הבוקר חזרתי לרוץ, בעצם אולי כדאי שאזהר קצת בדברי כי אין לדעת אם באמת חזרתי או שזה רק לשבוע הזה...אז הבוקר יצאתי לרוץ אחרי שבערך חודש וחצי לא רצתי
היה קשה לאללא, ממש כאילו לא רצתי אף פעם. לא רצתי הרבה, אולי חצי שעה, מסלול ממש קצר שפעם היה לוקח לי אולי רבע שעה...בכל מקרה לאורך כל הריצה רק חשבתי על כמה אני סובלת ואיזה חרא זה ולמה אני לא יכולה להנות מזה יותר, כמובן ששכנעתי את עצמי שזה עדיף על שחייה, וכרגע אין מה ללכת לחוגים כי אני תייכף נוסעת וגם אין לי כוח לבני אדם ואין חוגים בשעות בהם יש לי כוח לעשות משהו עם הגוף שלי מעבר ללישון, ללמוד לאכול (הסדר צריך להיות: לאכול לישון ללמוד)
כמובן שאיך שסיימתי את הריצה הרגשתי מלכה, אין עלי: גם קמתי מוקדם, גם רצתי, המחשב עובד, יש מים חמים, זהו אני על המסלול הנכון. הגעתי ללימודים במצב רוח טוב וכל הדרך חשבתי לעצמי שזה ממש נורא, האנדורפינים האלו...איך יכול להיות שמריצת בוקר אחת, שהייתה איטית יותר מריצתו של פיל במנוחה, יש לי מצב רוח טוב. זה דוחה, זה לא הגיוני ולא לעניין.
כמובן שנוספה לזה העובדה שאתמול הגשתי עבודה נוספת לאוניברסיטה, נותרה רק אחת מאותן 13 ארורות משנה שעברה. מעניין כמה אחוז יש לה בתחושת השמחה הזו וכמה אחוז לאנדורפינים האלו
וכמה חבל שהזכרון שלי כל כך קצר. למה בימי החרא הקשים, וגם בסתם ימים אני לא זוכרת את ההרגשה הזו של אחרי הריצה, הרגשת נצחון, הצלחה
היה קשה לאללא, ממש כאילו לא רצתי אף פעם. לא רצתי הרבה, אולי חצי שעה, מסלול ממש קצר שפעם היה לוקח לי אולי רבע שעה...בכל מקרה לאורך כל הריצה רק חשבתי על כמה אני סובלת ואיזה חרא זה ולמה אני לא יכולה להנות מזה יותר, כמובן ששכנעתי את עצמי שזה עדיף על שחייה, וכרגע אין מה ללכת לחוגים כי אני תייכף נוסעת וגם אין לי כוח לבני אדם ואין חוגים בשעות בהם יש לי כוח לעשות משהו עם הגוף שלי מעבר ללישון, ללמוד לאכול (הסדר צריך להיות: לאכול לישון ללמוד)
כמובן שאיך שסיימתי את הריצה הרגשתי מלכה, אין עלי: גם קמתי מוקדם, גם רצתי, המחשב עובד, יש מים חמים, זהו אני על המסלול הנכון. הגעתי ללימודים במצב רוח טוב וכל הדרך חשבתי לעצמי שזה ממש נורא, האנדורפינים האלו...איך יכול להיות שמריצת בוקר אחת, שהייתה איטית יותר מריצתו של פיל במנוחה, יש לי מצב רוח טוב. זה דוחה, זה לא הגיוני ולא לעניין.
כמובן שנוספה לזה העובדה שאתמול הגשתי עבודה נוספת לאוניברסיטה, נותרה רק אחת מאותן 13 ארורות משנה שעברה. מעניין כמה אחוז יש לה בתחושת השמחה הזו וכמה אחוז לאנדורפינים האלו
וכמה חבל שהזכרון שלי כל כך קצר. למה בימי החרא הקשים, וגם בסתם ימים אני לא זוכרת את ההרגשה הזו של אחרי הריצה, הרגשת נצחון, הצלחה
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה