מאותגרת

למה על רשומה שפרסמתי ביום ראשון בבוקר (נשבעת במזוזה) האתר מסמן שהיא נכתבה בשבת???
לא רק שאני מאותגרת אנכית אני לגמרי מאותגרת מחשבית, הרי זה בטח קשור למיקום של בסיס הרשת או משהו כזה. האמת היא, אני לא באמת מאותגרת, I just couldnt care less יש כל כך הרבה דברים מעניינים אחרים שהייתי רוצה להכיר לפני שאתעסק עם כל מה שיש למחשב להציע לי.

איפה הדמעות

כבר הרבה זמן שאני מצטערת על כך שמאז הצטרפות התרופות לחיי, אני לא בוכה כמו פעם,זה מאוד חבל לי. הבוקר שמעתי את השיר של ארקדי דוכין ושולי רנד, שער הדמעות, ובפזמון יש משפט "כל השערים ננעלו חוץ משער הדמעות" נו שויין, אצלי כל השערים ננעלו כולל שער הדמעות... אממה- פתאום עלה לו גולגול קטנצ'יק, הוא לא הבשיל לכדי דמעות אבל יש תקווה למאמינים!
בברכת חברים לתורה ועבודה, שבוע טוב

משנה חניה משנה תפיסה

יצאה כותרת יפה, הקשר היחיד שלה לפוסט הוא החניה...
הערב חניתי במעלה הרחוב, מקום בו אני חונה רק בקיץ כי שם יש צל. למה חניתי שם הערב? לא יודעת. אולי בשביל שיהיה לי מה לכתוב בפוסט.
בקיצור, בעודי יורדת ברחוב הפניתי מבטי מעלה, וראיתי את הסלון של של הדירה בקומה העליונה של אחד הבניינים. כשהעצים בשלכת הבתים נחשפים! זה כל כך יפה. אני מאוד אוהבת לראות בתים של אנשים אחרים. יש בזה משום יצר החטטנות, אבל יש בזה עוד כמה דברים כמו: עניין באסתטיקה, והכיף להמציא סיפור על אנשים לפי הבית שלהם.
דודה שלי בניו-יורק הייתה חוטפת קריזה מהשעות שאני מסוגלת לבלות ישובה על אדן החלון בסלון שלה (לפעמים ישובה על השיש במטבח) תוך בהייה לחלונות של אנשים אחרים. אני לא בטוחה מה עצבן אותה יותר העובדה שטרחתי לעדכן אותה בכל מה שקורה בדירות מעבר לכביש, או בעצם העובדה שאני מציצה.

מחשבות אחרי שיחה עם י': לא לשפוט, לקבל אחרים כמו שהם בלי רצון לשנות אותם, לנסות לדבר עם אנשים זרים.
את השניים הראשונים אני מתרגלת יום יום, אולי אפילו שעה שעה- זה די קשה. את השלישי, הו השלישי....זה התרגיל ב ה' הידיעה, לדבר עם זרים זו משימה לא פשוטה עבורי והיא חשובה, אולי אם ארגיש בנוח לפתח סוג של שיחה עם זרים אהיה לי יותר אומץ\כוח ללכת לכל מיני מפגשים\אירועים לבד

יש שבועות בהם השבוע עובר כל כך לאט שזה ממש סבל שקשה לשאת. יש שבועות בהם כל יום עובר לאט, נמתח כמו מסטיק, אבל השבוע -כשבוע עובר מהר, ויש את השבוע- הכל עובר ממש ממש מהר מידי.... אני מחבבת את חנוכה. יש הרבה חגים שהייתי מציעה להחלפה\מסירה עם דתות אחרות, חנוכה לא אחד מהם. יש בו משפחתיות לא מחייבת, מצוות נחמדות לביצוע, הווי נעים. רק חבל שילדי בית הספר בחופש- העומס במרכז העיר מעיק והפקקים במרחב של דרך בית לחם, דרך חברון והמלך דויד בלתי נסבלים.

היום הגיע השיעור שלו חיכיתי כבר שלושה שבועות (המרצה בטלה שלושה שיעורים!!!!)אחד הסטודנטים בשיעור מוצא חן בעיני. ל' צעיר, שלומפר- כביכול לא ברור מאיפה זה בא לי, אבל כבר למדתי לא להתווכח עם הלב. אם זה הרגש צריך לאפשר אותו, לבחון אותו בזהירות ולתת לו מקום. גם היום ל' היה חמוד, ישב לידי, ליווה אותי בסוף השיעור ואז נפרד בחטף מה שהיה מאוד מוזר....לא נותרה ברירה אלא להחליט שזה בגלל גילו הצעיר...הוא בן 28, אולי זה לא כל כך צעיר? אני כבר לא יודעת, ממרומי מושבי ברבע ל 35 אני כבר לא בטוחה מה צעיר ומה לא...
היה משהו מאוד מגושם בהתעניינות שלו בחיים שלי- איפה אני גרה וכל הפרטים האלו. איכשהו התרגלתי לשאיבת מידע בצורה מתוחכמת יותר. וכן, גם המגושמות הזו הייתה נחמדה, משעשעת משהו. חוויתי חוויה שלא חוויתי שנים רבות, רק שהפעם היא לא גורמות להסמקה שלא הייתה מביישת את כל גווני הבורדו בלוח הצבעים.
האתגר החשוב ביותר עבורי כרגע הוא לא לבנות לו סיפור, להשליך עליו מסיפורי עבר. ללמוד אותו כמו שהוא. וכמובן לא לרוץ קדימה במחשבות. להיות בכאן ובעכשיו

החלטתי לרשום כמה תוויות לפוסט הזה. המילה השלישית שיצאה הייתה אהבה. מילה שבכלל לא מופיעה בפוסט. אולי זה סוג של הצלחה בלהיות בכאן ובעכשיו ואולי זה התת-מודע שקופץ ממני כי מה שהכי הייתי רוצה עכשיו זה לאהוב ולהיות נאהבת

עדכונים עדכונים עדכונים

ב 05:30 לא היה אף שוטר בשטח...כנראה שכשמדובר בשוד אפשר לחזור לתחנת המשטרה מוקדם יותר שהרי אם היה זה אירוע לאומני הם היו נשארים עוד שעות רבות. מה שכן היה ב 05:30 זה הרבה חושך, קצת שקט והרבה אפשרות לחשוב על שליטה.
והפעם שליטה על אכילה מסודרת לשבוע הקרוב. חנוכה לא מהווה אתגר בגלל הסופגניות- הן לא ממש טעימות. אני יותר מוטרדת משאר המטעמים והממתקים שמלווים את הסופגניות במגוון המסיבות שאליהן הוזמנתי (בדיוק שתיים...) במהלך כל הריצה שיננתי לעצמי מנטרה שאני יכולה לשלוט בכל מה שאני בוחרת לשלוט בו ושאני יכולה להחליט מראש מה יקרה ולהתאים את עצמי- והערב אני מוסיפה למנטרה שלי את היכולת לסיים את הסמינר במהלך השבוע- כלומר, עד יום שישי שיהיה כתוב ומוכן לביקורת קריאה של אדם אחר.
לא עוד הרבה מצפה לי השבוע. הדבר המרגש ביותר, וגם הוא מורכב ודורש זהירות, ובדיקות מציאות חוזרות ונשנות ובעיקר שיחה עם חברים (ולא רק עם עצמי) הוא יום רביעי שסוף סוף חוזרים ללמוד עם מרצה שהייתה חולה כבר 3 שבועות ושבשיעור שלה יש את ל' החמוד.
השבוע הזה יהיה פורה, נחמד לדעת שבזכותי הוא יהיה פורה. מחר בבוקר נסדר את הלו"ז ונתחיל לעבוד
לילה טוב

אירועי קו התפר

כבר כתבתי כאן שאני גרה בשכונה שנהנת לקרוא לעצמה מעורבת, אני לא בטוחה שציינתי שאני גרה בבית האחרון בשכונה וברחוב הקיצוני ביותר. מג"ב, משטרה ושאר כוחות הבטחון הם דבר שבשגרה.
הערב כשיצאתי להביא רדיאטור מחברה, היו 3 אמבולנסים, המון רכבי משטרה ומג"ב שני בניינים למעלה ממני. כשחזרתי התמונה הייתה די דומה מינוס האמבולנסים... הוצאתי את הרדיאטור מהאוטו, חציתי את הכביש ושאלתי שוטר, מה קרה? התשובה הגאונית שלו הייתה: כלום. לרגע שקלתי להגיד לו: "בוא נסכים ששנינו אנשים אנטלגנטי, ושנינו יודעים שכמות כזו של משטרה לא מתרכזת במקום אחד כי לא קרה כלום". אבל הרדיאטור היה כל כך כבד שחייכתי והלכתי. אני מצטערת שלא אמרתי לו את זה, אבל הרבה יותר מצטערת שלא אמרתי לו: אז אם לא קרה כלום, אתה יכול לעזור לי לסחוב ת'רדיאטור הביתה??? אני לא טובה בלנצל את הסביבה לטובתי...
מחר בבוקר נברר מה קרה כאן, אולי בשעה 05:30 יש שוטרים אנטלגנטים יותר

אמש פגשתי את הפסיכולוגית שלי. כבר שנתיים שלא התראינו בכלל, ו 4 שנים מאז סיימתי טיפול של 8 שנים אצלה. היא אחת הנשים החשובות ביותר בחיי היום יום שלי וגם זו שהכי פחות נוכחת בהם.
היה מוזר ונעים. התיישבתי בכורסה ורציתי לישון, לעצום עיניים לתת לדמעות לזלוג כאילו מעצמן ולישון.
נוכחתי לדעת כמה גדלתי גם בשנים שלא הייתי איתה. שאלות שהטרידו אותי אז- מה אני שווה, למה שמישהו ירצה להיות איתי, כבר לא קיימות היום. מה שכן נשאר הוא הלבד. אני לבד. אני מפחדת לכתוב עדיין לבד, כביכול זו חותמת נצח, וזו לא. או שאני מפחדת להודות שזו חותמת נצחית.
אני מפחדת להישאר לבד. אני לא נהנית להיות לבד. אני רוצה לשתף את חיי עם מישהו, אני רוצה להיות מסוגלת להיות לבד בתוך היחד
אולי הפחד הזה הוא הסיבה לחזור לכמה פגישות איתה. לא לתת לפחד להוביל אותי למקומות בהם אני לא רוצה להיות

מצברוח, בלגן, נחמד

אני רוצה נורא לכתוב ואין לי מה. הכל מתבלגן בתוכי ומחוצה לי.
נחמד לי שבתוך כל הבלגן יש דברים שעדיין ברורים לי. הם לא מצליחים לעודד את נפשי אבל אני יודעת שבעבר, בתקופות כאלה הם ממש לא היו ברורים, כך שעצם העובדה שהיום הם ברורים זהו סוג של הישג

אקלקטי

אחת השכנות מנגנת עכשיו בפסנתר, בכל פעם שהיא מפסיקה אני ממש מצטערת. הנגינה שלה יפה, קולחת ומרגיעה, מזכירה ימים נעימים. אני צריכה לגלות מיהי ולהודות לה.
היום היה עוד רגע נחת - הועלתה לי מלגת המחיה ואני יכולה קצת להירגע מהלחץ הזה. שבוע שעבר כשהכל ממש התפורר לרסיסים קטנים טענתי בפני כל מי שהיה מוכן לשמוע, שתמיד דברים רעים באים ביחד, ואם כך הדבר, אז גם דברים טובים צריכים לבוא ביחד. והנה , הגיע לו דבר טוב- הערעור שלי התקבל- עכשיו רק נשאר שיגיעו שאר הדברים הטובים

כשאסתמה מגיעה לחדשות

במהלך שנות מגורי בחו"ל תמיד השתעשעתי והתקנאתי בחדשות שלהם- לא שלא היו דברים קשים- החל בחיילים באפגניסטן, להתעללויות נוראיות בילדים ומבוגרים וכלה בדקירות ורציחות של ילדים בני 16 על ידי ילדים בני 16, אבל היו ימים בהם הדבר היחיד לדווח היה על המלכה וביקוריה בקולוניות לשעבר. בימים האלו קיוויתי שגם אצלנו אלו יהיו החדשות.
הבוקר היה לי פלשבק לאותם ימים, ולמה? כי אחרי כל הדיווחים על גלעד שליט והיועץ המשפטי היה דיווח על האסתמה של דיוויד בקהאם!!!! התגובה הראשונה שלי הייתה פרץ צחוק אדיר- למי אכפת שיש לו אסתמה?! אבל אז חשבתי שיכול להיות נחמד אם אלו יהיו החדשות שלנו כל יום, ושבטח עכשיו הוא יקים עמותה לסיוע לילדים חולי אסטמה להגיע להישגים בספורט והאנגלים יחגגו כל היום, וכולם ידברו על זה ברכבת ובאוטובוס ובכל תכניות הטלוויזיה, אולי אפילו המלכה תגיב (יאמר לזכותו שהוא מאוד פעיל בעניינים של תיקון עולם בתחומי ספורט, מהקמת מגרשי כדורגל בשכונות עוני קשות באנגליה ועד מלגות לצעירים בכל תחום אפשרי) ולא יכולתי שלא להיזכר שאני ודייויד נולדנו באותו יום ובאותה שנה, והחיים...נו, החיים כמו החיים הובילו אותנו למקומות מאוד שונים...
בינתיים אני מתמודדת עם ארגון דרקוני, רשע ומרושע שנקרא מס הכנסה, אבל זה לפוסט אחר
יום טוב

הישגים קטנים

במסגרת ההבטחה לעצמי להיות יותר חיובית אני משתפת כאן בהישג קטן של הימים האחרונים
למרות שהימים האחרונים היו קשים עד מאוד, עמוסים כאב וצער שאי אפשר להסביר, אני מצליחה לשמור על מסגרת אכילה נכונה ופעילות גופנית.
אם יש יתרון בתרופות (ויש) זהו כנראה היתרון: המסוגלות לא להחליק מטה מטה, לבחור על מה אפשר להיאבק ועל מה לא.
Transforming agony to common miserable
בקומה מעלי מנגנים בפסנתר ואני כל כך נהנית- איזה כייף שכנים מפסנתרים ולא מתופפים

חלמוניות

שבוע שעבר אבא שלי (כמה מוזר לכתוב אבא שלי, ברור שאם אני כותבת אבא מדובר על אבא שלי, לא? עדיין אין לי בן זוג שאוכל לדבר על אבא שלו, ויש לי רק אבא אחד ואפילו אין לי אבא תותב) חזרה לעניין: הוא ביקש שאלך לבדוק איזו גבעה מאחורי החאן לראות אם יש חלמוניות.
אבא חובב טבע, טיילן כזה, אבל הוא הכי הכי אוהב פריחה. את סופו של הקיץ הוא מבלה בחיפוש חצבים, את החורף בחיפוש חלמוניות ואת סופו של החורף בחיפוש אחר דבורניות (כלניות ופרגים זה למתחילים)
כמובן שלא זכרתי לשים תזכורת בטלפון ואתמול אחרי ביקור כואב במס הכנסה והדרדרות תחושת הדכאון (והדרדרות תחושת הכוח שיש לי להלחם בו)הוא תקע לי את ה"ככה אפשר לסמוך עליך? עוד לא בדקת אם יש חלמוניות?" וממרומי המטר 55 שלי התכווצתי לכדי מטר והבטחתי שהיום אבדוק. הוא באמת לא מבקש ממני הרבה טובות...
וכך היה, מצאתי את עצמי על גבעה, בין החאן למלון הר ציון, יש לה אפילו שם: גבעת צה"ל. כמובן שלא היו חלמוניות אבל היו הרבה סיתווניות והרבה ירוק והרבה שקט מעל כביש די סואן, ותצפית יפהפה על ירושלים ותחושת ריקנות גדולה

במסגרת לימודי יש שיעור שנקרא ליווי רוחני. הקורס מועבר על ידי פיסכולוג וכמה שיעורים בוחנים את נושא הליווי הרוחני דרך טקסטים מארון הספרים היהודי. זה שיעור מצויין. אני נהנת בו עד מאוד, לא רק מאפשרות השיחה, השאלות, אלא גם מהחומר התיאורטי, יהודי ושאינו יהודי.
בשיעור האחרון עסקנו באמפתיה. אחרי ששוחחנו על איך למה וכמה שאלתי את ב',הפסיכולוג, האם אדם אחרי טיפול יכול לעשות עם עצמו תהליך אמפתי. ב' ענה, שיש שאומרים שכן, הוא חושב שאי אפשר, לא עבור עצמו אישית ולא לאחרים. הוא חושב שמישהו אחר צריך לשאול אותנו את כל השאלות שצריך לשאול כחלק מההתהליך האמפתי. יש כוח בהוא-אני שאי אפשר לייצר בסיטואציה של אני-אני
בקושי רב הצלחתי להחזיק את גולגול הדמעות בפנים, השפלתי מבט, נשכתי את קצה השפה וספרתי. מאז הגולגול שם, ואני עדיין מנסה להבין למה השאלה שלי והתשובה שלו העלו את הגולגול מרבצו

נשימה עמוקה עמוקה. הנה מתחיל עוד שבוע, להגיע אליו מפוקסת, פחות מדופרסת, אני צריכה לנשום עמוק מאוד, אני לא בטוחה שיש לי מאיפה לקחת או לאן להכניס את כל האוויר

הערב הייתי במופע מחול של הכוריאוגרף ברק מרשל. היה נורא. משעממם, קולני, לא קשור לכלום. מידי פעם הייתה מוסיקה נחמדת.
כל ההופעה חשבתי לעצמי שמתוך הנסיון להיות אופטימית, לחשוב חיובי וכל הבלה בלה בלה הזה, אני חייבת להפסיק להשוות ללונדון ולכמה זול וקל היה לי להגיע (תחבורתית) להופעות מחול ואם הם היו גרועות אז לא נורא, כי זה היה זול וקל...
אז חשבתי על החניה המצויינת שמצאתי לעצמי- קרובה, חינמית ו- הכי הכי חשוב- חוקית. שם פחות או יותר נגמרה האופטמיות. אבל תוך כדי נסיעה חזרה לעיר הקודש, נוספה מחשבה חיובית:כמה נחמד שיש לי את האוטו החמוד שלי :) וגם שאולי צריך לחשוב ברצינות רבה יותר על לעבור לגור בתל אביב, אולי שנה הבאה צריך לחפש עבודה בתל אביב ולא בירושלים. מזל שהגעתי הביתה, כל האופטמיות הזו כמעט הרגה אותי

החלטת רכישה

היום החלטתי שאני קונה לעצמי תיק נוסף בסדרת התיקים האהובה עלי של המעצבת Orla Kiely. בביקור האחרון בלונדון ויתרתי על קנייה כזו מטעמים כלכליים וגם קצת מטעמי זמן (מכירת סטוקים- זו עם מחירים שווים כמעט לכל נפש הייתה בצד השני של לונדון, מרחק שעתיים נסיעה בטיוב...) מאז חלפו חודשיים ואני עדיין מצטערת על שלא קניתי. אז זהו החלטתי, עכשיו רק נותר לחשוב איך וכמה. ה'למה' לא ממש לא רלוונטי (כרגע)

חלק מחוויות ההידרדרות במדרון הוא חוסר חשק לתקשר עם העולם ( אני בטוחה שכתבתי על זה לפני כן, פשוט אין לי כוח לבדוק וברוב חרפתי אני לא זוכרת...) יש בזה משהו מאוד לא חברי שגורם לי להרגיש רע, מה אם חברה צריכה\רוצה לדבר ואני לא יכולה?! צריך שתיים לטנגו הזה של חברות
הבוקר החלטתי להרים טלפון לאחת מחברותי ששלחה טקסט קצת עצוב, כל כך שמחתי לדבר איתה. השיחה הייתה קולחת וכייפית, היה מקום למדרון החלקלק שלי, לכאבים שלה, לחוויות היום יום. בסופה של השיחה הרגשתי יותר טוב, תחושה שיש לי כוח לעשות את מה שמוקדם יותר חשבתי שלא אוכל לעמוד בו (במקרה הזה של יום שישי בבוקר לא להפוך את שבת והיום לימים של אכילה בלתי נשלטת)
שבת שלום
אני נוסעת לאפרת. אם יקרה לי משהו, שיהיה ברור שאני נגד התיישבויות בשטחי יהודה ושומרון, גם אלו בגוש עציון. אני נוסעת כי אחרת לעולם לא אהיה בקשר עם ו' החברה היחידה שלי מהתיכון, בעצם למדנו ביחד רק בכיתה ט' כשגרתי בארה"ב

מדרון חלקלק

לפני הרבה שנים, המטפלת שלי אמרה שחלק מהמטרה של הטיפול היא לזהות את מה שגורם לי לעצבות התהומית ואיך לקצר את תקופות העצב.
לא פעם אני מוצאת את עצמי על קצהו של מדרון חלקלק אל מה שאני קוראת לו עצבות תהומית (אבל הוא באמת דכאון) ואני מחליקה, נותנת לעצמי להחליק, אני שוקעת, מתנתקת. אין לי ספק שבן זוג לא יציל אותי מהנפילות הללו ואני בספק אם אני רוצה להינצל מהנפילות. בזכות טיפול ארוך שנים ותרופות הנפילות מתקצרות. בהתלבטות היומיומית אם לרדת מהתרופות או לא, הדיכאונות האלה הם הסיבה לא לרדת. עוד לפני שלקחתי תרופות הן כבר החלו להתקצר, אבל הן תמיד היו תהומיות, כוללות כל- הכל היה נראה רע, לא הצלחתי לחשוב על משהו אחד שיש בו ולו שמץ של חיוביות. היום זה לא ככה, גם כשרע עד מאוד אני מצליחה להזכיר לעצמי כמה דברים טובים שקורים לי בחיים
מה שאני לא מצליחה כמו פעם זה לבכות. אני אוהבת לבכות, זה משחרר. אני מתגעגעת לבכי, אפילו מתגעגעת לאפשרות להרגיש הכל בקיצוניות שכזו. מצד שני, יש משהו בפרופורציונליות שנותן לי כוח להמשיך
והדבר היחיד שעדיין לא מצאתי לו מרפא הוא הבושה להודות ששוב אני מחליקה במדרון. לא נעים לי להתקשר לחברות הרגישות ביותר, הפעם מצאתי מפלט באי-מייל, אבל זה מפלט גרוע ואני רוצה למצוא את הכוחות הפנימיים הנדרשים כדי שפעם הבא שאהיה על קצה המדרון או כבר בדרך למטה לא אתבייש לספר.

רשימת מתנות

לפני הרבה שנים כש מ' אחי הקטנצ'יק היה באמת קטנצ'יק, הוא התחיל להציק לכולנו על מתנות שהוא רוצה שנקנה לו ליומולדת. אמא שלו אמרה לו שיעשה רשימת מתנות. על לוח קטן בחדר שלו שמנו דף A4 והילד התחיל לכתוב. הרשימה הייתה משעשעת עד מאוד. הוא ביקש סוס, טיסה לירח וגם דברים רגילים כמו חרב חדשה (הוא היה בעניין של קפטן הוק).
מאז גם אני דבקה ברשימת מתנות ליומולדת, כשמגיע היום ושואלים אותי מה אני רוצה, נותר לי רק להתגבר על הבושה מהבקשה (חתיכת תיק) ולתת כמה אופציות. לי זה מאוד עוזר כשחברות יודעות מה הן רוצות.
ולמה כל זה עולה עכשיו, חצי שנה לפני שאני מתקרבת ליומולדת??? כי היום באמצע הסלט, פתאום צץ לי מה אני רוצה ליומולדת- אז פתחתי רשימה בפנקס הקטן שלי. בינתיים יש שם כלים ארמניים להשלים את הסט וטבעת.

בדיסק של שאנן סטריט, הבזק אור חולף, יש שיר שנקרא מכירים את זה:
"מכירים את זה שחשים תקועים באמצע היער? שלא משנה מה השעה תמיד מאוחר?...אם אתם מכירים את זה יש לכם יחמ"כ אמ"בב ז"נה, ראשי תיבות יום חרה מזדיין כוס אמא שלו בן בן זונה, אז תשמעו לי ותעשו מהר סיבוב פרסה כי ביום כזה באמת אין מה לצאת מהמיטה"
הבוקר הוא בוקר כזה. באמצע הדרך לשומרי משקל הרגשתי שהכל מעצבן אותי: השמש שמחממת בתקופה שכבר אמור להיות חורף, הרוח שנושבת ומכאיבה לי באוזניים שכואבות גם ככה, שאפילו celebration של מדונה לא מצליח להוציא ממני חיוך או ניד של ישבן, שהמשאית שעושה רעש מאחורי עולה לי על כל סעיף, אז לפני שקללתי את כל העולם ואשתו, עשיתי פרסה וחזרתי הביתה. זה לא שבבית אני לא יוצאת מדעתי אבל לפחות אני לא מסוכנת לציבור וקצת פחות מסוכנת לעצמי...
השבוע הזה לא היה משו בכלל. בין pms לשפעת קלה עם כאבי אוזניים וגרון לבין תחושת אובדן שדי רגילה לתקופה שכזו אני לא יודעת איפה לשים את עצמי, כל מקום מרגיז אותי, כל דבר מרגיז אותי ואני לא מוצאת את הנקודה השקטה הזו בתוכי שיכולה לסייע לחזור לסוג של שלווה שהצלחתי להגיע אליה.... אני יודעת, זו תקופה וזה יעבור, כמו שכתבתי לפני כמה פוסטים, צריך להוריד את הראש ולחכות שזה יעבור. יאללא אני מאבדת סבלנות
מה שכן, אני מעריכה מאוד את העובדה שאני חופשיה לקבל החלטות כאלה ברגע (אחלה יצא לי משהו קצת אופטימי, הנה אני עומדת באחת ההבטחות שלי לשנה הקרובה: להיות יותר חיובית)

כמה תה אפשר לשתות???? מסתבר שהרבה....הגרון מעיק, האוזניים מלאות והתה מרגיע.
מזל שהבאתי מאנגליה סטוק :)

יש ימים

ביומיים האחרונים הרגשתי איכס. אני לא ממש מוצאת מילה אחרת לתאר את ההרגשה, פשוט איכס. לא קרה שום דבר שיכול היה לגרום לי להרגיש פיכס שכזה.
אני משתדלת לכופף את הראש, לא לעשות מזה ועם זה יותר מידי, לחכות עד יעבור זעם, להתמקד במה שיש ושצריך לעשות ואם זה עוזר ללבוש את אותם הבגדים יומיים רצוף - אז יאללא
להתראות

חברים, בלוג, החלטות

אין לי מושג איך לכתוב את מה שאני רוצה לכתוב...זה בטח יצא מבולבל. אני מזהה אנשים לא אמיתיים ברגע.
(Genuin is such a better word... bilingual is a blessing) הערב ביליתי כשעתיים עם מישהי שכל הזמן הייתה עסוקה בלהתפרץלדברי אנשים, בלהיות מאוד לא כנה לגבי הכל, אבל הכל (בעצם חוץ מעניין הכשרות והאכילה מכלים חד פעמיים)
זה עולה לי על העצבים. וזה עוד יותר עולה לי על העצבים שהיא חברה שלי, אני צריכה לתפוס מרחק, לשנן לעצמי את מטרות השיפור לשנה
אוי, לא כתבתי על זה. מעניין אם השנה, כשיש לי בלוג ואני יכולה לכתוב בו את כל החלטותי לשנה החדשה, הכתיבה תוליד התחייבת אחרת ממה שהיתה לי עד כה לגבי מחוייבות לשינויים
להתראות

ריח תאנה

באחד הטיולים במסגרת ההכשרה של החברה להגנת הטבע סיפרו לי שלתאנה יש ריח. לא הצלחתי להריח אותה עד הפעם הראשונה ששכבתי עם גבר (זה קרה בתקופת הפריחה של התאנה) פתאום גליתי את הריח. עד היום, בכל פעם שאני עוברת ליד תאנה פורחת אני שואפת מלוא ריאה, ומחייכת לעצמי על הגילוי המשעשע (יש לאמר שאחרי סקס אני לא חושבת על תאנים...) אבל לא בשביל זה התחלתי לכתוב, אלא כי היום, תוך כדי הליכה תהיתי לעצמי אילו עוד חוויות שאעבור בחיים יחשפו את חושי לריחות חדשים

בא לי ללכת לישון

בא לי ללכת לישון, אבל רק 8 בערב, ל' אימי התותבת (היא הרבה יותר מידי שווה מכדי להיקרא חורגת) הייתה קופצת על ההזדמנות בשמחה, אני מהססת משתי סיבות:
הראשונה- לא נעים לי מעצמי...אם אלך לישון עכשיו זה כאילו לוותר. לוותר על לקרוא עוד עמוד במאמר, לוותר על שיחה עם חברים, לוותר על לענות על אי-מיליים, לוותר לעצמי ולהיכנע לריקנות המוזרה שפשטה בי בימים האחרונים. אני ממש נזהרת לא לכתוב דכאון כי אני לא רוצה לשקוע שוב, היו מספיק שקיעות בשנה האחרונה.
הסיבה השנייה- חישוב מהיר מבהיר לי שאם אלך לישון עכשיו אתעורר בשעה 3 בלילה, אולי 4

פתאום תוך כדי כתיבה התקשרה ר' להגיד ש י' וח' נמצאות בעיר ובאות אליה לקפה ושאצטרף. אמרתי שאבוא, הרי לא נעים לי ללכת לישון ב 8! אבל, אם להודות על האמת, ממש לא בא לי לצאת מהבית וכבר מזמן ויתרתי לעצמי, לריקנות (עדיין לא לדכאון) לחוסר חשק לעשות כלום ורק לקרוא במיטה.
אהה,אני קוראת ספר מצויין The women room. Marelyn French
טוב, נצא מהבית, בסוף יהיה לי נחמד

מילים, כתיבה, קריאה

במסגרת שיטוטי ברשת אני מוצאת כל מיני נשים ואנשים שמאוד מעניין לקרוא אותם\בם. את חלקם מעניין אותי להכיר יותר, יש משהו נחמד בלהכיר אנשים חדשים.
מוזר לי שאני כותבת כך, כי אם אצטרך ללכת לערב שבו תהיה לי רק חברה אחת, ועוד הרבה אחרים שאיני מכירה, אני לא בטוחה כמה יהיה לי נחמד.
הישיבה מאחורי מסך, מוגנת בביתי שלי,מהנה, כביכול מאפשרת, אך גם יש בה סכנה. אני כותבת כדי לשתף, כדי לשחרר, אני כותבת כי אני אוהבת. אבל, האם אני מדברת פחות? (עם עצמי אני מדברת באותו מינון גבוה :) ) האם כשיהיה לי עם מי לחלוק את כל הדברים הקטנים של היום-יום אכתוב פחות? העבר מלמד שכן.
יאללא, אני חוזרת לקרוא את אומנות האהבה של אריך פרום. ספר תענוג שקוראים בו טיפין טיפין

פגישות של פעם בכמה שנים

הערב פגשתי חברים שאיתם עבדתי לפני 4 או 5 שנים. עם חלקם שמרתי על קשר הדוק. תמיד נחמד לפגוש אנשים שאוהבים רק שלפעמים הם לא זוכרים שבמשך 5 שנים אנחנו משתנים.
השינוי הוא מעבר לרמה של נשואים, ילדים, בני זוג. אצלי הוא ברמה התודעתית, הנפשית. אני לא אותו אדם שהייתי לפני חמש שנים. ברור שהיסוד זהה, אבל עברו עלי אי אלו דברים. לא התחתנתח, אין לי ילדים או בן זוג קבוע, אבל אני לא אותה מריל'ה
שמתי לב שיש אנשים שלא נותנים את הדעת לכך. אני מוצאת את זה מאוד מתסכל שממשיכים לתייג אותי בתור X
יכול להיות שלא כולם משתנים, יכול להיות שגם אני מתייגת אנשים ולא נותנת להם את הקרדיט שאולי הם השתנו

התלבטות מלווה בהתביישות

אתמול שאלה אותי ל' האם, השנה, אני מעדיפה ללמוד או לעבוד. בלי להתבלבל עניתי ללמוד. קצת התביישתי שלא בא לי לעבוד. אני חיה בקוביית דירה לבד, אוכלת, קונה, אני חייבת לעבוד, איזה פרזיטית אני אם אני לא עובדת....אבל לא בא לי לעבוד ואין כאן עניין של עצלנות, אלא כי אין שום עבודה שכרגע מעניין אותי לעבוד בה חוץ מעבודת הלימודים שלי....מאז, האמת כבר משבת, אני מתלבטת, אולי אני צריכה להקדיש את השנה הקרובה רק ללימודים, אולי קצת פרילנס פה ושם, ולסיים את התואר השני. אם אעשה זו אוכל משנה הבאה לעבוד בחצאי משרה כי יוותרו לי רק יומיים לימודים בשבוע וכמה שעות של עבודה מעשית....
אני אפילו לא בטוחה מה עלי לברר מעבר להאם יש באמת מספיק קורסים שאוכל ללמוד שנה הבאה ולסיים את הכל...אולי כדאי גם לבדוק הלוואות בבנק, חבל להיכנס למינוס ועדיין לא מצאתי עציץ שמצמיח כסף... פעם כשסבא שלי עוד היה בחיים הוא אמר לי, שאם הייתי בוחרת ללמוד רפואה הוא היה מממן לי את החיים עד סוף הלימודים, מעניין מה הוא היה אומר על הלימודים שלי עכשיו, האם היו נתפסים כבעלי מספיק ערך (בעיניו) כדי לסייע לי

השיבה מ...

בכל פעם שאני שבה מביקור בחו"ל יש רגע שבו אני מבינה שזהו, צריך לחזור להתאפס על כל מה שקורה מסביב, גם אם לא באמת קורה כל כך הרבה.
הפעם חיכו לי שלושה מכתבים ממס הכנסה. אני חייבת להם 18,889 שקלים. החלטתי לא לבכות, למרות שמאוד בא לי. למה בא לי? לא כי הסכום כל כך גדול, ולא בגלל שממש אין לי מאיפה לשלם סכום כזה (וכמו שאבא אומר לא הרווחת סכום כזה- אני סטודנטית במשרה כמעט מלאה) אני רוצה לבכות כי בדמיוני עולות המיליםהגדולות, הפקידים והפקידות, הבירוקרטיה, תחושת הקטנות ותחושת הטמטום שהיא יוצרת בי.
כבר כתבתי כאן שהייתה לי חוויה טובה במס הכנסה באשקלון, יכולתי לחשוב שבזכות החוויה הטובה לא יעלה בי רצון לבכות רק מהמחשבה עליהם, אבל לא. אני יודעת שמחר, לפני שאצלצל אליהם, אעשה לעצמי תרגילי הירגעות, נשימות, שיחות עצמיות על למה כדאי לי להיות סבלנית, לנסות לשאול ולהבין בלי להתעצבן וכו וכו וכו

אההה...אם כבר כתבתי על להתעצבן, קרה לי משו ביום שישי שאני מתביישת בו עד מאוד. לפני שנים רבות בעודי רוכבת טוסטוס בירושלים החלטתי שאני לא מתעצבנת בנהיגה, לא מחנכת, מלמדת. אני נוהגת לעצמי, עם עצמי, שרה, חושבת והכל בזהירות בלי תחרות. בסופו של דבר אני רק רוצה להגיע הביתה.
גם כשקניתי אוטו כך החלטתי ועד עכשיו עמדתי מצויין במשימה. זה לא אומר שאין פעמים בהם אני מאחלת לנהג/ת שלפני שיגדלו כמה תאים אפרוים חדשים במוח, אבל אני בעיקר אומרת את הדברים לעצמי באוטו.
אתמול הכל התפרק. בירידה מירושלים בחור בקנגו נצמד אלי,עקף את כולם במהירות, בסכנה. לא משנה כמה סמנתי לו שיעוף הוא לא זז (ולי לא היה לאן לזוז שכן היו שלושה אוטובובים מימין צמודים עד מאוד אחד לשני). הוא כל כך הרגיז אותי שכשהיה לי איך לעבור נתיב והוא עקף עשיתי לו תנועות מגונות, אחלתי לו דברים לא מאוד יפים. פתאום נחת לי האסימון, הבנתי שאני לא עומדת בהבטחה שלי לעצמי, אני חוטפת קריזה בכביש, לא נהנת מהנהיגה ממדונה שהתנגנה ברקע, והכי גרוע אני צועקת ומתנהגת בגסות לנהג השני. כל כך התביישתי בעצמי.
נכון שהוא נסע כמו אדיוט אבל אני עברתי את הגבולות של עצמי. לקחתי את עצמי ואת האוטו לנתיב הימני,נשמתי עמוק, נסעתי לאט והחלטתי שביום שני, עם שובי לירושלים, אלך למקום העבודה של האיש ואתנצל על ההתנהגות שלי. בהתחלה חשבתי לכתוב מכתב, אבל עכשיו החלטתי להתאמת ממש עם ההתנהגות שלי ומי שהושפע ממנה. נראה לי שאולי החוויה הזו תעזור לי לחזור חזרה להיות רגועה יותר
להתראות, חג שמייח

Thoughts

I know that of I wont write now all of what has been runing in my head will never be spoken out, its not good. I believe talking is good. but I find out that part of ebing single is also not sharing many of the thoughts I have. In a way this is also why I've created this blog. to share thought...here we go

For a few years I've met some men, as part of my work, they were young, cute, always a bit flurtatiuos, I always felt a bit embarresed by the fact that I found them attractive, interesting, men I wold like to go out with

Now, I'm not doing that job any more, they are single, my interest in them still exsist, its part of being alone. (Or at least an integral part of me being alone...I see men that are interesting, yes, potential candidates,)any way, now I'm not sure if its just the fact that I feel so alone, especialy tonight, or is it because I really think we might be able to get something going

One of my most amazing friends, V, always nudges me to keep my mind open, she is so right. Its easy to close my self up. But, in this case, is keeping my mind open not just an oprtunity for minor heart aches and dissasters? I dont know. This is something I need to not only write but also talk

Lala tov

צרכים

משום מה אני מרגישה צורך לעדכן את הבלוג. אין לי ממש מה לכתוב, ואם להודות על האמת גם אין לי ממש קוראים, אבל תחושת ההזנחה פושה בחלקי מחשבתי, אז אני כותבת קצת...
האמת שקורה כל כך הרבה אבל שום מקום לא מרגיש נוח מספיק בכדי להתיישב ולכתוב בו את כל הקורות אותי בימים האחרונים.
אולי זה יבוא מתישהו, אולי אחרי יום כיפור כשרמת הלחץ תרד, אולי כשאשוב הביתה, לפינה שלי
להתראות, לשנה טוב וגמר טוב

קול של בוקר

יש ימים בהם אני משכימה קום, משהן בין 5 ל 6 יוצאת לרוץ, מתקלחת, מסדרת את הבית, מתיישבת לקרוא מאמרים, לסכם, לכתוב עבודה, להכין אוכל להמשך היום, לשטוף כלים וכו'. בסביבות 10 מתקשרת חברה, ובקול מאוד מופתע שואלת: "מה, הערתי אותך? את נשמעת כאילו הרגע קמת" לא אני עונה, קמתי לפני שעות רבות, אבל לא דברתי עם אף בן אנוש עד כה, אני גרה לבד.
למרות שכאן זה נשמע מדכדך למדי, לרוב אני משועשעת מהשאלה, משועשעת מכך שבאמת צריך לחמם גם את הקול, ומשתעשעת רבות מהמחשבות המתרוצצות על מה אפשר להשיג עם קול של בוקר

Bilingual

I'm in London!!! I love this city so much...thats why I'm writing in English although I'm using my computer which has Hebrew. Language is always an issue for me, I was born bilingual, speaking Hebrew and English all mixed. That how I think, write, talk and yes, I even dream in both....thats how I grew up one parent in English the other one in Hebrew
לפעמים אני לא יודעת באיזו שפה לכתוב. למשל עסקי הלב, ביטויים נפשיים זורמים ממני בקלות רבה יותר באנגלית, סיפורי יום יום גם מהחיים בארץ, אבל גם כשגרתי כאן, בלונדון, זורמים בקלות יותר בעברית.ואת אלה אי אפשר להפריד מאלה, ולא כל חברי דוברים האנגלית דוברים עברית ולא כל דוברי העברית מרגישים נוח באנגלית....
וכל זה כדי לכתוב שכמה נחמד לי להיות חזרה בלונדון, תיירת אבל מקומית :)

דברים שרואים מכאן

אני גרה בשכונה מעורבת (יהודים וערבים) האמת, היא לא ממש מעורבת, כי אם מחולקת, אנחנו כאן והם שם.
בכל פעם שאני עולה במדרגות לבניין אני רואה נוף מדברי יפהפה, בתי כפר, מסגדים ואת חומת ההפרדה. קיר בטון אפור, שגם מרחוק נראה מאוד גבוה, כלומר כשנמצאים קרוב אליו, הוא ממש ממש גבוה....אני מסתכלת עליו ומבקשת מעצמי לעולם לא להתרגל אליו. בינתיים אני בסדר, לא התרגלתי אליו, אני רואה אותו וכועסת אך בעיקר תוהה מה אני יכולה לעשות.
בעבודתי האחרונה, אמרתי לכל מי שרק רצה להקשיב, שהבעיה הגדולה שלנו כאן היא שאנחנו לא ממש מכירים אחד את השני. לפני הרבה מאוד שנים, ממש הרבה, עוד היו קשרים אישיים בין יהודים וערבים, קשרים בין אנשים. גם לפני החומה זה היה קשה אז אחריה??? אני חושבת שהקשרים האלה מהותיים לקיום נורמלי (יחסית) בלבנט. ופה אני הולכת לאיבוד. איך עושים את זה? לחומה לא התרגלתי אבל איך יוצרים קשר, איך מתגברים על הפחד? וכמה מרגיז אותי שאני מפחדת
מחר נוסעים לחו"ל, יש לחץ באוויר בעיקר כי לא סיימתי להכין את כל מה שצריך...

משרדי ממשלה ושאר מרעין בישין

הבוקר הלכתי לביקור במשרדי מס הכנסה באשקלון, התכוננתי לביקור עמוס רגשות לא מאוד מהנים, הנחתי שבשלב כל שהוא אצטרך לבלוע גולגול של דמעות, להסביר לפקיד\ה שזה לא בגללו\ה אלא בגלל הביורוקרטיה (למרות שבשנה האחרונה, בפעמים הרבות בהן בקרתי במשרדי מס הכנסה בירושלים, החוויה הייתה ממש חיובית...ובכל אופן) אני חייבת להודות שצלחתי את העניין באומץ רב והפקידות שטיפלו בי היו נחמדות מאוד. נכון שעברתי שלוש נשים עד שהאחרונה החליטה לקחת עלי אחריות ולבדוק מה הסיפור "ערעורים זה לא התפקיד שלי , אבל אני רואה שאני זו שהפקתי את החשבונית אז בואי נראה" ובאמת היא לא ממש הבינה איזה חשבון היא עשתה ולמה ומאחר והאחראי עליה נמצא בחופש הוחלט שאשוב אחרי החגים.

ידעתי שהיום הזה הולך להיות ארוך ומלא סידורים לקראת הנסיעה ביום רביעי, מה שלא לקחתי בחשבון הוא עד כמה אני לא רגועה, הנסיעה הזו ממש מלחיצה אותי, אני לא מרוכזת ובעיקר לא ממש מצליחה לנשום באופן סדיר. היופי הוא שאני כבר יודעת מה יעזור לי להירגע: לסיים דבר עבודה אחרון, לעבור על מה שהוחלט לקראת העבודה, וכמובן לכתוב רשימות...רשימות זה עייסק נורא מרגיע, גם לסדר מקררים זה די מרגיע ולאחרונה גם גליתי שסריגה זה מרגיע :)
עכשיו גיליתי שיש כאן spell check גם לעברית!!!! איזה יופי, נחמד לי הבלוג הזה

התחלה

יש איזו הסכמה כללית שהתחלות הן תמיד מבטיחות...אני פסימית מטבעי ותוהה אם זו התחלה שיהיה לה המשך, אני מניחה שרק הזמן יגלה לנו זאת.
החלטתי לכתוב כי כמו שאמר הרב סולובייצ'יק "למילה המדוברת יש תכונה גואלת ללב נסער והוידוי הוא מרגוע לנפש מיוסרת" אבל לא תמיד אני מוצאת את הכוח לדבר עם חברים ולכתוב קל יותר, אז בשבילי, ואולי גם בשביל סולובייצ'יק, המילה הכתובה היא בעלת כוח כמו זו המדוברת. גם כשהלב לא נסער והנפש לא מיוסרת.
עכשיו צריך ללמוד איך כל הבלוגיאדה הזו עובדת....להתראות ושבוע טוב