חוצפה חופשת סמסטר) אני מנסה למקד את הרצון הזה להשקיע רק בי לסיום כמה שיותר עבודות.

יושבת על גדר וחושפת עוד טפח

הבוקר פגשתי את הפסיכולוג שמלווה את התכנית שבה אני לומדת, התיישבתי בכיסא ואמרתי ששבוע שעבר היה לי מלא מה להגיד, ועכשיו גורנישט מין גורנישט. כלום לא השתנה משבוע שעבר, רק הזמן עבר והתרגלתי לחיות עם השאלות האלו.
במסגרת כל מיני הדברים שכן נאמרו הוא שיקף את מה שהוא רואה: אני יושבת על הגדר. מנהלת את חיי בין כאן וכאן. ישיבה על הגדר עולה בהרבה כוחות נפש כי כל הזמן צריך לאזן, לסדר להסביר.
הוא כל כך צודק. אפילו כאן בבלוג, אני יושבת על הגדר: לא כותבת מה אני לומדת למרות שזה חלק מהותי בחיי. לא רק זה שאני רק לומדת ולא ממש עובדת, אלא שתחום הלמידה שלי הוא מהותי לחיי הנוכחיים והעתידיים. הלימודים האלו הן בחירת דרך משמעותית שיש עליה תוויות שאיתן קשה לי, בחשיפתן אני מורידה את עצמי מהגדר.
אין לי מושג מי קורא או קוראת פה מלבד אותן חברות קרובות שלהן סיפרתי, אז למה זה כל כך מדאיג?? הלא נודע הוא המדאיג, חוסר השליטה על מי שמבקר\ת פה.
אני לומדת בתכנית הישראלית לרבנות של התנועה ליהדות מתקדמת בישראל. ובמילים קצרות יותר אני פרח רבנות. אחלה ביטוי.
לא הרגשתי שום אבן שנגולה מעל ליבי, איזו באסה. אותה תחושה שהחיים מוליכים אותי ולא אני אותם, זה מתסכל אותי עד מאוד. קמה, לומדת, ישנה, קמה, לומדת, ישנה, קמה לומדת, ישנה, קמה לומדת, ישנה, קמה, לומדת, ישנה, קמה, לומדת, ישנה, קמה, לומדת, ישנה

מחזוריות שכזו

לפני בערך 10 שנים הייתי מאוהבת ב-ה' (לא, זה לא הקב"ה) גבוה, חכם, תחומי עניין וידע שתמיד ריתקו אותי, ועיניים גדולות שחדרו עמוק את כל שכבות ההגנה, כאילו קראו אותי מבפנים, אבל גם קרעו מבפנים.
היה שם משהו מאוד מוזר. יצאנו כזוג תקופה קצרה, כל שאר השנים היו הסתובבויות הדדיות, פעם הוא רוצה יותר, פעם אני. ואז נשברתי, אמרתי שאני לא יכולה יותר, שאני אוהבת מאוד ורוצה להיות ביחד, והוא לא רצה. באמצע הקיץ קבלתי מכתב. מכתב האהבה הראשון שלי, והוא היה כל כך הוא. אבל שום דבר לא השתנה. הוא פנה לדרכו ואני לדרכי, וכן, רק הזמן עשה את שלו. התאהבתי באחרים, עברתי לגור עם אחר, הוא בינתיים התחתן (וגם התגרש) אני נפרדתי מהאחר, וכל הזמן חשבתי על ה'. בסוף התקשרתי. השיחה הייתה ריקה, לא ברורה, לא קשורה, בזבזה את הזמן שאמור לרפא. מאז עברו שנים, אבל הוא תמיד שם. במשך שנותי בלונדון כשפגשתי אנשים מהארץ ככה סתם פתאום בלי תכנון, תמיד חשבתי שהוא היחיד שבאמת הייתי רוצה לפגוש ככה פתאום. לפני שחזרתי יצרתי קשר. עולמות על גבי עולמות הפרידו ביננו. הוא ביקש מספר שיוכל להתקשר כשאחזור, אני נתתי אבל הוא לא התקשר. חצי שנה אחרי נפגשנו במקרה בבר ירושלמי, הוא בדייט ואני עם חברות. ברגע שראיתי אותו ירד לי כל חשק ורצון שהיה קיים לפני.
אבל לא לזמן רב. הפכתי דני-דין. בודקת את האתר שלו באינטרנט, מה הוא כתב, מה אחרים ענו לו, ומה הוא ענה להם. תמיד מה שהוא כתב פרט על מיתרי הצחוק, או העצב, או העניין, או הסקרנות. משהו בתוכי זז. אז הזמנתי אותו להיות חבר שלי בספר הפנים, הצעתי שאם הוא עולה ההרה שיתקשר, לא קרה. כתבתי תגובה לעדכון וקבלתי תגובה קצרה וקורקטית חזרה.
הוא בשבילי משהו שאני לא בשבילו. אני לא יודעת מהו בשבילי.
לא ממש התנשקנו, לא שכבנו, לא היינו ביחד בחיים האמיתיים (שלא ברור לי מה הם אבל ברור לי שלא הייתי בהם איתו)
הוא שם, תמיד שם. תמיד אני חוזרת אליו במחשבות, ברצון לגלות אותו, בפחד מלגלות אותו ובתקווה לגלות אותו

התחלות של מחשבות

כמה דברים שרצים בראש. אני לא בטוחה שאני מסוגלת לעבד אותם, הם מסתובבים שם כבר כמה ימים, מעלים בי תוגה, קצת בהלה בגלל חוסר ההבנה של מה קורה ומה גורם לזה, דכדוך כללי וצורך עז לדבר מלווה בחוסר רצון עז לדבר
מעגל מחשבות 2 ק"ג- נותרו לי 2 ק"ג להגיע למשקל שבו אני מפסיקה לשלם לשומרי משקל, שהוא גם משקל היעד שלי. אני יודעת שאלו 2 הק"ג הקשים ביותר ובראש אני מכתיבה לעצמי שלעולם לא אצליח ועכשיו בטוח אכנס למעגל של חצי למעלה חצי למטה וכלום לא יזוז. זה לא טוב, אני רואה איך המחשבה בוראת מציאות קיימת
מעגל הלבד- אני יותר אוהבת ביחד, רוצה לאהוב ולהיות נאהבת, להתרגש לקראת התחלה חדשה ואהבה חדשה. אבל מיד אני חושבת על כאב הלב, השיברון, חוסר ההצלחה בזוגיות הרצינית הקודמת. אני מנסה להבין ממה באמת אני מפחדת, מה באמת אני תוהה לעצמי. אולי בעצם אני לא רוצה להיות ביחד? אולי אני מוכנה? האם מתחת לכל אלו מסתתרת שאלה גדולה ומהותית יותר שעבודה עליה תסייע לקדם, לשנות את הלבד
מעגל הבטחון- כבר שנה וחצי שאני לא עוסקת בחינוך. כל הבטחון הלך אבד לו, ונוסף לו חוסר הבטחון הישן שאני לא יודעת מספיק, שאין לי את כל הידע הנדרש בתחומי יהדות. שאין לי מאיפה לחפש ואיך להתחיל
אולי יום אחד, אולי עם השרינקית, אולי לבד אני אצליח לפרק אותם לגורמים וכך גם להתמודד איתם טוב יותר

הכל בגלל החלב

טעות ראשונה: אחרי ריצה, מקלחת והרתחת מים גיליתי שאין חלב. הכנתי תה ומיד הלכתי לישון. משם הכל התפקשש.
עכשיו אני מנסה לשכנע את עצמי שהפקשוש לא חייב להימשך מעבר להיום. after all tomorrow is a new day

שירים מעוררי מחשבה

בדרך הביתה השמיעו ברדיו את השיר-דקלום Class of 99 בכל פעם יש בו איזה חלק אחר שנתקע בראש חוצמ ההמלצה לשים sun screen הערב זה היה משפט יחסית מתחילתו של השיר:
Dont be reckless with other peoples hearts, dont put up with people who are reckless with yours
חשבתי על כמה קל לנו, מתוך הלבד ומהמאיסות בו, אבל גם בגלל התקווה לחזור לאותם גברים שהתנהגו אלינו לא משו בכלל. חשבתי על חברה אחת מיוחדת שעכשיו יודעת בראש ואפילו בלב אבל הריגוש מחזיר אותה אליו.
וחשבתי עלי. ועל המחשבות שיש לי על ו', מידי פעם בא לי להתקשר אליו, קצת חום וחנופה, קצת שיחה וסקס גרוע. בהתחלה כתבתי קצת חום ואהבה, אבל אין שם אהבה, כלומר חוצ מאהבתו את עצמו אין שם אהבה. ואני לא מתקשרת. כי אני רוצה אהבה. אני רוצה להיות מסוגלת להגיד מה טוב לי ומה לא נעים והוא לא מסוגל להקשיב, אז למה להתקשר??? אבל בא לי חיבוק חם במיטה, והוא נשאר עד הבוקר, ותמיד מרגיש נורא בבית וזה עושה לי נעים, שהבית שלי הוא לא רק שלי.
ובינתיים אני קוראת בלוג של איזה בחור (שאם היה לי מושג איך לעשות כאן לינקים הייתי עושה ). אני נקרעת מצחוק ממה שהוא כותב, גם בוכה מחלק מהקטעים, בחלקים אחרים אני קצת בשוק על החשיפה המלאה לעולם מחשבות של גבר, ובעיקר אני תוהה לעצמי כמה מוזר שאפשר לחוש קרבה ורגישות דרך מחשב, כמה מוזרה ההרגשה שאני לגמרי יכולה להתאהב בו וכמה מעניין אם הוא היה מוצא חן בעיני גם במציאות

חשבתי שהצלחתי לתקן את המעוות בשעות הפרסום, אבל רק יצא שהבלוג החליט שלא השעה היא 23:40 אלא שעת הפירסום שבקשתי...עוד מליון וחצי שעות יתפרסם איזה פוסט שכתבתי הרגע,, מוצאי שבת רגע לפני חצות
לילה טוב ושבוע טוב

יהווו איזה עצבים, הבלוג הזה כותב שאת הפוסט הקודם כתבתי ביום חמישי 31.12 אבל עכשיו יום שישי 1.1.10 והשעה 10:29 אולי מי מכם\מכן יודע\ת לתקן ת'עניין???

אני מחבבת את סבבי ב' של ראש השנה. אני מתייחסת אליהם כאל אפשרות לבדוק איפה אני עומדת בקשר לכל מה שרציתי לעשות לשנה, בדרך כלל זו גם תקופה שבה אני מרשה לעצמי לעדכן את ההחלטות, אולי להפוך אותן לראליסטיות יותר.
אתמול לא יכולתי להפסיק לחשוב איפה הייתי 10 שנים. כל כך הרבה דברים מהותיים קרו בשנים האלו. פעם ראשונה ששכבתי עם גבר, פעם ראשונה במערכת יחסים ארוכה, סיימתי תואר ראשון, עבדתי בעבודה שלא ממש אהבתי אבל לימדה אותי הרבה על יחסי עובדים-מעבידים, נשבר לי הלב לרסיסים, לא התקבלתי לשליחות שחשבתי שאני רוצה אבל אז התקבלתי לשליחות הראשונה שרציתי, 3 שנות שליחות בלונדון, הכרה והפנמה של מה הייתי רוצה לעשות בחיים, ובשנתיים האחרונות זה מה שאני עושה. אבל הדבר שהכי הדהים אותי הם החברות שמלוות אותי בעשור האחרון. רק אחת מתוך הארבע שיודעות על הבלוג הכרתי בשנות ה 90, לכל השאר חברתי מאוחר יותר וזה הדבר החשוב ביותר שקרה לי בעשור הזה. גיליתי נשים חדשות, חברות לחיים. אני לא מוצאת מילים להסביר כמה אני נפעמת מכל מה שקרה
בערב בביקור אצל השרינקית, הבנתי שוב את גודל הפער שהולך ומעיק עלי יותר ויותר ככל שהימים חולפים, הפער בין הגיל הכרונולוגי שתייכף מגיע ל 35 לבין מה שאני מרגישה על עצמי- צעירה, קטנה. אבל גם לכל מה שעדיין אין לי. קצת מוגזם להגיד כל מה שאין לי, כי בעצם יש לי הרבה דברים שאני רוצה, בעיקר יש לי את הידיעה מה אני רוצה לעשות בחיים, או לפחות בשנים הקרובות - וזה המון.
מה שאין לי ואני רוצה מאוד הוא לאהוב, להיות בקשר. גם אין לי עדיין את הבטיחון להבחין בין ריב לוויכוח. איכשהו אני מרגישה שהרבה מהפחדים שלי נסובים סביב זה, כי הרי ידוע לכל שאם רבים אז מתגרשים, ואני ממש לא רוצה לעמוד בעוד סבב פרידות לא כבת להורים שהתגרשו ולא כמי שנשבר לה הלב לרסיסים מהאכזבה שאליה הובילה האהבה. היתרון בחזרה לשרינקית הוא באפשרות לחשוב בצורה מדויקת יותר על מה אני רוצה ובעיקר איך. יש משהו שעוצר אותי מלעשות את האיך
לפני הרבה שנים הייתי בטוחה שאני אמות בגיל 25, אין לי הסבר הגיוני לעניין, אבל בינתיים אני צועדת בבטחה לעבר ה 35, אז כנראה שטעיתי