אני בלונדון. השנה שליחת ציבור רק בראש השנה בקהילה קטנטנה בקוונטרי, מרחק שעה מלונדון לכיוון צפון מערב.
העיר כבר לא מרגישה בבית. אני פחות שוחה בה כמו פעם. כבר הלכתי לאיבוד בדרך לפגוש את ד'. היה לי ברור שאני זוכרת איך להגיע מריבוע לייסטר לשדרת שאפסברי, אבל טעיתי. התברברתי בירבור שלא היה מבייש את הנסיעות הארוכות הראשונות שלי ברחבי האי.... בשלב כלשהו נעמדתי במקום, הפנמתי את הבעיה ושלחתי טקסט לד' שיבוא אלי...תודות לאיי-פון הוא היה אצלי אחרי 3 דקות. כמעט והתחלתי לבכות...זה באמת כבר לא הבית
ומאז שהגעתי לא עוזבת אותי במנוחה המחשבה על שאני עוברת לעולם ההוא, של הנשואים. ולא עניין הנישואין כמו עניין הזוגיות היציבה הברורה שהעתיד נקבע בו ביחד, שצריך לחשוב בצורה רחבה יותר מקיפה יותר.
העולם ההוא, של הזוגות, מעולם לא היה שלי, תמיד הסתכלתי עליו מהצד בתחושת 'לי זה לא יקרה'. בצער רב על שלי זה לא יקרה. ופתאום זה קורה גם לי, וכמה שאני רוצה להיות עם ו' אני לא רוצה להיות בעולם ההוא של הזוגות. חווית הפרידה מהחברות שלי בעולם הזה, כמה זכויות שיעלמו לי עם ההתייצבות הצפויה לא קלים לי
אני זוכרת שאחת מחברותי ששייכת לעולם הזוגות אמרה לא פעם שהיא זוכרת מה זה להיות לבד. בליבי התמרמרתי מהאמירה. החוויה הכללית בוודאי זכורה, אבל רגעי היום יום נשכחים מהר מאוד. ועכשיו אני בצד של הזוגות. כמה זכות תהיה לי באמת להגיד משהו כזה לחברותי הטובות שטרם מצאו שותפות ואהבה? אני מרגישה שיש לי בעיקר את הזכות לשתוק
העיר כבר לא מרגישה בבית. אני פחות שוחה בה כמו פעם. כבר הלכתי לאיבוד בדרך לפגוש את ד'. היה לי ברור שאני זוכרת איך להגיע מריבוע לייסטר לשדרת שאפסברי, אבל טעיתי. התברברתי בירבור שלא היה מבייש את הנסיעות הארוכות הראשונות שלי ברחבי האי.... בשלב כלשהו נעמדתי במקום, הפנמתי את הבעיה ושלחתי טקסט לד' שיבוא אלי...תודות לאיי-פון הוא היה אצלי אחרי 3 דקות. כמעט והתחלתי לבכות...זה באמת כבר לא הבית
ומאז שהגעתי לא עוזבת אותי במנוחה המחשבה על שאני עוברת לעולם ההוא, של הנשואים. ולא עניין הנישואין כמו עניין הזוגיות היציבה הברורה שהעתיד נקבע בו ביחד, שצריך לחשוב בצורה רחבה יותר מקיפה יותר.
העולם ההוא, של הזוגות, מעולם לא היה שלי, תמיד הסתכלתי עליו מהצד בתחושת 'לי זה לא יקרה'. בצער רב על שלי זה לא יקרה. ופתאום זה קורה גם לי, וכמה שאני רוצה להיות עם ו' אני לא רוצה להיות בעולם ההוא של הזוגות. חווית הפרידה מהחברות שלי בעולם הזה, כמה זכויות שיעלמו לי עם ההתייצבות הצפויה לא קלים לי
אני זוכרת שאחת מחברותי ששייכת לעולם הזוגות אמרה לא פעם שהיא זוכרת מה זה להיות לבד. בליבי התמרמרתי מהאמירה. החוויה הכללית בוודאי זכורה, אבל רגעי היום יום נשכחים מהר מאוד. ועכשיו אני בצד של הזוגות. כמה זכות תהיה לי באמת להגיד משהו כזה לחברותי הטובות שטרם מצאו שותפות ואהבה? אני מרגישה שיש לי בעיקר את הזכות לשתוק
