בלי מילים כי את כל המילים אני שומרת בראש כבר הרבה זמן
זה שלושה שבועות שאני שייכת אל ההם- האנשים הנשואים- באופן אישי קמתי בבוקר למחרת החתונה ולא הרגשתי שעולמי השתנה. הרגשתי שאני חולקת את חיי ואת מיטתי עם איש אהוב, יקר, רגיש, חושב ונוחר בדיוק כמו בימים לפני שהתחתנו. רק הסביבה מתייחסת אלינו אחרת ולי אין מושג איך להתמודד עם זה.אני קצת נבוכה להגיד שאני נשואה, עוד יותר נבוכה להגיד את המילה בעלי, איזה כינוי גועלי.
בכל ה'בלי מילים' שלי, אני גם בלי דמעות. ובימים האחרונים אני צריכה את הדמעות שלי דחוף בחזרה. זה היה בסדר גמור לא לבכות בחתונה, ובסיידר גמור לא לבכות בשדה כשה' נסע אבל עכשיו אני רוצה לבכות. להפסיק לאכול ולהתחיל לבכות
אני מקווה לחזור לכתוב בקרוב, אולי הכתיבה תעזור להחזיר את סדר החיים וגם את הדמעות.
אין, פשוט אין על סדר
לאחרונה הופרו לי כמה סדרים. גליתי על איזה מעשה בגידה בין שני אנשים שאני מכירה, כל כך כואב לי שאני לא מצליחה לקרוא את המייל שכתבה לי אשתו ואני רק מקווה לפגוש אותה באנשהו, לא יודעת למה. אולי אני אצליח לבכות בשבילה ואולי אפילו איתה. אני לא רוצה לדבר על זה עם אף אחד, לא עם אותם שאני יודעת שיודעים ולא עם אותם שאני יודעת שאינם יודעים. נראה לי שבכל שיחה על הדבר יש אלמנט רכילותי ולזה אני לא מוכנה. את שניהם, בעצם את שלושתם אני אוהבת ועל שנים מהם אני כועסת.
בליבי אני מקווה שלא היה שום מגע מיני, אך בליבי ובשכילי אני יודעת שבגידה היא גם בנפש. אני יודעת היטב. הייתי שם. ושוב אני בלי מילים
