עוד תוספת לבלגן

נו שלום
ביום חמישי אמא שלי התקשרה. אם בכל ימות השנה אין לי סבלנות אליה, הרי שבימי הקיץ החמים מידי, המלאים קבוצות של ילדים אמריקאים והמדריכים הבכיינים שלהם, והשנה מלאים גם בבלגנים של חתונה, יש לי עוד פחות סבלנות.
כרגיל היא דברה ודברה ודברה ודברה כמו שרק היא יודעת, ואחרי בערך 30 דקות, כשכבר עמדתי לצרוח עליה שתפסיק לדבר היא טרחה לספר שמצאו לה גוש בבטן, שלא נראה סרטני אבל הרופאים רוצים להוציא אותו כמה שיותר מהר, והיא רוצה שיוציאו אותו כמה שיותר מהר כי תייכף החתונה, והיא רוצה להיות בריאה בחתונה ובלה בלה בלה בלה בלה בלה....
בתום השיחה התקשרתי לאחותי שאמרה את המשפט הבא: "למרות שהיא מעצבנת אותי יהיה לי מאוד עצוב אם היא תמות"
אני די נבוכה לכתוב שאני לא בטוחה שיהיה לי עצוב שלא לדבר על עצוב מאוד
רק מלכתוב את זה דופק לי הלב בקצב מסחרחר. האם זה וידוי נוראי כל כך? כנראה שכן, אחרת לא היה דופק לי הלב כל כך חזק ואחרת לא הייתי מתביישת כל כך לכתוב את זה
כבר לפני שנים נפרדתי ממנה ואין לה חלק עצום בחיים שלי. גם בדברים שבהם היא יכולה מאוד לסייע, כמו עניינים רפואיים שהם המומחיות שלה, אני נמנעת מלשוחח איתה כי היא היסטרית בצורה מחרידה, וכל פתח צר לחיים שלי, יהיה זה דרך ענייני רפואה הוא חתונה היא מנסה בכל הכוח לפתוח לכדי עולם ומלואו ולי אין רצון. טוב לי במרחק הזה ממנה. אני מודעת לנקודות הדמיון בנינו, הן רבות מאוד וגם לנקודות השוני בנינו שגם הן רבות. בשניהם יש מן הטוב ומן הפחות טוב.
טוב, עכשיו אני חושבת שאולי כן יהיה לי עצוב, כי למרות שאני לא נותנת לה, היא הייתה הולכת עד קצה העולם כדי לעשות דברים בשבילנו. ואני לא נותנת לה כי היא לא מקשיבה לדרך שבה אני רוצה וצריכה שילכו עד סוף העולם בשבילי, אם בכלל.
יפה לי במונולוג, עכשיו הגיע הזמן לחזור לכתוב 3 פעולות לקהל מבוגר, תרגיל בבית הספר לרבנות שסיומו יביא אותי מ 17 עבודות לסיים ל 16 עבודות לסיים