מאותגרת

למה על רשומה שפרסמתי ביום ראשון בבוקר (נשבעת במזוזה) האתר מסמן שהיא נכתבה בשבת???
לא רק שאני מאותגרת אנכית אני לגמרי מאותגרת מחשבית, הרי זה בטח קשור למיקום של בסיס הרשת או משהו כזה. האמת היא, אני לא באמת מאותגרת, I just couldnt care less יש כל כך הרבה דברים מעניינים אחרים שהייתי רוצה להכיר לפני שאתעסק עם כל מה שיש למחשב להציע לי.

איפה הדמעות

כבר הרבה זמן שאני מצטערת על כך שמאז הצטרפות התרופות לחיי, אני לא בוכה כמו פעם,זה מאוד חבל לי. הבוקר שמעתי את השיר של ארקדי דוכין ושולי רנד, שער הדמעות, ובפזמון יש משפט "כל השערים ננעלו חוץ משער הדמעות" נו שויין, אצלי כל השערים ננעלו כולל שער הדמעות... אממה- פתאום עלה לו גולגול קטנצ'יק, הוא לא הבשיל לכדי דמעות אבל יש תקווה למאמינים!
בברכת חברים לתורה ועבודה, שבוע טוב

משנה חניה משנה תפיסה

יצאה כותרת יפה, הקשר היחיד שלה לפוסט הוא החניה...
הערב חניתי במעלה הרחוב, מקום בו אני חונה רק בקיץ כי שם יש צל. למה חניתי שם הערב? לא יודעת. אולי בשביל שיהיה לי מה לכתוב בפוסט.
בקיצור, בעודי יורדת ברחוב הפניתי מבטי מעלה, וראיתי את הסלון של של הדירה בקומה העליונה של אחד הבניינים. כשהעצים בשלכת הבתים נחשפים! זה כל כך יפה. אני מאוד אוהבת לראות בתים של אנשים אחרים. יש בזה משום יצר החטטנות, אבל יש בזה עוד כמה דברים כמו: עניין באסתטיקה, והכיף להמציא סיפור על אנשים לפי הבית שלהם.
דודה שלי בניו-יורק הייתה חוטפת קריזה מהשעות שאני מסוגלת לבלות ישובה על אדן החלון בסלון שלה (לפעמים ישובה על השיש במטבח) תוך בהייה לחלונות של אנשים אחרים. אני לא בטוחה מה עצבן אותה יותר העובדה שטרחתי לעדכן אותה בכל מה שקורה בדירות מעבר לכביש, או בעצם העובדה שאני מציצה.

מחשבות אחרי שיחה עם י': לא לשפוט, לקבל אחרים כמו שהם בלי רצון לשנות אותם, לנסות לדבר עם אנשים זרים.
את השניים הראשונים אני מתרגלת יום יום, אולי אפילו שעה שעה- זה די קשה. את השלישי, הו השלישי....זה התרגיל ב ה' הידיעה, לדבר עם זרים זו משימה לא פשוטה עבורי והיא חשובה, אולי אם ארגיש בנוח לפתח סוג של שיחה עם זרים אהיה לי יותר אומץ\כוח ללכת לכל מיני מפגשים\אירועים לבד

יש שבועות בהם השבוע עובר כל כך לאט שזה ממש סבל שקשה לשאת. יש שבועות בהם כל יום עובר לאט, נמתח כמו מסטיק, אבל השבוע -כשבוע עובר מהר, ויש את השבוע- הכל עובר ממש ממש מהר מידי.... אני מחבבת את חנוכה. יש הרבה חגים שהייתי מציעה להחלפה\מסירה עם דתות אחרות, חנוכה לא אחד מהם. יש בו משפחתיות לא מחייבת, מצוות נחמדות לביצוע, הווי נעים. רק חבל שילדי בית הספר בחופש- העומס במרכז העיר מעיק והפקקים במרחב של דרך בית לחם, דרך חברון והמלך דויד בלתי נסבלים.

היום הגיע השיעור שלו חיכיתי כבר שלושה שבועות (המרצה בטלה שלושה שיעורים!!!!)אחד הסטודנטים בשיעור מוצא חן בעיני. ל' צעיר, שלומפר- כביכול לא ברור מאיפה זה בא לי, אבל כבר למדתי לא להתווכח עם הלב. אם זה הרגש צריך לאפשר אותו, לבחון אותו בזהירות ולתת לו מקום. גם היום ל' היה חמוד, ישב לידי, ליווה אותי בסוף השיעור ואז נפרד בחטף מה שהיה מאוד מוזר....לא נותרה ברירה אלא להחליט שזה בגלל גילו הצעיר...הוא בן 28, אולי זה לא כל כך צעיר? אני כבר לא יודעת, ממרומי מושבי ברבע ל 35 אני כבר לא בטוחה מה צעיר ומה לא...
היה משהו מאוד מגושם בהתעניינות שלו בחיים שלי- איפה אני גרה וכל הפרטים האלו. איכשהו התרגלתי לשאיבת מידע בצורה מתוחכמת יותר. וכן, גם המגושמות הזו הייתה נחמדה, משעשעת משהו. חוויתי חוויה שלא חוויתי שנים רבות, רק שהפעם היא לא גורמות להסמקה שלא הייתה מביישת את כל גווני הבורדו בלוח הצבעים.
האתגר החשוב ביותר עבורי כרגע הוא לא לבנות לו סיפור, להשליך עליו מסיפורי עבר. ללמוד אותו כמו שהוא. וכמובן לא לרוץ קדימה במחשבות. להיות בכאן ובעכשיו

החלטתי לרשום כמה תוויות לפוסט הזה. המילה השלישית שיצאה הייתה אהבה. מילה שבכלל לא מופיעה בפוסט. אולי זה סוג של הצלחה בלהיות בכאן ובעכשיו ואולי זה התת-מודע שקופץ ממני כי מה שהכי הייתי רוצה עכשיו זה לאהוב ולהיות נאהבת

עדכונים עדכונים עדכונים

ב 05:30 לא היה אף שוטר בשטח...כנראה שכשמדובר בשוד אפשר לחזור לתחנת המשטרה מוקדם יותר שהרי אם היה זה אירוע לאומני הם היו נשארים עוד שעות רבות. מה שכן היה ב 05:30 זה הרבה חושך, קצת שקט והרבה אפשרות לחשוב על שליטה.
והפעם שליטה על אכילה מסודרת לשבוע הקרוב. חנוכה לא מהווה אתגר בגלל הסופגניות- הן לא ממש טעימות. אני יותר מוטרדת משאר המטעמים והממתקים שמלווים את הסופגניות במגוון המסיבות שאליהן הוזמנתי (בדיוק שתיים...) במהלך כל הריצה שיננתי לעצמי מנטרה שאני יכולה לשלוט בכל מה שאני בוחרת לשלוט בו ושאני יכולה להחליט מראש מה יקרה ולהתאים את עצמי- והערב אני מוסיפה למנטרה שלי את היכולת לסיים את הסמינר במהלך השבוע- כלומר, עד יום שישי שיהיה כתוב ומוכן לביקורת קריאה של אדם אחר.
לא עוד הרבה מצפה לי השבוע. הדבר המרגש ביותר, וגם הוא מורכב ודורש זהירות, ובדיקות מציאות חוזרות ונשנות ובעיקר שיחה עם חברים (ולא רק עם עצמי) הוא יום רביעי שסוף סוף חוזרים ללמוד עם מרצה שהייתה חולה כבר 3 שבועות ושבשיעור שלה יש את ל' החמוד.
השבוע הזה יהיה פורה, נחמד לדעת שבזכותי הוא יהיה פורה. מחר בבוקר נסדר את הלו"ז ונתחיל לעבוד
לילה טוב

אירועי קו התפר

כבר כתבתי כאן שאני גרה בשכונה שנהנת לקרוא לעצמה מעורבת, אני לא בטוחה שציינתי שאני גרה בבית האחרון בשכונה וברחוב הקיצוני ביותר. מג"ב, משטרה ושאר כוחות הבטחון הם דבר שבשגרה.
הערב כשיצאתי להביא רדיאטור מחברה, היו 3 אמבולנסים, המון רכבי משטרה ומג"ב שני בניינים למעלה ממני. כשחזרתי התמונה הייתה די דומה מינוס האמבולנסים... הוצאתי את הרדיאטור מהאוטו, חציתי את הכביש ושאלתי שוטר, מה קרה? התשובה הגאונית שלו הייתה: כלום. לרגע שקלתי להגיד לו: "בוא נסכים ששנינו אנשים אנטלגנטי, ושנינו יודעים שכמות כזו של משטרה לא מתרכזת במקום אחד כי לא קרה כלום". אבל הרדיאטור היה כל כך כבד שחייכתי והלכתי. אני מצטערת שלא אמרתי לו את זה, אבל הרבה יותר מצטערת שלא אמרתי לו: אז אם לא קרה כלום, אתה יכול לעזור לי לסחוב ת'רדיאטור הביתה??? אני לא טובה בלנצל את הסביבה לטובתי...
מחר בבוקר נברר מה קרה כאן, אולי בשעה 05:30 יש שוטרים אנטלגנטים יותר

אמש פגשתי את הפסיכולוגית שלי. כבר שנתיים שלא התראינו בכלל, ו 4 שנים מאז סיימתי טיפול של 8 שנים אצלה. היא אחת הנשים החשובות ביותר בחיי היום יום שלי וגם זו שהכי פחות נוכחת בהם.
היה מוזר ונעים. התיישבתי בכורסה ורציתי לישון, לעצום עיניים לתת לדמעות לזלוג כאילו מעצמן ולישון.
נוכחתי לדעת כמה גדלתי גם בשנים שלא הייתי איתה. שאלות שהטרידו אותי אז- מה אני שווה, למה שמישהו ירצה להיות איתי, כבר לא קיימות היום. מה שכן נשאר הוא הלבד. אני לבד. אני מפחדת לכתוב עדיין לבד, כביכול זו חותמת נצח, וזו לא. או שאני מפחדת להודות שזו חותמת נצחית.
אני מפחדת להישאר לבד. אני לא נהנית להיות לבד. אני רוצה לשתף את חיי עם מישהו, אני רוצה להיות מסוגלת להיות לבד בתוך היחד
אולי הפחד הזה הוא הסיבה לחזור לכמה פגישות איתה. לא לתת לפחד להוביל אותי למקומות בהם אני לא רוצה להיות

מצברוח, בלגן, נחמד

אני רוצה נורא לכתוב ואין לי מה. הכל מתבלגן בתוכי ומחוצה לי.
נחמד לי שבתוך כל הבלגן יש דברים שעדיין ברורים לי. הם לא מצליחים לעודד את נפשי אבל אני יודעת שבעבר, בתקופות כאלה הם ממש לא היו ברורים, כך שעצם העובדה שהיום הם ברורים זהו סוג של הישג

אקלקטי

אחת השכנות מנגנת עכשיו בפסנתר, בכל פעם שהיא מפסיקה אני ממש מצטערת. הנגינה שלה יפה, קולחת ומרגיעה, מזכירה ימים נעימים. אני צריכה לגלות מיהי ולהודות לה.
היום היה עוד רגע נחת - הועלתה לי מלגת המחיה ואני יכולה קצת להירגע מהלחץ הזה. שבוע שעבר כשהכל ממש התפורר לרסיסים קטנים טענתי בפני כל מי שהיה מוכן לשמוע, שתמיד דברים רעים באים ביחד, ואם כך הדבר, אז גם דברים טובים צריכים לבוא ביחד. והנה , הגיע לו דבר טוב- הערעור שלי התקבל- עכשיו רק נשאר שיגיעו שאר הדברים הטובים