כשאסתמה מגיעה לחדשות

במהלך שנות מגורי בחו"ל תמיד השתעשעתי והתקנאתי בחדשות שלהם- לא שלא היו דברים קשים- החל בחיילים באפגניסטן, להתעללויות נוראיות בילדים ומבוגרים וכלה בדקירות ורציחות של ילדים בני 16 על ידי ילדים בני 16, אבל היו ימים בהם הדבר היחיד לדווח היה על המלכה וביקוריה בקולוניות לשעבר. בימים האלו קיוויתי שגם אצלנו אלו יהיו החדשות.
הבוקר היה לי פלשבק לאותם ימים, ולמה? כי אחרי כל הדיווחים על גלעד שליט והיועץ המשפטי היה דיווח על האסתמה של דיוויד בקהאם!!!! התגובה הראשונה שלי הייתה פרץ צחוק אדיר- למי אכפת שיש לו אסתמה?! אבל אז חשבתי שיכול להיות נחמד אם אלו יהיו החדשות שלנו כל יום, ושבטח עכשיו הוא יקים עמותה לסיוע לילדים חולי אסטמה להגיע להישגים בספורט והאנגלים יחגגו כל היום, וכולם ידברו על זה ברכבת ובאוטובוס ובכל תכניות הטלוויזיה, אולי אפילו המלכה תגיב (יאמר לזכותו שהוא מאוד פעיל בעניינים של תיקון עולם בתחומי ספורט, מהקמת מגרשי כדורגל בשכונות עוני קשות באנגליה ועד מלגות לצעירים בכל תחום אפשרי) ולא יכולתי שלא להיזכר שאני ודייויד נולדנו באותו יום ובאותה שנה, והחיים...נו, החיים כמו החיים הובילו אותנו למקומות מאוד שונים...
בינתיים אני מתמודדת עם ארגון דרקוני, רשע ומרושע שנקרא מס הכנסה, אבל זה לפוסט אחר
יום טוב

הישגים קטנים

במסגרת ההבטחה לעצמי להיות יותר חיובית אני משתפת כאן בהישג קטן של הימים האחרונים
למרות שהימים האחרונים היו קשים עד מאוד, עמוסים כאב וצער שאי אפשר להסביר, אני מצליחה לשמור על מסגרת אכילה נכונה ופעילות גופנית.
אם יש יתרון בתרופות (ויש) זהו כנראה היתרון: המסוגלות לא להחליק מטה מטה, לבחור על מה אפשר להיאבק ועל מה לא.
Transforming agony to common miserable
בקומה מעלי מנגנים בפסנתר ואני כל כך נהנית- איזה כייף שכנים מפסנתרים ולא מתופפים

חלמוניות

שבוע שעבר אבא שלי (כמה מוזר לכתוב אבא שלי, ברור שאם אני כותבת אבא מדובר על אבא שלי, לא? עדיין אין לי בן זוג שאוכל לדבר על אבא שלו, ויש לי רק אבא אחד ואפילו אין לי אבא תותב) חזרה לעניין: הוא ביקש שאלך לבדוק איזו גבעה מאחורי החאן לראות אם יש חלמוניות.
אבא חובב טבע, טיילן כזה, אבל הוא הכי הכי אוהב פריחה. את סופו של הקיץ הוא מבלה בחיפוש חצבים, את החורף בחיפוש חלמוניות ואת סופו של החורף בחיפוש אחר דבורניות (כלניות ופרגים זה למתחילים)
כמובן שלא זכרתי לשים תזכורת בטלפון ואתמול אחרי ביקור כואב במס הכנסה והדרדרות תחושת הדכאון (והדרדרות תחושת הכוח שיש לי להלחם בו)הוא תקע לי את ה"ככה אפשר לסמוך עליך? עוד לא בדקת אם יש חלמוניות?" וממרומי המטר 55 שלי התכווצתי לכדי מטר והבטחתי שהיום אבדוק. הוא באמת לא מבקש ממני הרבה טובות...
וכך היה, מצאתי את עצמי על גבעה, בין החאן למלון הר ציון, יש לה אפילו שם: גבעת צה"ל. כמובן שלא היו חלמוניות אבל היו הרבה סיתווניות והרבה ירוק והרבה שקט מעל כביש די סואן, ותצפית יפהפה על ירושלים ותחושת ריקנות גדולה

במסגרת לימודי יש שיעור שנקרא ליווי רוחני. הקורס מועבר על ידי פיסכולוג וכמה שיעורים בוחנים את נושא הליווי הרוחני דרך טקסטים מארון הספרים היהודי. זה שיעור מצויין. אני נהנת בו עד מאוד, לא רק מאפשרות השיחה, השאלות, אלא גם מהחומר התיאורטי, יהודי ושאינו יהודי.
בשיעור האחרון עסקנו באמפתיה. אחרי ששוחחנו על איך למה וכמה שאלתי את ב',הפסיכולוג, האם אדם אחרי טיפול יכול לעשות עם עצמו תהליך אמפתי. ב' ענה, שיש שאומרים שכן, הוא חושב שאי אפשר, לא עבור עצמו אישית ולא לאחרים. הוא חושב שמישהו אחר צריך לשאול אותנו את כל השאלות שצריך לשאול כחלק מההתהליך האמפתי. יש כוח בהוא-אני שאי אפשר לייצר בסיטואציה של אני-אני
בקושי רב הצלחתי להחזיק את גולגול הדמעות בפנים, השפלתי מבט, נשכתי את קצה השפה וספרתי. מאז הגולגול שם, ואני עדיין מנסה להבין למה השאלה שלי והתשובה שלו העלו את הגולגול מרבצו

נשימה עמוקה עמוקה. הנה מתחיל עוד שבוע, להגיע אליו מפוקסת, פחות מדופרסת, אני צריכה לנשום עמוק מאוד, אני לא בטוחה שיש לי מאיפה לקחת או לאן להכניס את כל האוויר

הערב הייתי במופע מחול של הכוריאוגרף ברק מרשל. היה נורא. משעממם, קולני, לא קשור לכלום. מידי פעם הייתה מוסיקה נחמדת.
כל ההופעה חשבתי לעצמי שמתוך הנסיון להיות אופטימית, לחשוב חיובי וכל הבלה בלה בלה הזה, אני חייבת להפסיק להשוות ללונדון ולכמה זול וקל היה לי להגיע (תחבורתית) להופעות מחול ואם הם היו גרועות אז לא נורא, כי זה היה זול וקל...
אז חשבתי על החניה המצויינת שמצאתי לעצמי- קרובה, חינמית ו- הכי הכי חשוב- חוקית. שם פחות או יותר נגמרה האופטמיות. אבל תוך כדי נסיעה חזרה לעיר הקודש, נוספה מחשבה חיובית:כמה נחמד שיש לי את האוטו החמוד שלי :) וגם שאולי צריך לחשוב ברצינות רבה יותר על לעבור לגור בתל אביב, אולי שנה הבאה צריך לחפש עבודה בתל אביב ולא בירושלים. מזל שהגעתי הביתה, כל האופטמיות הזו כמעט הרגה אותי

החלטת רכישה

היום החלטתי שאני קונה לעצמי תיק נוסף בסדרת התיקים האהובה עלי של המעצבת Orla Kiely. בביקור האחרון בלונדון ויתרתי על קנייה כזו מטעמים כלכליים וגם קצת מטעמי זמן (מכירת סטוקים- זו עם מחירים שווים כמעט לכל נפש הייתה בצד השני של לונדון, מרחק שעתיים נסיעה בטיוב...) מאז חלפו חודשיים ואני עדיין מצטערת על שלא קניתי. אז זהו החלטתי, עכשיו רק נותר לחשוב איך וכמה. ה'למה' לא ממש לא רלוונטי (כרגע)

חלק מחוויות ההידרדרות במדרון הוא חוסר חשק לתקשר עם העולם ( אני בטוחה שכתבתי על זה לפני כן, פשוט אין לי כוח לבדוק וברוב חרפתי אני לא זוכרת...) יש בזה משהו מאוד לא חברי שגורם לי להרגיש רע, מה אם חברה צריכה\רוצה לדבר ואני לא יכולה?! צריך שתיים לטנגו הזה של חברות
הבוקר החלטתי להרים טלפון לאחת מחברותי ששלחה טקסט קצת עצוב, כל כך שמחתי לדבר איתה. השיחה הייתה קולחת וכייפית, היה מקום למדרון החלקלק שלי, לכאבים שלה, לחוויות היום יום. בסופה של השיחה הרגשתי יותר טוב, תחושה שיש לי כוח לעשות את מה שמוקדם יותר חשבתי שלא אוכל לעמוד בו (במקרה הזה של יום שישי בבוקר לא להפוך את שבת והיום לימים של אכילה בלתי נשלטת)
שבת שלום
אני נוסעת לאפרת. אם יקרה לי משהו, שיהיה ברור שאני נגד התיישבויות בשטחי יהודה ושומרון, גם אלו בגוש עציון. אני נוסעת כי אחרת לעולם לא אהיה בקשר עם ו' החברה היחידה שלי מהתיכון, בעצם למדנו ביחד רק בכיתה ט' כשגרתי בארה"ב

מדרון חלקלק

לפני הרבה שנים, המטפלת שלי אמרה שחלק מהמטרה של הטיפול היא לזהות את מה שגורם לי לעצבות התהומית ואיך לקצר את תקופות העצב.
לא פעם אני מוצאת את עצמי על קצהו של מדרון חלקלק אל מה שאני קוראת לו עצבות תהומית (אבל הוא באמת דכאון) ואני מחליקה, נותנת לעצמי להחליק, אני שוקעת, מתנתקת. אין לי ספק שבן זוג לא יציל אותי מהנפילות הללו ואני בספק אם אני רוצה להינצל מהנפילות. בזכות טיפול ארוך שנים ותרופות הנפילות מתקצרות. בהתלבטות היומיומית אם לרדת מהתרופות או לא, הדיכאונות האלה הם הסיבה לא לרדת. עוד לפני שלקחתי תרופות הן כבר החלו להתקצר, אבל הן תמיד היו תהומיות, כוללות כל- הכל היה נראה רע, לא הצלחתי לחשוב על משהו אחד שיש בו ולו שמץ של חיוביות. היום זה לא ככה, גם כשרע עד מאוד אני מצליחה להזכיר לעצמי כמה דברים טובים שקורים לי בחיים
מה שאני לא מצליחה כמו פעם זה לבכות. אני אוהבת לבכות, זה משחרר. אני מתגעגעת לבכי, אפילו מתגעגעת לאפשרות להרגיש הכל בקיצוניות שכזו. מצד שני, יש משהו בפרופורציונליות שנותן לי כוח להמשיך
והדבר היחיד שעדיין לא מצאתי לו מרפא הוא הבושה להודות ששוב אני מחליקה במדרון. לא נעים לי להתקשר לחברות הרגישות ביותר, הפעם מצאתי מפלט באי-מייל, אבל זה מפלט גרוע ואני רוצה למצוא את הכוחות הפנימיים הנדרשים כדי שפעם הבא שאהיה על קצה המדרון או כבר בדרך למטה לא אתבייש לספר.