מחשבות של הבל

לפני טיפל'ה פחות משנתיים כשחזרתי מהשליחות ועוד הייתי אופטימית בכל הקשור למצבי הכלכלי החלטתי לעשות טיפול לייזר להסרת שיער בבית השחי. בהמלצת חברות הלכתי לבדוק את הדסה אופטימל. שיחת הטלפון הייתה הזויה משהו: אחרי הצעת המחיר הראשונית הנציגה שאלה אותי אם אני פרסונל של הדסה. אמרתי שלא. חבל היא אמרה, כי יש אחלה מבצע לפרסונל של הדסה. 'אולי מישהו מבני המשפחה פרסונל של הדסה?' אמרתי שלא. 'אולי יש לך חברה שהיא פרסונל של הדסה?' שוב עניתי לא. ואז, בלי להתבלבל היא אומרת: 'את יודעת מה, בואי נעשה לך את המבצע של הפרסונל של הדסה גם אם את לא!!!'
וככה התחיל הרומן שלי עם הדסה אופטימל. הרומן יסתיים בנובמבר וטוב שכך. מעבר לכך שהנשים שם (כמובן שאין גברים, למעט אלו שבאים להסיר שיער) הן פרחות מהזן הנחות ביותר: פריחות ירושלמיות חצופות ומרושעות, וכל התעסקות איתן מגרדת לי עוד שכבה מהסבלנות שאין לי, הם עברו ממבנה נוח וקל לחניה בגן הטכנולוגי למלונית בהדסה עין כרם. חניה זה עייסק זוועתי, השירות מהגרועים שידע העם היהודי, אבל מה יש לי משם חוויות אנושיות שלא הייתי חווה בשום מקום אחר. ממש בצמוד למלונית הוקם מרכז מסחרי, ישפרו סנטר. יש שם בנק, ארומה, הילל, יריד ספרים, סופר פארם, סופר קטן, המבורגריה, שווארמיה, יוגורט בר והמון המון אנשים עם אינפוזיות, זונדות וחבישות שונות ומשונות. היום ראיתי כמה חבר'ה שיצאו להפסקה מהאונקולוגית, כנראה שיום שני זה היום של סרטן ראש, כי החבורה כולה הייתה מגולחת, חלקם עם מרקרים של הקרנות, חלקם עם מדבקות שברור שמחברים להם מכשיר כלשהו, היו שם כמה גברים, שתי נשים וילד. עברתי לידם וחשבתי שעל זה אני חייבת לכתוב כאן על החוויה של ללכת לטיפול לייזר ולפגוש, או בעצם רק לעבור ליד אנשים כל כך חולים שותים קפה. ועכשיו אני חושבת על זה שדווקא הייתי רוצה להיות פרסונל של הדסה, אבל פרסונל מהזן הרבני, המלווה הרוחני. כזה כמו שיש בסרטים האמריקאיים שבא לסעוד את החולה ברגעיו האחרונים, רק שאני רוצה להיות שם הרבה לפני הרגעים האחרונים, להיות שם ברגעים האלו של לצאת לקפה באמצע ההקרנות או הכימו.
אבל את כל זה לא חשבתי שעברתי לידם. כשעברתי לידם רק חשבתי כמה הזוי הפך להיות הטיפול לייזר הזה, וכמה הזוי לפתוח קניונית ליד בית חולים...צר עולמי כעולם נמלה