ענייני חתונה 4

הבוקר היינו עם הדי.ג'י, יובל דרור. היה כל כך כייף. לרגע כל העצבים והניג'וזים נעלמו. פתאום נהיה ברור שיהיה כייף
נחמד

שילוב חמור

להיות קריזיונרית וקונטרול פריק זה שילוב לא מי יודע כמה...לא מומלץ...

נשים חכמות

בשנה הראשונה ללימודי הרבנות שלי, למדה כמה וכמה שנים מעלי אישה מדהימה, ציפורה. הייתה בה חכמת חיים, שמחת חיים, סבלנות ופתחות שיכולתי רק לקנא בהם ולהם. אחד הדברים החשובים ביותר שהיא אמרה לי אז היה לשמור על עצמי בתוך עצמי ובתוך התהליך שלי. לא להיבהל ולא להיגרר לכל אותן שיחות של 'אני עשיתי את זה ואת זה ואת זה ואת זה ואת זה ואת זה ואת זה ואת זה ואת זה ואת זה ואת זה ואת זה.....'   לכל אחת יש את הדרך שלה, והדרך היא חשובה. לא להיבהל, היא אמרה לא הרגיש רע.
ביום שלישי השבוע פגשנו לא.צ את נשיא הקולג', הרב אלינסון. הוא נראה לי איש מקסים ונעים הליכות עד מאוד, לצערי עדיין לא יצא לי להכיר אותו טוב יותר. והארוחה הזו לא ממש עזרה. כל מי שהיה שם דבר על כמה הוא/היא עשו, אילו קשרים הם יצרו ועוד כאלה וכהנה. גם ברגעים שבהם היה לי מה להוסיף לשיחה זה היה בלתי אפשרי כי כולם קפצו ורצו להוכיח את עצמם. יצאתי משם בהרגשת ריקנות קשה, הרגשת כשלון קשה והרגשת חוסר מעש קשה ביותר. למרות כל השיחות עם אנשים חשובים בחיי אני לא מצליחה לצאת מזה. השנתיים האחרונות היו כל כך חסרות עשייה, החודשיים האחרונים היו כל כך חסרי השלמת פערי לימודים וכל כך מלאים באכילה מדושנת שכל הידיעה על חשיבות התהליך וחשיבות כנות התהליך לא עוזרות. אני מבואסת עד מאוד, חסרת כוח ומוטיבציה לזוז או לנשום, ולמרות שאני בספריה באוניברסיטה אני תייכף הולכת הבייתה, לישון. 

מחשבות של בוקר

הייתי רוצה להצליח לרדת את הקילוגרמים שהעלתי ומדכאים אותי עד אימה מבלי ללכת לשומרי משקל. מעיק עלי עכשיו ללכת לשם, מעצבן אותי לשלם להם. ואני תוהה איך עושים את זה? אני יודעת בתור התחלה שצריך סבלנות. דבר מה שאין לי בסטוק, בייחוד לא בתקופה הזו שבה אני עצבנית, עייפה, מוטרדת מכל הדברים שיש לעשות וחסרת כוח לעשות אותם...
זהו, אני יוצאת לעוד יום של בגדים צפופים וחום שדוחה את השועלים והשועלות
שומרי משקל הצליחו לקלוט אותי ברשת השיווק שלהם: יש לי כוח ויכולת לעשות כל כך הרבה דברים לבד, אבל משום מה אני לא חושבת שאני יכולה לרדת במשקל בלעדיהם...אווווףףף

מחשבות של הבל

לפני טיפל'ה פחות משנתיים כשחזרתי מהשליחות ועוד הייתי אופטימית בכל הקשור למצבי הכלכלי החלטתי לעשות טיפול לייזר להסרת שיער בבית השחי. בהמלצת חברות הלכתי לבדוק את הדסה אופטימל. שיחת הטלפון הייתה הזויה משהו: אחרי הצעת המחיר הראשונית הנציגה שאלה אותי אם אני פרסונל של הדסה. אמרתי שלא. חבל היא אמרה, כי יש אחלה מבצע לפרסונל של הדסה. 'אולי מישהו מבני המשפחה פרסונל של הדסה?' אמרתי שלא. 'אולי יש לך חברה שהיא פרסונל של הדסה?' שוב עניתי לא. ואז, בלי להתבלבל היא אומרת: 'את יודעת מה, בואי נעשה לך את המבצע של הפרסונל של הדסה גם אם את לא!!!'
וככה התחיל הרומן שלי עם הדסה אופטימל. הרומן יסתיים בנובמבר וטוב שכך. מעבר לכך שהנשים שם (כמובן שאין גברים, למעט אלו שבאים להסיר שיער) הן פרחות מהזן הנחות ביותר: פריחות ירושלמיות חצופות ומרושעות, וכל התעסקות איתן מגרדת לי עוד שכבה מהסבלנות שאין לי, הם עברו ממבנה נוח וקל לחניה בגן הטכנולוגי למלונית בהדסה עין כרם. חניה זה עייסק זוועתי, השירות מהגרועים שידע העם היהודי, אבל מה יש לי משם חוויות אנושיות שלא הייתי חווה בשום מקום אחר. ממש בצמוד למלונית הוקם מרכז מסחרי, ישפרו סנטר. יש שם בנק, ארומה, הילל, יריד ספרים, סופר פארם, סופר קטן, המבורגריה, שווארמיה, יוגורט בר והמון המון אנשים עם אינפוזיות, זונדות וחבישות שונות ומשונות. היום ראיתי כמה חבר'ה שיצאו להפסקה מהאונקולוגית, כנראה שיום שני זה היום של סרטן ראש, כי החבורה כולה הייתה מגולחת, חלקם עם מרקרים של הקרנות, חלקם עם מדבקות שברור שמחברים להם מכשיר כלשהו, היו שם כמה גברים, שתי נשים וילד. עברתי לידם וחשבתי שעל זה אני חייבת לכתוב כאן על החוויה של ללכת לטיפול לייזר ולפגוש, או בעצם רק לעבור ליד אנשים כל כך חולים שותים קפה. ועכשיו אני חושבת על זה שדווקא הייתי רוצה להיות פרסונל של הדסה, אבל פרסונל מהזן הרבני, המלווה הרוחני. כזה כמו שיש בסרטים האמריקאיים שבא לסעוד את החולה ברגעיו האחרונים, רק שאני רוצה להיות שם הרבה לפני הרגעים האחרונים, להיות שם ברגעים האלו של לצאת לקפה באמצע ההקרנות או הכימו.
אבל את כל זה לא חשבתי שעברתי לידם. כשעברתי לידם רק חשבתי כמה הזוי הפך להיות הטיפול לייזר הזה, וכמה הזוי לפתוח קניונית ליד בית חולים...צר עולמי כעולם נמלה

עדכון גידול

הגידול שיצא מהבטן של אמא שלי היה נקי מתאים סרטניים.
ברוך ה' זה נגמר. כלומר, נותרה ההחלמה אבל מה זה לעומת טיפולי כימותרפיים????

אבא שלי

לפני שנה קנינו לאבא שלי ליומולדת חולצה שכתוב עליה סבא סבבה. יאמר לזכותו הוא באמת סבא סבבה, רק שהוא ממש לא אבא סבבה. כבר דשתי בעניינו מליון שעות אצל י' הפסיכולוגית האהובה שלי.
החתונה בהחלט העלתה מחדש את כל ענייני הבחירה הדתית שלי בחיים והפער העצום שיש בינינו סביב תפיסות דתיות, ואתמול עלה הנושא הכאוב של הקמצנות.
אבא שלי קמצן בצורה מחרידה. זה בעיקר בדברים שאני מאוד פיינשמקרית בהם: בגדים, בית, אוכל. הוא בהחלט יוציא סכומים נאים כדי להכיר חבלי ארץ שאליהם טרם הגיע, כל שנה הוא נרשם לקורס אחר בתנ"ך, ידיעת הארץ, פירחולוגיה וכאלו. אבל כשזה מגיע לדברים אחרים הוא קמצן נוראי. אתמול הוא התקשר לשאול למה אנחנו לא עושים קייטרינג בשרי, זה הרבה יותר זול "במשק מנה בשרית עולה רק 100 ש"ח" מזל שהייתי במיטה ומותשת ולא פתחתי את פי להגיד לו שזה שאנשי המשק אוכלים סוליות זו בעיה שלהם...אמרתי שנחשוב על זה
השאלה הגדולה שלי היא למה הם לא מקשיבים ולמה עכשיו? כבר מלפני חודשיים אמרנו שאנחנו רוצים חתונה עם רק קינוחים, אבל מתוך היכרות בכך שזה לא טוב לכל האורחים של ההורים שלנו, נעשה חתונה חלבית עם המון קינוחים כי זה מה שאנחנו אוהבים... ולמה עכשיו, אחרי שכבר חודשיים אנחנו מדברים עם כל מיני קייטרינגים חלביים פתאום הוא נזכר
והכי גרוע זה שו' חושב שהם פשוט לא רוצים שאתחתן איתו בגלל זה כל פעם הם מערימים קושי אחר: אופי טקס הנישואין, מיקום החתונה, הקייטרינג, ואני בטוחה שבקרוב יצוץ משהו נוסף.
אמרתי לו שהם דווקא ממש מרוצים ממנו, וכל אחד מההורים שלנו מעיק ומציק איפה שהוא יכול
אני מתלבטת האם להתקשר לאבא א' ולהגיד לו שאנחנו לא רוצים את כל הבלגן, ונעשה משהו רק לחברים שלנו עם מנות אחרונות בלבד בחצר של הקולג'. מצד אחד זה בדיוק מה שבא לי, מצד שני ברור לי שהוא רוצה להיות חלק מהחתונה שלנו