משובים חיוביים

נו שלום
ביום ראשון היו לי כמה משובים חיוביים על החיים, העבודה, הלימודים. קבלתי ציון גבוה בעבודה שהגשתי לקורס מבוא לתרבות, לא ממש הייתי בקורס, אבל הוא עסק בדברים שאני יודעת לכתוב עליהם- תמיד נעים לקבל ציון גבוה
הייתי בראיון עבודה לקורס נתיב, קורס ראשוני לחיילים שאינם יהודים על פי ההלכה האורתודוקסית. היה ראיון טוב, אבל מעבר להיותו ראיון טוב הוא היה מעניין, אפשר לי שוב לתרגל בקול את אמונותיי, את התהליך שנראה לי נכון לעבור וכו'.. בהחלט יכול להיות שלא אתקבל אבל אני מניחה שזה יהיה בגלל פרטים טכניים- הם מחפשים מורה לשנה או שנתיים ואני יכולה להתחייב רק עד פברואר... אני לא יודעת אם בא לי להתקבל או לא, מצד אחד בא לי להמשיך בעבודה מינורית של מיון שליחים, מצד שני, אני יודעת שאני חייבת לאתגר את עצמי ללמד כיתה, ללמד חומר על הרצף, לבנות שיעורים. אלו הדברים שמהם אני מפחדת, אותם דברים שאני רוצה לעשות וחוששת להיכשל בם...
והמשוב האחרון היה מאחד הפסיכולוגים שלימד אותנו בסמסטר א בקולג'. השיעור היה שיעור ליווי רוחני, סביר להניח שכתבתי עליו כאן כמה דברים, המטלה הייתה לכתוב את החזון הרבני שלי. המשוב שלו על הקורס היה נפלא ומרגש מאוד, והמשוב על החזון היה מדויק, מועיל, מלמד ומכוון. השיעור הזה, של ליווי רוחני, היה אחד השיעורים הטובים ביותר שהיו לי בשנתיים האחרונות, והמורה היה אחד המורים הטובים ביותר שהיו לי בחיים. כשחשבתי על לימודי רבנות, על מורים כאלו חשבתי. מורים לאורך הדרך ולאורך החיים

עדכון אמא

אז אמא שלי יוצאת היום מבית החולים. הניתוח עבר מהר ובשלום. הרופא, ששכח שאמא שלי עכשיו בתפקיד חולה ולא בתפקיד המורה, אמר לה שלדעתו הגידול היה גידול לימפומי או משהו כזה, כלומר, כנראה שזה משהו שקשור לסרטן הדם אבל, הוא סייג את דבריו, עד שיגיעו תוצאות המעבדה לא נדע דבר.
עמדתי מולו משתהה והמומה. א- לא הבנתי מילה ממה שהוא אמר. ב- עד כמה אידיוט אתה יכול להיות, ברור שאתה לא אמור להגיד דבר כזה לחולה שלך, גם אם היא מורה בבית הספר לאחיות ויודעת שרק תוצאות מעבדה יכולות לתת אבחון מדויק... בקיצור, היא נכנסה ללחץ ובצדק, והתחילה סידרה של טלפונים לכל מיני מנהלי מחלקות ומעבדות וחברים וחברים של חברים והחלה גם עליה לרגל לחדר שלה ומסע שכנועים שאין מה לדאוג עד שיגיעו תוצאות מעבדה
בשלב הזה כבר הלכתי... לא נותרה בי טיפת סבלנות

כמה מחשבות שהיו במהלך השהות איתה בבית החולים:
אני מעריצה אותה על המסוגלות להיות במצב כל כך פגיע במקום שבדרך כלל היא נמצאת בו בשליטה מלאה. אם הייתי עובדת בבית חולים ונזקקת לטיפול רפואי ברור לגמרי שהייתי הולכת לבית חולים אחר לקבל את הטיפול.

בבוקר לפני הניתוח, בשעת העליה לרגל הראשונה כל מי שנכנס לחדר היא שמע את המשפט הבא: "זאת הבת שלי שמתחתנת" אחרי 10 אנשים, כשלא היה אף אחד אמרתי לה, שקודם כל יש לי שם...וחוצמזה לא נוח לי עם אופן ההצגה שלה אותי. עשיתי מליון דברים בחיים שלי, ולהתחתן זה לא הישג, רק מזל. להיות סטודנטית לרבנות זה הישג, להיות חזן בחגים בקהילות יהודיות זה הישג, לסיים שליחות בהצלחה כל כך גדולה, להצליח להתעלות מעל כל החרא של החיים זה הישג, להצליח לשמור על זוגיות איכותיות, טובה מתקשרת- זה הישג. החתונה עצמה- היא רק מזל... אולי בגלל זה כל הסיטואציה של החתונה קשה לי כל כך, לא שלא עבדתי קשה על עצמי להיות במקום שיכול להכיל זוגיות, אבל יש כאן כל כך הרבה אלמנטים של מזל. מזל שיצאתי בבוקר מהבית ולא המשכתי לישון כמו שרציתי, מזל שהחלטתי ללמוד בקפטריה של רחל ולא בגוש 8, מזל שהחלטתי להגיד שלום לת' ולא לעשות ויברח או ויסתתר...

מחשבות במקלחת

נכנסתי להתקלח כדי לנסות לנקות מעלי את הגועל שאני חשה (שזו די שטות כי אני שונאת להתקלח, אז למה שמשהו שאני שונאת לעשות ייסע בסילוק תחושת הגועל ששורה עלי)ממש השתדלתי לבכות ולנסות להבין איך זה יכול להיות שבעצם זה רק שבוע שאני לא רצה, ורק שבועיים שאני אוכלת כמו עגל לפיטום, וכבר מרגישה כל כך , אבל כל כך זוועה. שמנה מכוערת טפשה דפוקה חסרת כל יכולת שליטה על החיים שלי ששוכחת לקחת את הכדורים שיכולים לעזור לה...
לא ממש הצלחתי לבכות ובין השמפו למרכך חשבתי על זה שיאללא צריך להחזיר את תחושת השליטה, הרי התחושה הזו, שאני שולטת במה שקורה לי (עלק...) גורמת לי מיד להרגיש טוב וכל השאר מסתדר אט אט
הבנתי שזה שלא לקחתי כדורים יומיים השבוע לא באמת שיבש לי את הכימיקלים. אלא שמה שהשתבש הוא שלא ישנתי כראוי, שנתתי לעבודת קיץ הארורה הזו להשתלט לי על החיים, ששכחתי לשים את עצמי בראש הרשימה.
זה לא ממש שיפר לי את מצב הרוח, אני עדיין מרגישה כל מה שהרגשתי לפני שעתיים רק שעכשיו אני יודעת שמספיק...וכבר נחלתי הצלחה קטנה. שוחחתי עם ל' על מה להביא להם מהמכולת של ה 24 שעות, פתאום היא אמרה שאולי כדאי שארים טלפון ל ל' השנייה לשאול אותה אם היא רוצה שאקנה לה משהו כי היא מסתבכת עם עצמה במה לקנות למשפחות שאליהן היא הולכת...אמרתי לה לא, שכרגע זה לא אפשרי מבחינתי, גם ככה כבר עמוס לי מידי. אמרתי לה ש ל' השנייה (שממנה אני מנסה להתרחק כבר הרבה זמן) תסדר לבד. לי אין מסוגלות לטפל גם בה עכשיו...יאללא, שבת שלום

עוד תוספת לבלגן

נו שלום
ביום חמישי אמא שלי התקשרה. אם בכל ימות השנה אין לי סבלנות אליה, הרי שבימי הקיץ החמים מידי, המלאים קבוצות של ילדים אמריקאים והמדריכים הבכיינים שלהם, והשנה מלאים גם בבלגנים של חתונה, יש לי עוד פחות סבלנות.
כרגיל היא דברה ודברה ודברה ודברה כמו שרק היא יודעת, ואחרי בערך 30 דקות, כשכבר עמדתי לצרוח עליה שתפסיק לדבר היא טרחה לספר שמצאו לה גוש בבטן, שלא נראה סרטני אבל הרופאים רוצים להוציא אותו כמה שיותר מהר, והיא רוצה שיוציאו אותו כמה שיותר מהר כי תייכף החתונה, והיא רוצה להיות בריאה בחתונה ובלה בלה בלה בלה בלה בלה....
בתום השיחה התקשרתי לאחותי שאמרה את המשפט הבא: "למרות שהיא מעצבנת אותי יהיה לי מאוד עצוב אם היא תמות"
אני די נבוכה לכתוב שאני לא בטוחה שיהיה לי עצוב שלא לדבר על עצוב מאוד
רק מלכתוב את זה דופק לי הלב בקצב מסחרחר. האם זה וידוי נוראי כל כך? כנראה שכן, אחרת לא היה דופק לי הלב כל כך חזק ואחרת לא הייתי מתביישת כל כך לכתוב את זה
כבר לפני שנים נפרדתי ממנה ואין לה חלק עצום בחיים שלי. גם בדברים שבהם היא יכולה מאוד לסייע, כמו עניינים רפואיים שהם המומחיות שלה, אני נמנעת מלשוחח איתה כי היא היסטרית בצורה מחרידה, וכל פתח צר לחיים שלי, יהיה זה דרך ענייני רפואה הוא חתונה היא מנסה בכל הכוח לפתוח לכדי עולם ומלואו ולי אין רצון. טוב לי במרחק הזה ממנה. אני מודעת לנקודות הדמיון בנינו, הן רבות מאוד וגם לנקודות השוני בנינו שגם הן רבות. בשניהם יש מן הטוב ומן הפחות טוב.
טוב, עכשיו אני חושבת שאולי כן יהיה לי עצוב, כי למרות שאני לא נותנת לה, היא הייתה הולכת עד קצה העולם כדי לעשות דברים בשבילנו. ואני לא נותנת לה כי היא לא מקשיבה לדרך שבה אני רוצה וצריכה שילכו עד סוף העולם בשבילי, אם בכלל.
יפה לי במונולוג, עכשיו הגיע הזמן לחזור לכתוב 3 פעולות לקהל מבוגר, תרגיל בבית הספר לרבנות שסיומו יביא אותי מ 17 עבודות לסיים ל 16 עבודות לסיים

המילה האחרונה

מידי פעם כשאני באוטו בין 11 ל 12 אני מקשיבה לתוכנית של גל"צ 'המילה האחרונה'. אם במקרה נפלתי על יום של ג'קי לוי ואברי גלעד או עירית לינור אני מרוצה. אני יודעת שלפחות פעם אחת במהלך השעה יהיה משהו שישעשע עד יצחיק אותי.
היום היו אלו עירית לינור וידידה מאיר שבין השאר דברו על נשים עם קול מעצבן, קול של מורות. כולנו יודעות בדיוק איך זה נשמע, ואז עירית הרביצה חיקוי קורע ויצא לה בדיוק כמו אמא של ו' (שכל קשר בינה לבין הוראה מוטל בספק)

שביזות יום א', ב', ג', ד',ה', ו', שבת, א', ב',ג',ד',ה',ו',שבת,א',ב...

אני עמוק באמצע כדור השלג הנוראי של בליסה בלתי מבוקרת. אני לא מצליחה להפסיק לאכול, לא ישנה טוב, לא מצליחה לקום בבוקר לרוץ, מרגישה פיכסה מעצמי, ואוכלת עוד וחוזר חלילה...
אני מבואסת שכבר שלושה שבועות (אם לא יותר) שאני לא מצליחה להתאפס על העניין, ועוד יותר מתבאסת מההרגשה שלא אצליח לעולם להתאפס על העניין
לא יעזור כמה פעמים הבאתי על עצמי את כדור השלג הזה, ועד כמה הוא מבאס ועד כמה אני יודעת שכבר הצלחתי לצאת ממנו, כל פעם מחדש זה מרגיש הרסני, טובעני ובלתי ניתן לשליטה.
תחושת יאוש גדולה מלווה את יום ראשון בבוקר, יאוש ואובדן. חבל שאני לא יודעת איך לצום סתם בשביל הכייף ולא בשביל חורבן בית וחברה או בשביל תפילה....

מפגש פיסגה או ענייני חתונה 3

סוף סוף תייכף שבת, אפשר להניח את האיברים, להרגיע את הראש ולנסות לנוח

היה שבוע ארוך ומייגע שאתמול הסתיים במפגש פסגה של ההורים שלי וההורים של ו'.

כשאבא ואמא שלי עוד היו נשואים הם רבו על כל דבר אפשרי, ממש כל דבר. צעקות, עצבים, צרחות, מכות, נעליים מתעופפות, ממש לא היה רגע דל. מהרגע בו הם החליטו להתגרש הם התחילו להתנהג יפה אחד לשנייה, רק מה, אותנו השנים האלו עיוותו וכל מפגש שלהם ביחד מוציא משלושתנו את כל המיטב. אחי הופך לפלקט, דק ורזה בלתי נראה, נשמע. לא כאן. אחותי הופכת עצבנית, רעה מניפולטיבית. אני הופכת להיות עצבנית אף אחד לא יכול לזוז לידי בלי שאכנס בו על האופן שבו זזה לו השערה של הנחיר.

כל המפגשים המשפחתיים שבהם שניהם מתייצבים,הם לנו סיוט מההפטרה, ולהם זה דווקא ממש בסדר. אז אתמול ההורים שלנו נפגשו, בסה"כ היה סיוט סביר. הם אנשים תרבותיים ונעימים אז למה שלא יהיה בסדר? או, אז זהו, שזה מפגש פיסגה, ועוד מפגש פיסגה כפול. היה סביר אבל באמת שהייתי מוותרת. ואמא שלי, שבאמת תהיה בריאה ותעזוב אותי בשקט, באמצע הערב פתאום שאלה: אז איזו שמלה תלבשי? כבר החלטת??? כמעט מרטתי לה את השערות מהאף, מה זה רלוונטי עכשיו???? ואז הגיע השאלה הבאה שנראה לי שאפילו שברה את אבא שלי: How will I know what the dress code is??h בשלב הזה כמעט הוצאתי לעצמי את העיניים מהמקום (במקום זה מעכתי לו' את הברך) אמרתי לה שתלבש מה שהיא רוצה, ושאם החתונה תהיה בגן אז כנראה שזה לא בלאק טיי, אלא קז'ואל. והיא ממשיכה: But what do you mean by casual??h בשלב הזה כבר כמעט צרחתי עליה שתפעיל את השכל, יא רבנן.

רק מלכתוב על זה אני מתעצבנת שוב, על חוסר ההבנה שלה של סיטואציות חברתיות, זה עולה לי בבריאות.... לה זה לא עולה כל כך הרבה, היא די בסדר עם עצמה, ולכן כנראה שאני זו שצריכה להפסיק להתעצבן מזה

שבת שלום