עדכון אמא

אז אמא שלי יוצאת היום מבית החולים. הניתוח עבר מהר ובשלום. הרופא, ששכח שאמא שלי עכשיו בתפקיד חולה ולא בתפקיד המורה, אמר לה שלדעתו הגידול היה גידול לימפומי או משהו כזה, כלומר, כנראה שזה משהו שקשור לסרטן הדם אבל, הוא סייג את דבריו, עד שיגיעו תוצאות המעבדה לא נדע דבר.
עמדתי מולו משתהה והמומה. א- לא הבנתי מילה ממה שהוא אמר. ב- עד כמה אידיוט אתה יכול להיות, ברור שאתה לא אמור להגיד דבר כזה לחולה שלך, גם אם היא מורה בבית הספר לאחיות ויודעת שרק תוצאות מעבדה יכולות לתת אבחון מדויק... בקיצור, היא נכנסה ללחץ ובצדק, והתחילה סידרה של טלפונים לכל מיני מנהלי מחלקות ומעבדות וחברים וחברים של חברים והחלה גם עליה לרגל לחדר שלה ומסע שכנועים שאין מה לדאוג עד שיגיעו תוצאות מעבדה
בשלב הזה כבר הלכתי... לא נותרה בי טיפת סבלנות

כמה מחשבות שהיו במהלך השהות איתה בבית החולים:
אני מעריצה אותה על המסוגלות להיות במצב כל כך פגיע במקום שבדרך כלל היא נמצאת בו בשליטה מלאה. אם הייתי עובדת בבית חולים ונזקקת לטיפול רפואי ברור לגמרי שהייתי הולכת לבית חולים אחר לקבל את הטיפול.

בבוקר לפני הניתוח, בשעת העליה לרגל הראשונה כל מי שנכנס לחדר היא שמע את המשפט הבא: "זאת הבת שלי שמתחתנת" אחרי 10 אנשים, כשלא היה אף אחד אמרתי לה, שקודם כל יש לי שם...וחוצמזה לא נוח לי עם אופן ההצגה שלה אותי. עשיתי מליון דברים בחיים שלי, ולהתחתן זה לא הישג, רק מזל. להיות סטודנטית לרבנות זה הישג, להיות חזן בחגים בקהילות יהודיות זה הישג, לסיים שליחות בהצלחה כל כך גדולה, להצליח להתעלות מעל כל החרא של החיים זה הישג, להצליח לשמור על זוגיות איכותיות, טובה מתקשרת- זה הישג. החתונה עצמה- היא רק מזל... אולי בגלל זה כל הסיטואציה של החתונה קשה לי כל כך, לא שלא עבדתי קשה על עצמי להיות במקום שיכול להכיל זוגיות, אבל יש כאן כל כך הרבה אלמנטים של מזל. מזל שיצאתי בבוקר מהבית ולא המשכתי לישון כמו שרציתי, מזל שהחלטתי ללמוד בקפטריה של רחל ולא בגוש 8, מזל שהחלטתי להגיד שלום לת' ולא לעשות ויברח או ויסתתר...