מסתבר שאני אישה

היום הבנתי שביום שני, יב תשרי, 21.9 הפכתי לאישה. עד אז הייתי נערה. ככה לפחות טען המוסכניק בפני מזכירתו. הנה הציטוט המדוייק: "הנערה הייתה כאן ביום רביעי, בעצם, את כבר נשואה? אהה, אז האישה הייתה כאן ביום רביעי" ....

השבוע הנוראי הזה מגיע לקיצו. קניתי יותר מידי עוגות וממתקים וסמבוסק אחד (כמה חבל שלא קניתי עוד כי הוא היה טעים מאוד...) ביום רביעי המחשב תוקן בעבור סכום לא נוראי של 450 ש"ח. היום,יום שישי,  האוטו יצא מהמוסך. עלות הטיפול הכוללת הייתה 6900 ש"ח מתוכם אני שלמתי רק 2100 ש"ח.יש מים חמים, והרדיאטור עובד, יש חלב ויש ערמות של מאמרים לקרוא ועבודה לכתוב עד יום ראשון בבוקר

מהחרא שהיה השבוע אפשר רק שיהיה טוב יותר עד החרא הבא 

עוד זה מדבר וזה בא

היום קרס הדיסק הקשיח של המחשב הקטן
זה שבר אותי.

מועקה

אני חשה את העולם סוגר עלי, בעיקר מבחינה כלכלית. הלוואי והייתי עשירה, או אולי הורים עשירים שאין להם תסבוכת עם כסף (כמו סבא שלי, שהיה עשיר מאוד אבל התנה את כל מערכת היחסים עם ילדיו ונכדיו בכסף. לדוגמא, עם סיום תואר ראשון במחשבת ישראל הוא אמר לי את המשפט הבא :
If you would have gone to Medical School I would have payed youre way through )
בקיצור, תאונה קטנה ביום שישי, עבודה לא מכניסה, מלגה צנועה מידי, יותר מידי ימי לימודים, הוצאות חיים שוטפות ואני ענייה, נוסף על זה כרטיס טיסה יקר לאללא ליפן, והלכו גם מקצת החסכונות שעוד היו לי. ואני חשה את העולם סוגר סביבי. טיפול שיניים מאסיבי שמחכה מעבר לפינה, צורך לצ'פר את עצמי על הרבה שעות לימודים ואולי אפילו קצת ירידה במשקל שכמובן תדרוש עוד איזה צ'יפור עצמי ובאשר אבדתי אבדתי
והקירות סוגרים ואין מושיע.
עובדת היותו של ו' כל כך רחוק לא עוזרת, אין במי ובמה להתנחם באופן מיידי

חרא של יום

מידי פעם יוצא לי לשמוע אנשים אומרים שהקב"ה לא מביא אותנו לסיטואציות שאיננו יכולים לעמוד בהם. אני תמיד תוהה כמה מתוך האמירה הזו היא שכנוע עצמי וכמה היא אמונה אמיתית. זו שאלה שאני שואלת את עצמי בעיקר סביב לידת ילדים עם פגיעה שכלית או פיזית. ובמקרה הזה אני מקווה שזה לא שכנוע עצמי אלא אמת, שאני לא יכולה להתמודד עם ילד עם פגיעה פיזית או שכלית ואז זה לא יקרה לי....להבדיל אלף אלפי מאות אלפי הבדלות הבוקר כשהכרחתי את עצמי להתגרד מהמיטה למקלחת עמדתי בתוכה וגיליתי שאין מים חמים. יצאתי  רטובה אך לא מקולחת ותהיתי על האמירה הזו. גיליתי שהפקק קפץ אבל גם כשהרמתי אותו והדלקתי את הדוד זה לא ממש עזר, התקשרי לבעל הבית שהבטיח שיבוא לסדר ביום ראשון כי הוא כבר היה מחוץ לעיר. רק ביום חמישי הוא עבר בסביבה, דפק על הדלת ושאל אם הכל בסדר... אחרי התלבטות רבה וחוסר חשק מופגן יצאתי מהבית לפגוש את י' וללכת לשוק, במעלה הכביש אישה בקשה להיכנס לטור המכוניות המחכה ברמזור, נתתי לה להצטרף אלינו וכשהרמזור התחלף לירוק חשבתי שהיא תעבור אותו אך היא החליטה לעצור ואני ניסיתי לעצור בכל כוחי אבל נכנסתי בה...לשמחתי לא חזק מידי כי לא ממש נסעתי מהר אבל מספיק כדי לעשות רעש התנגשות ועיקום של הפח שלה ושבירה קלה של הפח שלי, ודמעות. כמובן שהיא מיד נלחצה וכך גם השוטר שעמד בצומת שהיה מקסים עד מאוד וחזר והכריז שהוא 'שמע אך לא ראה' ולא הצלחתי להסביר להם מתוך שטף הדמעות שזה בכלל לא קשור לתאונה אלא לזה שבכלל לא רציתי לצאת מהבית, שלא היה מים חמים, שהדוד מקולקל, שקבלתי חרא של משוב מהתלמידים בקורס נתיב ושכבר מהבוקר אני רוצה לבכות ולא מצליחה ולא הפסקתי לחשוב על הכסף, אין לי כסף לזה עכשיו. אני מקבלת חרא של מלגה, מוציאה עוד כסף על לימודים ואין לי עבודה שמכניסה מספיק כסף, ועכשיו שלמנו 12000 ש"ח לכרטיסי טיסה ליפן ולא, אין לי איך להתמודד עם כל זה. אני רוצה להיכנס למיטה, להתחבא ולא לצאת עד שיעבור המשבר בו אני שקועה, משבר מקצועי, לימודי. אוווףףףף אין לי איך להתמודד עם זה. אין לי

איזו ספירה איזה מעקב ואיזה בטיח

כנראה שאם כותבים יום אחרי יום נדונים לימים רבים של אילמות בלוגית. וכנראה שאם מחליטים לספור כמה ימים יורד כאן גשם, אז לא יורד כאן גשם. אני משוועת לחורף, למרק חם, לבית, לשקט, לבגדים ארוכים, למגפיים, כובעים, צעיפים. אני מניחה שיש כאן שילוב של סתם חשק בסיסי לשינוי, רצון לשנות את הבגדים שאני לובשת וכמובן צורך נפשי להתכסות, ממה אני לא בטוחה.

שבוע שעבר פגשתי את הגבר מאותו זוג חברים שחייהם מתמוטטים לעיניהם בגלל בגידה. אין לי מושג מה הייתי עושה, אינסטנקטיבית אני אומרת שבטח הייתי עוזבת, אבל כל חלומי עבורם זה שהם יעברו את החרא הזה ויצאו ממנו ביחד. והרי אין בזה דבר מעבר לקושי שלי עם התפרקויות קשרי נישואין. או בעצם לקושי (שהשבוע סוף סוף הצלחתי לומר אותו בקול לעצמי ולשניים מהמורים שלי) קשה לי עם סיומות של דברים. " ואמא אומרת שככה אנשים, כשקשה להם לגמור הם מושכים את הסופים ומיכאל זה שם יפה אך במקום לקרוא לה מהתחלה הם מוסיפים לו לה לה לה לה לה לה לה לה לה לה"
כל פעם שאני חושבת על הקושי הזה שיש לי, אני שרה לעצמי את השיר. קשה לי לסיים מערכות יחסיים, קשה לי לסיים לימודים, קשה לי לסיים דרשות, קשה לי לסיים בגוף העבודה את מה שאכתוב, קשה לי עם סופים.
שמחתי על הפגישה איתו, שמחתי מההתפתחות האישית שלו, מהמודעות שהוא פיתח מההבנה העמוקה של מקומו ומצבו בחיים, הוא לא היה כזה. אחת מן השיחות הייתה על תגובות רגשיות שלו ושל אשתו. היא יורה לכל עבר, הוא מרביץ לקיר. ספרתי לו ולעצמי שוב, את הפחד הגדל שלי בחיים לחזור לירות לכל עבר. זה מה שאני עושה בסיטואציות של חוסר שליטה כל כך קיצוניים. יורה, הורסת, שוברת, משחררת. בטח כבר כתבתי כאן פעם, שאי אז כשמצבם של ההורים שלי היה בכי רע עד מאוד הם היו שולחים אותנו, הילדים, לכל מיני פסיכולוגים, אחת מהם הורתה לי שברגעי בכי והתפרצות אני צריכה ללכת לבכות בכרית. אני רציתי להרוס, לנתץ, להשמיד ולאבד. crying in my pillow just wasn't it שנים אח"כ למדתי על סובלימציה וחשבתי שזה נחמד, אבל אני לא יוצאת לרוץ כשאני עצבנית, אני רוצה לשבור. (האמת שבחודש האחרון אני פשוט לא יוצאת לרוץ נקודה.)  ופעם הבחור שגרתי איתו אי אז לפני מליון שנה, קנה לי מתנה ליומולדת שק אגרוף. נעלבתי עד עמקי נשמתי, הבנתי שזה משהו שרק אני יכולה להחליט ולרכוש אותו לעצמי.
והפחד הכי גדול שלי הוא שהצורך להרוס יעלה ויצוף באותה עצמה כמו שהיה בעבר. בגלל זה אני לא יכולה לאבד שליטה, בגלל זה אני עדיין לא יכולה שיהיו לנו ילדים, אחרי שאשלים עם העובדה שיכול להיות שזה יקרה שוב, אחרי שאשלים עם העובדה (החיובית)  שיש לי שליטה מסוימת, וכשאסיים להשלים על העובדה שזה לא סוף העולם, אז יהיה לילדים מקום בחיים שלי.  

סחתיין עלי - יום אחרי יום אני כותבת....
עוד יום מגעיל שהיו בו רגעי שמחה גדולים רק כשדברתי עם ו' בסקייפ והוא מסתיים בקול ענות חלושה באכילת אפרופו, איזה בזבוז קלורי... מחר בבוקר נקום לרוץ ואולי זה יעזור לי לחזור לתלם

כל החרא הנוכחי לא יכול להיות מנותק מכך שתייכף אני עוזבת, מצטרפת אל אהוב ליבי, אבל משאירה מאחור הרבה אנשים אהובים אחרים. באסה.

בלי כותרת

כנראה שאני כותבת רק פעם בשבוע גם עכשיו המחשב שלי משחק משחקים וזה מייאש ומוציא ממני כל טיפת חשק שלא הייתה שם גם לפני כן, ואחותי עדיין לא תקנה אותו ובא לי לכעוס עליה ממש אבל אין לי כוח לכעוס עליה ממש ובא לי לבכות ואני לא מצליחה והכי חמור, אין לי שום דיסק של חווה אלבשרטיין באוטו כשי שיעשה לי לבכות
ובנוסף להכל , הערב בדרך לאמא שלי בחלקו החשוך מאוד של הכביש פתאום זינק איזה כלב לפני המכונית ובאופן לא מפתיע בכלל פגעתי בו ובאופן גרוע ביותר ברור לי שלא הרגתי אותו ועכשיו הוא סתם שוכב בצד הכביש סובל מכאבים ומדמם למוות והכי הכי הכי חמור שלא היה לי איך למנוע את זה ועכשיו אין לי באמת מה לעשות עם זה

בשבת נרדמתי על הספר כבר ב 8 בערב, כשהתעוררתי ב 4 והעברתי את עצמי לחדר לקח לי כמה רגעים להירדם, רגעים בהם ניסיתי להסביר לעצמי שיש לי את הכוח להתמודד עם השומן, להוריד אותו, לשוב לאכילה בריאה ומאוזנת לשוב לרוץ וכו' וכו' וכו' עוד כשזמזמתי לעצמי את המנטרה בראש תהיתי אם זה יעזור ואם זה בכלל נכון ועכשיו, מוצאי שבת, אני בטוחה שזה שטויות אבל רק מלכתוב את זה אני כל כך מתייאשת שאני חייבת לאמר לעצמי שיש לי את הכוח ולעשות את זה. ואם חשבתי שזה יתן לי כוח אז טעיתי

אין לי כוח לכלום ואני רק רוצה לנסוע ליפן להיות עם ו', אם אפשר לאבד את כל הקילוגרמים המיותרים ולהיכנס חזרה לבגדים האהובים עלי, זה ממש יהיה מושלם

ספירה ומעקב

היום כשהלכתי בגשם חזרה מבית כנסת הביתה חשבתי לעצמי שזה יכול להיות נחמד לעקוב אחר כמה ימי גשם יש לנו בחורף המצחיק שלנו...חשבתי על הבלוג כמקום ראוי לעשות זאת אבל ברור לי שאחרי שלושה עדכונים יעלם לו החשק, בינתיים אני עוקבת ביומן.
חוצמזה שמפברואר אני לא כאן, ויש אומרים שמרץ הוא החודש הגשום ביותר.

ביום שישי שאלה אותי חברתי ל' האם כבר ספרתי עוד כמה ימים אני נוסעת ליפן לבלות 10 ימים עם אישי האהוב. אני לא מעזה לספור ימים פן יראה לי הרבה יותר מידי. ספרתי שבועות. נותרו לי עוד 8. במקום מסויים אין לי שום ספק שאשרוד אותן, במקום אחר, בא לי לברוח מכאן הישר ליפן. לקפל את הבית, לקפל את החיים ולהיות עם אהוב ליבי. לעולם לא הייתי מרשה לעצמי וגם לא ארשה לעצמי לעשות דבר כזה. קצת חבל שכך.
את שמונת השבועות הבאים אשרוד, אין ספק שאשרוד, השאלה מה יהיה המחיר. אם לבחור שפה חיובית אני מבקשת שהמחיר יהיה ירידה במשקל ומילוי הזמן בעשיית מטלות.
כמו שאמרתי בדרשה שנשאתי בחתונה- כששנה שעברה בחרתי יומן לבן עם ציורים שמחים קיוויתי שזה ישנה קצת את המזל, או את התפיסה שלי את המזל- ואכן קרה משהו גדול ומיוחד. גם השנה קניתי יומן לבן עם ציורים נחמדים, אולי הרוח החיובית משנה שעברה תמשיך קצת, במינון סביר גם לשנה הנוכחית

בלי מילים

בלי מילים כי את כל המילים אני שומרת בראש כבר הרבה זמן
זה שלושה שבועות שאני שייכת אל ההם- האנשים הנשואים- באופן אישי קמתי בבוקר למחרת החתונה ולא הרגשתי שעולמי השתנה. הרגשתי שאני חולקת את חיי ואת מיטתי עם איש אהוב, יקר, רגיש, חושב ונוחר בדיוק כמו בימים לפני שהתחתנו. רק הסביבה מתייחסת אלינו אחרת ולי אין מושג איך להתמודד עם זה.אני קצת נבוכה להגיד שאני נשואה, עוד יותר נבוכה להגיד את המילה בעלי, איזה כינוי גועלי.

בכל ה'בלי מילים' שלי, אני גם בלי דמעות. ובימים האחרונים אני צריכה את הדמעות שלי דחוף בחזרה. זה היה בסדר גמור לא לבכות בחתונה, ובסיידר גמור לא לבכות בשדה כשה' נסע אבל עכשיו אני רוצה לבכות. להפסיק לאכול ולהתחיל לבכות

אני מקווה לחזור לכתוב בקרוב, אולי הכתיבה תעזור להחזיר את סדר החיים וגם את הדמעות.
אין, פשוט אין על סדר

לאחרונה הופרו לי כמה סדרים. גליתי על איזה מעשה בגידה בין שני אנשים שאני מכירה, כל כך כואב לי שאני לא מצליחה לקרוא את המייל שכתבה לי אשתו ואני רק מקווה לפגוש אותה באנשהו, לא יודעת למה. אולי אני אצליח לבכות בשבילה ואולי אפילו איתה. אני לא רוצה לדבר על זה עם אף אחד, לא עם אותם שאני יודעת שיודעים ולא עם אותם שאני יודעת שאינם יודעים. נראה לי שבכל שיחה על הדבר יש אלמנט רכילותי ולזה אני לא מוכנה. את שניהם, בעצם את שלושתם אני אוהבת ועל שנים מהם אני כועסת.
בליבי אני מקווה שלא היה שום מגע מיני, אך בליבי ובשכילי אני יודעת שבגידה היא גם בנפש. אני יודעת היטב. הייתי שם. ושוב אני בלי מילים

העולם ההוא

אני בלונדון. השנה שליחת ציבור רק בראש השנה בקהילה קטנטנה בקוונטרי, מרחק שעה מלונדון לכיוון צפון מערב.

העיר כבר לא מרגישה בבית. אני פחות שוחה בה כמו פעם. כבר הלכתי לאיבוד בדרך לפגוש את ד'. היה לי ברור שאני זוכרת איך להגיע מריבוע לייסטר לשדרת שאפסברי, אבל טעיתי. התברברתי בירבור שלא היה מבייש את הנסיעות הארוכות הראשונות שלי ברחבי האי.... בשלב כלשהו נעמדתי במקום, הפנמתי את הבעיה ושלחתי טקסט לד' שיבוא אלי...תודות לאיי-פון הוא היה אצלי אחרי 3 דקות. כמעט והתחלתי לבכות...זה באמת כבר לא הבית

ומאז שהגעתי לא עוזבת אותי במנוחה המחשבה על שאני עוברת לעולם ההוא, של הנשואים. ולא עניין הנישואין כמו עניין הזוגיות היציבה הברורה שהעתיד נקבע בו ביחד, שצריך לחשוב בצורה רחבה יותר מקיפה יותר.
העולם ההוא, של הזוגות, מעולם לא היה שלי, תמיד הסתכלתי עליו מהצד בתחושת 'לי זה לא יקרה'. בצער  רב על שלי זה לא יקרה. ופתאום זה קורה גם לי, וכמה שאני רוצה להיות עם ו' אני לא רוצה להיות בעולם ההוא של הזוגות. חווית הפרידה מהחברות שלי בעולם הזה, כמה זכויות שיעלמו לי עם ההתייצבות הצפויה לא קלים לי

אני זוכרת שאחת מחברותי ששייכת לעולם הזוגות אמרה לא פעם שהיא זוכרת מה זה להיות לבד. בליבי התמרמרתי מהאמירה. החוויה הכללית בוודאי זכורה, אבל רגעי היום יום נשכחים מהר מאוד. ועכשיו אני בצד של הזוגות. כמה זכות תהיה לי באמת להגיד משהו כזה לחברותי הטובות שטרם מצאו שותפות ואהבה? אני מרגישה שיש לי בעיקר את הזכות לשתוק 

ענייני חתונה 4

הבוקר היינו עם הדי.ג'י, יובל דרור. היה כל כך כייף. לרגע כל העצבים והניג'וזים נעלמו. פתאום נהיה ברור שיהיה כייף
נחמד

שילוב חמור

להיות קריזיונרית וקונטרול פריק זה שילוב לא מי יודע כמה...לא מומלץ...

נשים חכמות

בשנה הראשונה ללימודי הרבנות שלי, למדה כמה וכמה שנים מעלי אישה מדהימה, ציפורה. הייתה בה חכמת חיים, שמחת חיים, סבלנות ופתחות שיכולתי רק לקנא בהם ולהם. אחד הדברים החשובים ביותר שהיא אמרה לי אז היה לשמור על עצמי בתוך עצמי ובתוך התהליך שלי. לא להיבהל ולא להיגרר לכל אותן שיחות של 'אני עשיתי את זה ואת זה ואת זה ואת זה ואת זה ואת זה ואת זה ואת זה ואת זה ואת זה ואת זה ואת זה.....'   לכל אחת יש את הדרך שלה, והדרך היא חשובה. לא להיבהל, היא אמרה לא הרגיש רע.
ביום שלישי השבוע פגשנו לא.צ את נשיא הקולג', הרב אלינסון. הוא נראה לי איש מקסים ונעים הליכות עד מאוד, לצערי עדיין לא יצא לי להכיר אותו טוב יותר. והארוחה הזו לא ממש עזרה. כל מי שהיה שם דבר על כמה הוא/היא עשו, אילו קשרים הם יצרו ועוד כאלה וכהנה. גם ברגעים שבהם היה לי מה להוסיף לשיחה זה היה בלתי אפשרי כי כולם קפצו ורצו להוכיח את עצמם. יצאתי משם בהרגשת ריקנות קשה, הרגשת כשלון קשה והרגשת חוסר מעש קשה ביותר. למרות כל השיחות עם אנשים חשובים בחיי אני לא מצליחה לצאת מזה. השנתיים האחרונות היו כל כך חסרות עשייה, החודשיים האחרונים היו כל כך חסרי השלמת פערי לימודים וכל כך מלאים באכילה מדושנת שכל הידיעה על חשיבות התהליך וחשיבות כנות התהליך לא עוזרות. אני מבואסת עד מאוד, חסרת כוח ומוטיבציה לזוז או לנשום, ולמרות שאני בספריה באוניברסיטה אני תייכף הולכת הבייתה, לישון. 

מחשבות של בוקר

הייתי רוצה להצליח לרדת את הקילוגרמים שהעלתי ומדכאים אותי עד אימה מבלי ללכת לשומרי משקל. מעיק עלי עכשיו ללכת לשם, מעצבן אותי לשלם להם. ואני תוהה איך עושים את זה? אני יודעת בתור התחלה שצריך סבלנות. דבר מה שאין לי בסטוק, בייחוד לא בתקופה הזו שבה אני עצבנית, עייפה, מוטרדת מכל הדברים שיש לעשות וחסרת כוח לעשות אותם...
זהו, אני יוצאת לעוד יום של בגדים צפופים וחום שדוחה את השועלים והשועלות
שומרי משקל הצליחו לקלוט אותי ברשת השיווק שלהם: יש לי כוח ויכולת לעשות כל כך הרבה דברים לבד, אבל משום מה אני לא חושבת שאני יכולה לרדת במשקל בלעדיהם...אווווףףף

מחשבות של הבל

לפני טיפל'ה פחות משנתיים כשחזרתי מהשליחות ועוד הייתי אופטימית בכל הקשור למצבי הכלכלי החלטתי לעשות טיפול לייזר להסרת שיער בבית השחי. בהמלצת חברות הלכתי לבדוק את הדסה אופטימל. שיחת הטלפון הייתה הזויה משהו: אחרי הצעת המחיר הראשונית הנציגה שאלה אותי אם אני פרסונל של הדסה. אמרתי שלא. חבל היא אמרה, כי יש אחלה מבצע לפרסונל של הדסה. 'אולי מישהו מבני המשפחה פרסונל של הדסה?' אמרתי שלא. 'אולי יש לך חברה שהיא פרסונל של הדסה?' שוב עניתי לא. ואז, בלי להתבלבל היא אומרת: 'את יודעת מה, בואי נעשה לך את המבצע של הפרסונל של הדסה גם אם את לא!!!'
וככה התחיל הרומן שלי עם הדסה אופטימל. הרומן יסתיים בנובמבר וטוב שכך. מעבר לכך שהנשים שם (כמובן שאין גברים, למעט אלו שבאים להסיר שיער) הן פרחות מהזן הנחות ביותר: פריחות ירושלמיות חצופות ומרושעות, וכל התעסקות איתן מגרדת לי עוד שכבה מהסבלנות שאין לי, הם עברו ממבנה נוח וקל לחניה בגן הטכנולוגי למלונית בהדסה עין כרם. חניה זה עייסק זוועתי, השירות מהגרועים שידע העם היהודי, אבל מה יש לי משם חוויות אנושיות שלא הייתי חווה בשום מקום אחר. ממש בצמוד למלונית הוקם מרכז מסחרי, ישפרו סנטר. יש שם בנק, ארומה, הילל, יריד ספרים, סופר פארם, סופר קטן, המבורגריה, שווארמיה, יוגורט בר והמון המון אנשים עם אינפוזיות, זונדות וחבישות שונות ומשונות. היום ראיתי כמה חבר'ה שיצאו להפסקה מהאונקולוגית, כנראה שיום שני זה היום של סרטן ראש, כי החבורה כולה הייתה מגולחת, חלקם עם מרקרים של הקרנות, חלקם עם מדבקות שברור שמחברים להם מכשיר כלשהו, היו שם כמה גברים, שתי נשים וילד. עברתי לידם וחשבתי שעל זה אני חייבת לכתוב כאן על החוויה של ללכת לטיפול לייזר ולפגוש, או בעצם רק לעבור ליד אנשים כל כך חולים שותים קפה. ועכשיו אני חושבת על זה שדווקא הייתי רוצה להיות פרסונל של הדסה, אבל פרסונל מהזן הרבני, המלווה הרוחני. כזה כמו שיש בסרטים האמריקאיים שבא לסעוד את החולה ברגעיו האחרונים, רק שאני רוצה להיות שם הרבה לפני הרגעים האחרונים, להיות שם ברגעים האלו של לצאת לקפה באמצע ההקרנות או הכימו.
אבל את כל זה לא חשבתי שעברתי לידם. כשעברתי לידם רק חשבתי כמה הזוי הפך להיות הטיפול לייזר הזה, וכמה הזוי לפתוח קניונית ליד בית חולים...צר עולמי כעולם נמלה

עדכון גידול

הגידול שיצא מהבטן של אמא שלי היה נקי מתאים סרטניים.
ברוך ה' זה נגמר. כלומר, נותרה ההחלמה אבל מה זה לעומת טיפולי כימותרפיים????

אבא שלי

לפני שנה קנינו לאבא שלי ליומולדת חולצה שכתוב עליה סבא סבבה. יאמר לזכותו הוא באמת סבא סבבה, רק שהוא ממש לא אבא סבבה. כבר דשתי בעניינו מליון שעות אצל י' הפסיכולוגית האהובה שלי.
החתונה בהחלט העלתה מחדש את כל ענייני הבחירה הדתית שלי בחיים והפער העצום שיש בינינו סביב תפיסות דתיות, ואתמול עלה הנושא הכאוב של הקמצנות.
אבא שלי קמצן בצורה מחרידה. זה בעיקר בדברים שאני מאוד פיינשמקרית בהם: בגדים, בית, אוכל. הוא בהחלט יוציא סכומים נאים כדי להכיר חבלי ארץ שאליהם טרם הגיע, כל שנה הוא נרשם לקורס אחר בתנ"ך, ידיעת הארץ, פירחולוגיה וכאלו. אבל כשזה מגיע לדברים אחרים הוא קמצן נוראי. אתמול הוא התקשר לשאול למה אנחנו לא עושים קייטרינג בשרי, זה הרבה יותר זול "במשק מנה בשרית עולה רק 100 ש"ח" מזל שהייתי במיטה ומותשת ולא פתחתי את פי להגיד לו שזה שאנשי המשק אוכלים סוליות זו בעיה שלהם...אמרתי שנחשוב על זה
השאלה הגדולה שלי היא למה הם לא מקשיבים ולמה עכשיו? כבר מלפני חודשיים אמרנו שאנחנו רוצים חתונה עם רק קינוחים, אבל מתוך היכרות בכך שזה לא טוב לכל האורחים של ההורים שלנו, נעשה חתונה חלבית עם המון קינוחים כי זה מה שאנחנו אוהבים... ולמה עכשיו, אחרי שכבר חודשיים אנחנו מדברים עם כל מיני קייטרינגים חלביים פתאום הוא נזכר
והכי גרוע זה שו' חושב שהם פשוט לא רוצים שאתחתן איתו בגלל זה כל פעם הם מערימים קושי אחר: אופי טקס הנישואין, מיקום החתונה, הקייטרינג, ואני בטוחה שבקרוב יצוץ משהו נוסף.
אמרתי לו שהם דווקא ממש מרוצים ממנו, וכל אחד מההורים שלנו מעיק ומציק איפה שהוא יכול
אני מתלבטת האם להתקשר לאבא א' ולהגיד לו שאנחנו לא רוצים את כל הבלגן, ונעשה משהו רק לחברים שלנו עם מנות אחרונות בלבד בחצר של הקולג'. מצד אחד זה בדיוק מה שבא לי, מצד שני ברור לי שהוא רוצה להיות חלק מהחתונה שלנו

משובים חיוביים

נו שלום
ביום ראשון היו לי כמה משובים חיוביים על החיים, העבודה, הלימודים. קבלתי ציון גבוה בעבודה שהגשתי לקורס מבוא לתרבות, לא ממש הייתי בקורס, אבל הוא עסק בדברים שאני יודעת לכתוב עליהם- תמיד נעים לקבל ציון גבוה
הייתי בראיון עבודה לקורס נתיב, קורס ראשוני לחיילים שאינם יהודים על פי ההלכה האורתודוקסית. היה ראיון טוב, אבל מעבר להיותו ראיון טוב הוא היה מעניין, אפשר לי שוב לתרגל בקול את אמונותיי, את התהליך שנראה לי נכון לעבור וכו'.. בהחלט יכול להיות שלא אתקבל אבל אני מניחה שזה יהיה בגלל פרטים טכניים- הם מחפשים מורה לשנה או שנתיים ואני יכולה להתחייב רק עד פברואר... אני לא יודעת אם בא לי להתקבל או לא, מצד אחד בא לי להמשיך בעבודה מינורית של מיון שליחים, מצד שני, אני יודעת שאני חייבת לאתגר את עצמי ללמד כיתה, ללמד חומר על הרצף, לבנות שיעורים. אלו הדברים שמהם אני מפחדת, אותם דברים שאני רוצה לעשות וחוששת להיכשל בם...
והמשוב האחרון היה מאחד הפסיכולוגים שלימד אותנו בסמסטר א בקולג'. השיעור היה שיעור ליווי רוחני, סביר להניח שכתבתי עליו כאן כמה דברים, המטלה הייתה לכתוב את החזון הרבני שלי. המשוב שלו על הקורס היה נפלא ומרגש מאוד, והמשוב על החזון היה מדויק, מועיל, מלמד ומכוון. השיעור הזה, של ליווי רוחני, היה אחד השיעורים הטובים ביותר שהיו לי בשנתיים האחרונות, והמורה היה אחד המורים הטובים ביותר שהיו לי בחיים. כשחשבתי על לימודי רבנות, על מורים כאלו חשבתי. מורים לאורך הדרך ולאורך החיים

עדכון אמא

אז אמא שלי יוצאת היום מבית החולים. הניתוח עבר מהר ובשלום. הרופא, ששכח שאמא שלי עכשיו בתפקיד חולה ולא בתפקיד המורה, אמר לה שלדעתו הגידול היה גידול לימפומי או משהו כזה, כלומר, כנראה שזה משהו שקשור לסרטן הדם אבל, הוא סייג את דבריו, עד שיגיעו תוצאות המעבדה לא נדע דבר.
עמדתי מולו משתהה והמומה. א- לא הבנתי מילה ממה שהוא אמר. ב- עד כמה אידיוט אתה יכול להיות, ברור שאתה לא אמור להגיד דבר כזה לחולה שלך, גם אם היא מורה בבית הספר לאחיות ויודעת שרק תוצאות מעבדה יכולות לתת אבחון מדויק... בקיצור, היא נכנסה ללחץ ובצדק, והתחילה סידרה של טלפונים לכל מיני מנהלי מחלקות ומעבדות וחברים וחברים של חברים והחלה גם עליה לרגל לחדר שלה ומסע שכנועים שאין מה לדאוג עד שיגיעו תוצאות מעבדה
בשלב הזה כבר הלכתי... לא נותרה בי טיפת סבלנות

כמה מחשבות שהיו במהלך השהות איתה בבית החולים:
אני מעריצה אותה על המסוגלות להיות במצב כל כך פגיע במקום שבדרך כלל היא נמצאת בו בשליטה מלאה. אם הייתי עובדת בבית חולים ונזקקת לטיפול רפואי ברור לגמרי שהייתי הולכת לבית חולים אחר לקבל את הטיפול.

בבוקר לפני הניתוח, בשעת העליה לרגל הראשונה כל מי שנכנס לחדר היא שמע את המשפט הבא: "זאת הבת שלי שמתחתנת" אחרי 10 אנשים, כשלא היה אף אחד אמרתי לה, שקודם כל יש לי שם...וחוצמזה לא נוח לי עם אופן ההצגה שלה אותי. עשיתי מליון דברים בחיים שלי, ולהתחתן זה לא הישג, רק מזל. להיות סטודנטית לרבנות זה הישג, להיות חזן בחגים בקהילות יהודיות זה הישג, לסיים שליחות בהצלחה כל כך גדולה, להצליח להתעלות מעל כל החרא של החיים זה הישג, להצליח לשמור על זוגיות איכותיות, טובה מתקשרת- זה הישג. החתונה עצמה- היא רק מזל... אולי בגלל זה כל הסיטואציה של החתונה קשה לי כל כך, לא שלא עבדתי קשה על עצמי להיות במקום שיכול להכיל זוגיות, אבל יש כאן כל כך הרבה אלמנטים של מזל. מזל שיצאתי בבוקר מהבית ולא המשכתי לישון כמו שרציתי, מזל שהחלטתי ללמוד בקפטריה של רחל ולא בגוש 8, מזל שהחלטתי להגיד שלום לת' ולא לעשות ויברח או ויסתתר...

מחשבות במקלחת

נכנסתי להתקלח כדי לנסות לנקות מעלי את הגועל שאני חשה (שזו די שטות כי אני שונאת להתקלח, אז למה שמשהו שאני שונאת לעשות ייסע בסילוק תחושת הגועל ששורה עלי)ממש השתדלתי לבכות ולנסות להבין איך זה יכול להיות שבעצם זה רק שבוע שאני לא רצה, ורק שבועיים שאני אוכלת כמו עגל לפיטום, וכבר מרגישה כל כך , אבל כל כך זוועה. שמנה מכוערת טפשה דפוקה חסרת כל יכולת שליטה על החיים שלי ששוכחת לקחת את הכדורים שיכולים לעזור לה...
לא ממש הצלחתי לבכות ובין השמפו למרכך חשבתי על זה שיאללא צריך להחזיר את תחושת השליטה, הרי התחושה הזו, שאני שולטת במה שקורה לי (עלק...) גורמת לי מיד להרגיש טוב וכל השאר מסתדר אט אט
הבנתי שזה שלא לקחתי כדורים יומיים השבוע לא באמת שיבש לי את הכימיקלים. אלא שמה שהשתבש הוא שלא ישנתי כראוי, שנתתי לעבודת קיץ הארורה הזו להשתלט לי על החיים, ששכחתי לשים את עצמי בראש הרשימה.
זה לא ממש שיפר לי את מצב הרוח, אני עדיין מרגישה כל מה שהרגשתי לפני שעתיים רק שעכשיו אני יודעת שמספיק...וכבר נחלתי הצלחה קטנה. שוחחתי עם ל' על מה להביא להם מהמכולת של ה 24 שעות, פתאום היא אמרה שאולי כדאי שארים טלפון ל ל' השנייה לשאול אותה אם היא רוצה שאקנה לה משהו כי היא מסתבכת עם עצמה במה לקנות למשפחות שאליהן היא הולכת...אמרתי לה לא, שכרגע זה לא אפשרי מבחינתי, גם ככה כבר עמוס לי מידי. אמרתי לה ש ל' השנייה (שממנה אני מנסה להתרחק כבר הרבה זמן) תסדר לבד. לי אין מסוגלות לטפל גם בה עכשיו...יאללא, שבת שלום

עוד תוספת לבלגן

נו שלום
ביום חמישי אמא שלי התקשרה. אם בכל ימות השנה אין לי סבלנות אליה, הרי שבימי הקיץ החמים מידי, המלאים קבוצות של ילדים אמריקאים והמדריכים הבכיינים שלהם, והשנה מלאים גם בבלגנים של חתונה, יש לי עוד פחות סבלנות.
כרגיל היא דברה ודברה ודברה ודברה כמו שרק היא יודעת, ואחרי בערך 30 דקות, כשכבר עמדתי לצרוח עליה שתפסיק לדבר היא טרחה לספר שמצאו לה גוש בבטן, שלא נראה סרטני אבל הרופאים רוצים להוציא אותו כמה שיותר מהר, והיא רוצה שיוציאו אותו כמה שיותר מהר כי תייכף החתונה, והיא רוצה להיות בריאה בחתונה ובלה בלה בלה בלה בלה בלה....
בתום השיחה התקשרתי לאחותי שאמרה את המשפט הבא: "למרות שהיא מעצבנת אותי יהיה לי מאוד עצוב אם היא תמות"
אני די נבוכה לכתוב שאני לא בטוחה שיהיה לי עצוב שלא לדבר על עצוב מאוד
רק מלכתוב את זה דופק לי הלב בקצב מסחרחר. האם זה וידוי נוראי כל כך? כנראה שכן, אחרת לא היה דופק לי הלב כל כך חזק ואחרת לא הייתי מתביישת כל כך לכתוב את זה
כבר לפני שנים נפרדתי ממנה ואין לה חלק עצום בחיים שלי. גם בדברים שבהם היא יכולה מאוד לסייע, כמו עניינים רפואיים שהם המומחיות שלה, אני נמנעת מלשוחח איתה כי היא היסטרית בצורה מחרידה, וכל פתח צר לחיים שלי, יהיה זה דרך ענייני רפואה הוא חתונה היא מנסה בכל הכוח לפתוח לכדי עולם ומלואו ולי אין רצון. טוב לי במרחק הזה ממנה. אני מודעת לנקודות הדמיון בנינו, הן רבות מאוד וגם לנקודות השוני בנינו שגם הן רבות. בשניהם יש מן הטוב ומן הפחות טוב.
טוב, עכשיו אני חושבת שאולי כן יהיה לי עצוב, כי למרות שאני לא נותנת לה, היא הייתה הולכת עד קצה העולם כדי לעשות דברים בשבילנו. ואני לא נותנת לה כי היא לא מקשיבה לדרך שבה אני רוצה וצריכה שילכו עד סוף העולם בשבילי, אם בכלל.
יפה לי במונולוג, עכשיו הגיע הזמן לחזור לכתוב 3 פעולות לקהל מבוגר, תרגיל בבית הספר לרבנות שסיומו יביא אותי מ 17 עבודות לסיים ל 16 עבודות לסיים

המילה האחרונה

מידי פעם כשאני באוטו בין 11 ל 12 אני מקשיבה לתוכנית של גל"צ 'המילה האחרונה'. אם במקרה נפלתי על יום של ג'קי לוי ואברי גלעד או עירית לינור אני מרוצה. אני יודעת שלפחות פעם אחת במהלך השעה יהיה משהו שישעשע עד יצחיק אותי.
היום היו אלו עירית לינור וידידה מאיר שבין השאר דברו על נשים עם קול מעצבן, קול של מורות. כולנו יודעות בדיוק איך זה נשמע, ואז עירית הרביצה חיקוי קורע ויצא לה בדיוק כמו אמא של ו' (שכל קשר בינה לבין הוראה מוטל בספק)

שביזות יום א', ב', ג', ד',ה', ו', שבת, א', ב',ג',ד',ה',ו',שבת,א',ב...

אני עמוק באמצע כדור השלג הנוראי של בליסה בלתי מבוקרת. אני לא מצליחה להפסיק לאכול, לא ישנה טוב, לא מצליחה לקום בבוקר לרוץ, מרגישה פיכסה מעצמי, ואוכלת עוד וחוזר חלילה...
אני מבואסת שכבר שלושה שבועות (אם לא יותר) שאני לא מצליחה להתאפס על העניין, ועוד יותר מתבאסת מההרגשה שלא אצליח לעולם להתאפס על העניין
לא יעזור כמה פעמים הבאתי על עצמי את כדור השלג הזה, ועד כמה הוא מבאס ועד כמה אני יודעת שכבר הצלחתי לצאת ממנו, כל פעם מחדש זה מרגיש הרסני, טובעני ובלתי ניתן לשליטה.
תחושת יאוש גדולה מלווה את יום ראשון בבוקר, יאוש ואובדן. חבל שאני לא יודעת איך לצום סתם בשביל הכייף ולא בשביל חורבן בית וחברה או בשביל תפילה....

מפגש פיסגה או ענייני חתונה 3

סוף סוף תייכף שבת, אפשר להניח את האיברים, להרגיע את הראש ולנסות לנוח

היה שבוע ארוך ומייגע שאתמול הסתיים במפגש פסגה של ההורים שלי וההורים של ו'.

כשאבא ואמא שלי עוד היו נשואים הם רבו על כל דבר אפשרי, ממש כל דבר. צעקות, עצבים, צרחות, מכות, נעליים מתעופפות, ממש לא היה רגע דל. מהרגע בו הם החליטו להתגרש הם התחילו להתנהג יפה אחד לשנייה, רק מה, אותנו השנים האלו עיוותו וכל מפגש שלהם ביחד מוציא משלושתנו את כל המיטב. אחי הופך לפלקט, דק ורזה בלתי נראה, נשמע. לא כאן. אחותי הופכת עצבנית, רעה מניפולטיבית. אני הופכת להיות עצבנית אף אחד לא יכול לזוז לידי בלי שאכנס בו על האופן שבו זזה לו השערה של הנחיר.

כל המפגשים המשפחתיים שבהם שניהם מתייצבים,הם לנו סיוט מההפטרה, ולהם זה דווקא ממש בסדר. אז אתמול ההורים שלנו נפגשו, בסה"כ היה סיוט סביר. הם אנשים תרבותיים ונעימים אז למה שלא יהיה בסדר? או, אז זהו, שזה מפגש פיסגה, ועוד מפגש פיסגה כפול. היה סביר אבל באמת שהייתי מוותרת. ואמא שלי, שבאמת תהיה בריאה ותעזוב אותי בשקט, באמצע הערב פתאום שאלה: אז איזו שמלה תלבשי? כבר החלטת??? כמעט מרטתי לה את השערות מהאף, מה זה רלוונטי עכשיו???? ואז הגיע השאלה הבאה שנראה לי שאפילו שברה את אבא שלי: How will I know what the dress code is??h בשלב הזה כמעט הוצאתי לעצמי את העיניים מהמקום (במקום זה מעכתי לו' את הברך) אמרתי לה שתלבש מה שהיא רוצה, ושאם החתונה תהיה בגן אז כנראה שזה לא בלאק טיי, אלא קז'ואל. והיא ממשיכה: But what do you mean by casual??h בשלב הזה כבר כמעט צרחתי עליה שתפעיל את השכל, יא רבנן.

רק מלכתוב על זה אני מתעצבנת שוב, על חוסר ההבנה שלה של סיטואציות חברתיות, זה עולה לי בבריאות.... לה זה לא עולה כל כך הרבה, היא די בסדר עם עצמה, ולכן כנראה שאני זו שצריכה להפסיק להתעצבן מזה

שבת שלום

פרופורציות זמן אצל ילדים דוסים

כמה רגעים לפני סעודה שלישית, ד' ,האחיין בן השלוש, טרק לעצמו את הדלת על הבוהן, צרחות קשות, חיבוקים מנחמים ואחרי כמה דקות של סידור נשימה הוא הרים את הראש ואמר לי: עד החתונה שלך זה יעבור, נכון?

כל ענייני הרב והשיחות הארוכות והמעניינות בנינו על החופה ואופיה העלו לי את סף החשק להתעסק בכל פרטי החתונה. פתאום היום התרגשתי מהשמלה, מנעליים, מלחפש די.ג'י, מלבדוק מנות אחרונות ושאר דברים קטנים שנראים לי מעיקים.
ואז הלכתי לשוק
כנראה שזו הייתה טעות כי כשחזרתי הביתה מסתבר שאמא של ו' התקשרה ואמרה שהיא נורא רוצה לעשות שבת חתן!?
כבר אמרתי שהם חילונים? כבר אמרתי שו' טס ליפן יומיים ורבע אחרי החתונה? כבר אמרתי ששנינו שונאים אירועים? עלה לי הסעיף, הרגשתי במלכודת (למה בעבר למה? אני עדיין מרגישה במלכודת...) הוא לא רוצה את זה, אבל קשה לו להתמודד איתה....ואני בתגובה נהדרת ואינסטנקטיבית לתחושת המלכוד התעצבנתי, הרגשתי רע שהתעצבנתי, וחזרתי למעגל של הבוקר של הרגשת פיכס כללית.
אני מנסה להזכיר לעצמי שהכוח במידה רבה ביותר בידיים שלנו. זה באמת יופי שאני מנסה להזכיר את זה לעצמי, כי רק מהכתיבה של הסיפור, פה בבלוג עולה לי שוב הסעיף, יא רבנן

הבוקר

סוף סוף ישנתי לילה שלם.
התעוררתי עם השעון ב 5:00 הסתכלתי עליו ועל ו' והחלטתי שאם כבר אז ננצל את הצלחת השינה ונרוץ מחר בבוקר. בשמחה ובששון ישנתי עד 6:00...ואז נגמרה השינה והתחילו המחשבות על מה אלבש היום (שוב אני מרגישה שמנה, מכוערת, טיפשה ולא מוצלחת) על איך אצליח לשמור על אכילה, על מה אעשה במשך היום, ושוב על מה אלבש, ועל החתונה, והתשובה המאוד מעצבנת של הרב (תשובה מאוד לא רבנית בעיני, אבל מאוד אופיינית) ושוב על מה אלבש, ומה יהיה עם אבא א', והאם נוכל להתחתן במשק, ושוב על מה אלבש, ועל המתנה הנחמדה שחשבנו לתת לאורחים שיבואו, ושוב על מה אלבש...ככה עד בערך 7:30 שאז התעורר ו' והציע שהיום נשאר בבית, יום בלי ריצות, עם קצת פחות אכזבות מיכולת הלמידה הקלוקלת שלי. בשניה אחת נפתרה השאלה מה ללבוש...כל השאר עומד ותלוי

ענייני חתונה 2

אתמול פגשנו את הרב. הוא היה נחמד, נעים הליכות. באופן לא מפתיע הוא ניסה מאוד לשכנע אותנו שכדאי לנו לעבור דרך צוהר לשכוח את כל ענייני החתונה האזרחית...בשמחה הייתי שוכחת את כל ההוצאות הקשורות לחתונה אזרחית לו רק יכולתי במדינה שלי להתחתן באופן היהודי שבו אני בוחרת
בסופה של שיחה הצלחנו להוציא ממנו מה המינימום הנדרש על מנת שחופה תיחשב הילכתית: הגבר הוא זה שצריך ליצור את החיבור לאישה. כתובה.2 עדים (גברים, לא קרובי משפחה ודתיים!!!!!) 7 ברכות שנאמרות על לשונן ועל ידי גברים, וטבעת שהגבר נותן לאישה.
בעצם אנחנו יכולים לעצב חופה ברוחינו כל עוד כל האלמנטים הללו ישמרו, אבל אז לא בטוח שיתנו לנו להתחתן במשק... אבא א' צריך לדבר עם הרב ולראות מה הוא, אבא א', יוכל לסבול
שני דברים העציבו והעכירו את רוחי עד מאוד מאוד: הנסיון המעצבן, אם כי כנה, של הרב למכור לנו את צוהר. לא מצאתי את העוז לאמר לו: יו-הו, אני סטודנטית לרבנות בתנועה ליהדות מתקדמת,לא תצליח למרוח אותי עם מילים יפות ואנשים נחמדים. ולמרות שה' חילוני הוא יודע היטב לפני מה הוא עומד (במיוחד אחרי שבילה לילה שלם בלקרוא את הקיצור שולחן ערוך וכל שאילתה אפשרית באתר כיפה) והדבר השני שממש, אבל ממש העציב אותי זה העניין של שני עדים דתיים- משום מה לאבא א' ולכל שאר האנשים שהיו בבית זה היה ברור שעד בחופה לא יכול להיות דתי!? מה זה הדבר הזה? אם יש פנים רעות לאורתודוקסיה הישראלית הם עולות כאן במלוא העוז
חוצמזה אני מבואסת כי אני לא מצליחה לשמור על המשקל, אוכלת כמו שאין מחר ומרגישה רע, שוב הגלגל הזה שקשה לי לצאת ממנו
בברכת חברים לתורה ולעבודה
להתראות

סבלנות

כבר סיכמנו שכשאלוהים חילק את מנות הסבלנות הוא דילג עלי....
ברגעים אלו ממש אני מתרגלת סבלנות מהסוג החשוב ביותר, סבלנות של קונטרול פריקית שהבינה שאין לה זמן השבוע ולכן בנזוגה הלך לרמי לוי לעשות קניות.
ולמה זו סבלנות מהסוג החשוב ביותר? כי אני שונאת לעשות קניות בסופר.
לאור היותי פיינשמקרית מהסוג המודע ביותר נתתי הוראות מדוייקות, ולמעט כמה שיחות טלפון עם כמה שאלות נראה לי שיהיה בסיידר. יתכן והירקות שהוא יקנה לא ימצאו חן בעיני, אבל זה לא סוף העולם, ממש ממש לא סוף העולם ורק צריך להגיד, או אולי לא....נראה

ענייני חתונה 1 (בטח יהיו עוד מלא, עמכן הסליחה)

כל ענייני החתונה מתחילים לבלבל: מה כן הייתי רוצה, ומה לא, ממה לא ממש אכפת לי ואיפה ו' ביחס לכל הדברים האלו. לרוב אנחנו רואים עין בעין
שנינו מבקשים לעשות אירוע צנוע, עם מספר יחסית קטן של אנשים ללא הוצאות כלכליות מיותרות, ובעיקר בלי יותר מידי בלגן. אין לי מושג אם כתבתי כאן או לא, אבל כל חתונה, לא משנה כמה מעט בלגן יבקשו החתן-כלה לעשות ממנה תמיד יש סביבה בלגן. אם זה לא השמלה, זו הארוחה, אם לא הארוחה, המקום, אם לא המקום, התאריך ואם לא זה, יצוץ משהו אחר, אז עם כל הניסיון שלי לא לעשות מכל העניין בלגן, יוצא שיש בלגן. וכן, בהחלט דרושה יצירתיות וחשיבה מתמדת על מה נכון לנו

לכל הפרטים הלוגיסטיים גם מצטרף עול החתונה האזרחית, ככל שאני חושבת על זה יותר ככה אני מתעצבנת יותר. איזה מן דבר זה שאני לא יכולה להתחתן באורח היהודי המתאים לי במדינה היהודית שבה אני גרה? איך זה יכול להיות שאנחנו צריכים להוציא סכום ענק של 1000 יורו ואולי יותר, בשביל להיות רשומים כאן כחוק??? יכולנו לטוס לארה"ב ולהתחתן שם, אבל אין לנו ממש זמן, בין עבודת הקיץ שלי, לתיזה ומבחן גמר של ו', חזנות בחגים וסתם אי אילו 20 עבודות שעלי להגיש לאוניברסיטה ולקולג' נראה שנאלץ לבקר בקפריסין. ולא, זו לא מדינה שעניינה אותי אי פעם, סתם עוד מחנה עצורים עם מזג אוויר ים תיכוני, לחות יש לי פה מספיק וגם חומוס
טוב, אם כבר קמתי בבוקר ורצתי, וכאילו צברתי אנרגיות חיוביות למה לקלקל אותם עם כל העצבים על הממסד הדתי בישראל
בברכת 'תרגיעי מותק'
להתראות

דברים גדולים וקטנים

כל מי שקוראת פה כבר יודעת ש- ו' כרע ברך,שלף טבעת ושאל את השאלה בה' הידיעה, ושאני התפוצצתי מצחוק ועניתי כן :) וזה באמת דבר גדול, כל כך גדול שאין לי מושג אם ואיך מתמודדים עם זה, כלומר, בעיקר נראה לי ששומרים אחד על השני, ולא ממש ברור לי מה זה אומר. ימים יגידו.
מעבר לשוק הבסיסי של כל החודשים האחרונים מאז שחברנו אחד לשניה, אני נפעמת מהשמחה הגדולה של כולם, חברים, משפחה קרובה ורחוקה, חברי משק, כולם כולם כל כך שמחים.
י' אומרת שהסרתי את הקללה, ואני לא מצליחה להינתק ממחשבות על מה שהיה לפני ש ו' הצטרף לחיי. היה לי עצוב, הבלוג יכול להעיד. חיפשתי זוגיות, לא רציתי להיות לבד, ואני לא רוצה שאף אחת מחברותי תהיה לבד, יש בביחד עצמה מבורכת. וכמו שידעתי אז, בתקופת הלבד להבחין ולהבדיל בין שאר החיים לעניין הלבד, אני מניחה שכך גם צריך להתייחס אל הקללה הזו, היא שוכנת או שכנה רק על הזוגיות, בשאר החיים לא הייתה קללה.

בסקטור הדברים הקטנים יש את ההתקדמות המפתיעה של אבא שלי ואשתו ששאלו מה אני רוצה לכבוד האירוסין, וכשבחיל ורעדה גדולה לחשתי לשפופרת של הטלפון: טלית. התגובה הייתה: בשמחה. למרות שחזרתי ואמרתי כמה שמחה אני על כך שהם הסכימו, אני לא חושבת שהצלחתי להעביר את גודל ההתרגשות. אולי יש בנכונות לרכוש לי טלית, משום הכרה בדרך החיים בה בחרתי.

דברים שכן דברים שלא וכל מה שבינהם

לפני כשעה חזרנו משבת נעימה מאוד בצפונה הרחוק של ישראל. התחלנו את המסע בתל אביב, לו' הייתה הרצאה בשגרירות יפן, אני ישבתי בקפה גרג ליד המוזיאון ועשיתי את עצמי לומדת... אכלנו סנדוויץ בארומה, אספנו מלא הפתעות טעימות אצל מתוקה והתחלנו את הנסיעה צפונה, ו' נהג
ו' הוא נהג די גרוע. הססן, חשדן ו...יש לו מזדה דמיו- חרא של אוטו. כבר אמרתי לו פעם שהוא נהג גרוע, זו הייתה טעות איומה, ועכשיו את כל זה אני בעיקר אומרת בשקט לעצמי וקצת לכן, ובעיקר אני מזכירה לעצמי שיש דברים שממש, אבל ממש צריך לשמור לעצמי.
יש שיאמרו שהבעיות שלי עם הנהיגה של ו, היא בגלל שאני יושבת לא בכסא הנהג, לרגע אולי אטעה לחשוב שזה נכון, אבל יש כמה וכמה אנשים שלידם אני יושבת בעוד הם נוהגים , והם כולם נוהגים ונוהגות בסיידר גמור. מה לעשות, ו' הוא פשוט נהג לא משו. אני מבטיחה לא להגיד לו על זה כלום, לשבת לצידו ולשתוק, אבל, והנה האבל הגדול, פשוט לדאוג שזו יהיה אני הנהגת ולא הוא.
אני מניחה שעם הזמן יתווספו דברים חדשים לרשימה, כרגע זה שאסור להגיד לו שהוא נהג גרוע, ואסור להגיד לו שיש לו חרא של אוטו, גם אם זה אוטו שהוא קבל מההורים בהשאלה...
תחת קטגוריית הדברים שכן, כן יש מקום לדבר על סקס. תחילת השיחה תמיד מביכה אבל ההמשך נחמד, אפילו מצחיק, והתוצאה לרוב מבורכת. אבל בשביל זה צריך שתהיה פתיחות הדדית, בטחון ורצון לבדוק ולשנות. זה עוד דבר שאני מרבה להגיד לו'- שאני חשה איתו תחושת ביטחון נוסכת כל

אופס שכחתי

רק לשם תיעוד: הנה כמה מארוחות הבוקר שהיו לי בתקופה המזוויעה הזו:
שקית דוריטוס
תפוחי אדמה בתנור (שמן זית ורוזמרין)
4 Peanut Butter Cups
סלט פטריות וזיתים ברוטב אדום
Appel Crisp
והיד בימים הללו הייתה נטויה עד מאוד, רק לשם הדגמה: ביום של תפוחי האדמה בתנור אכלתי סלט+5 טבעול קטנים לארוחת צהריים, ואחרי שעתיים אכלתי מנת פלאפל, וקרואסון שוקולד
רע להפליא

מדרון תלול ואני כבר באמצע

האמת שאני כל כך עמוק בפנים שלא נראה לי שראוי לקרוא לזה אמצע, אבל מאחר ואני במצב גרוע, אני אוותר על העניין
אקדים ואומר- הכל בסדר גמור עם ה'. הוא עומד יפה בכל החרא שעובר עלי ויוצא ממני
אין לי מושג מאיפה להתחיל, אולי מהעבודה שההוכחה הפיזיולוגית הטובה ביותר להתפרקות הטוטלית שעוברת עלי היא 5 ההפטות שצמחו לי בחלל הפה- כבר הרבה מאוד זמן שזה לא קרה... הפטות אצלי מעידות על שילוב מחץ של תזונה לקויה עד מאוד ולחץ כללי. לשמחתי הם לא תמיד באים ביחד- רק שהפעם הם כן. אז מה התגובה הכי בוגרת שהצלחתי להוציא מעצמי? לאכול, להרגיש חרא, לאכול עוד, לא להצליח לקום בבוקר לרוץ, להרגיש עוד יותר חרא, לשבת מול הארון במשך שעה (שבוע שעבר ישבתי שעה וחצי) לבכות כי הכל קטן עלי, צפוף, לא לרצות לצאת מהבית, להתבאס מעצמי עד מוות ו...לאכול
רק מלכתוב על זה אני בוכה שוב.
אני חושבת שאני בוכה כי אין לי מושג איך לחזור לתלם, אני כבר לא יודעת מה לעשות, אני לא יודעת איך לחזור לתלם
ויש תנאים מקלים- אני כבר שבועיים בלי הכדורים (לא ימשך זמן רב- ביום שלישי הקרוב חוזרים אליהם) יש עכשיו מלא אורחים מאנגליה שחלקם ישנים אצלי, ועל כן ה' ואני עברנו למעונות באופן חלקי (יום כן, יומיים לא וליהפך) וכמעט כל ערב אני נפגשת עם חברים וחברות אחרים ובאופן מאוד לא מפתיע, אני לא מצליחה להשתלט על האכילה
אז אני עמוק במדרון, יכול להיות שאני שוחה במימי התהום ורק לא מעזה להודות בכך
אם ישאלוני מה ההבדל בין אני בלי כדורים לאני עם כדורים אני אומר את מה שכולם אמרו לפני שלקחתי אותם ולא הבנתי את עומק האמירה: הכדורים מאפשרים. מאפשרים הכל כמעט, גם איתם היו נפלתי במדרונות חלקלקים, גם איתם הרגשתי לפעמים מגעיל, גם איתם היו לי ימי אכילה שלא היו מביישים אף מתאבק סומו, אבל הכל היה נשלט יותר, אפשרי יותר. במקום לשבת שעה מול הארון ולבכות על מר גורלי, ישבתי רק 20 דקות, התלבשתי ויצאתי.
הרגשתי מגעיל מקסימום ליום, בד"כ לכמה שעות. עכשיו, אני בגועל נפש מתמשך, תחושת כישלון טוטאלי, תחושת חוסר אונים גדולה אל מול המדרון החלקלק וכל מה שבא איתו

קיצוניות מקיצוניות שונה

כל קיצונית שהיא אינה טובה באמת. לא זו הבריאותית, לא זו הפוליטית ובוודאי ובוודאי שלא זו הדתית
אחרי שנים רבות בהן לא הייתי בקיבוץ ליום הזיכרון (האמת שגם לא הייתי בארץ ב4 שנים האחרונות) החלטתי לבוא לכאן. הגעתי אתמול ערב יום הזיכרון ואני נשארת עד סוף יום העצבנות, ו' בא לארוחת חג חגיגית וביחד נשוב לירושלים
וכל זה כדי לספר שכרגע אבא שלי הגיע אלי עם צילום כתבה מהארץ על אמם של אלירז ואריאל פרץ. ראיתי את הכתבה בכמה וכמה מקומות בכולן אין לי שום ספק שהכתב יצא די אידיוט בעיקר כי הנקודה שהוא ניסה להעביר לא ממש עברה, אלא מה שעבר הוא סוג של שנאה עיוורת כלפי כל תופעת ימין מצויה
אז עכשיו זה גם הגיע לידיים של אבא שלי שנשא בפני את הנאום שבקצרה אמר שעיתון הארץ שונא יהודים ושונא ישראלים
אין לי איך להתמודד עם אמירות כאלו, הן פופוליסטיות, אידיוטיות ובעיקר מלמדות על כך שעם הזדקנותו הוא נעשה יותר קיצוני, ופחות מבין שלהיות בעל תפישה פוליטית שמאלנית או יהודית ליברלית אין משמעה שנאת ישראל.
עכשיו בא לי לבכות כי ממש אבל ממש אין לי איך להתמודד עם זה.
בסופו של דבר מה שהוא רצה לבקש הוא שבפעם הבאה כשאני באה לשבת לא להביא עיתון הארץ. בקשה מעצבנת אם כי לגיטימית מאוד
כשארגע, ולא יתחשק לי לבכות מאיזה פשיסט נמצא באבא שלי, אני צריכה למצוא את הדרך להגיד לו שהרבה ממה שכתוב בעיתון הארץ מוסכם עלי עד מאוד, ואני בשום פנים ואופן לא שונאת ישראל ובטח ובטח אי אפשר להאשים אותי באנטי ציונות או באנטי יהדות

שינויי מזג האוויר

בחודש וחצי האחרונים אני בתהליך ירידה מהתרופות של הדכאון.
כשרק התחלתי לקחת את הכדורים, עוד באנגליה, בכל מפגש עם הרופאה התלוננתי על כך שאני כבר לא מצליחה לבכות כמו פעם. פעם הייתי בוכה מכל דבר, דרך לשחרר את הלחצים, לפרוק מתחים, והרבה פעמים דמעות של עצב גדול, כאב גדול. הכדורים עכבו את הבכי, עכבו גם את הצחוק ועזרו מאוד לתפקד. כבר לא הכל היה נראה שחור משחור, לא כל דבר הרגיש הרסני, כואב עד מוות, בלתי ניתן לעיכול. וגם דברים רבים שעצבנו אותי בשנייה כבר לא הציקו לי.
השבוע מצאתי את עצמי מתעצצצבבבנננתתת משטויות. הרגשתי כמו פעם, דפוקה, עצבנית, כועסת, מתעצבנת.
אהבתי את היכולת של הכדורים האלו להרגיע. מצד שני, מאז שהפחתתי את המינון אני מוצאת את עצמי גם מתפקעת מצחוק מכל מיני דברים קטנים. צחוק בריא כזה. גם בכיתי, בכי בריא, משחרר
אני קצת אבודה, לא יודעת מה לעשות.

פגוש את ההורים

בחג אחרון של פסח הייתי אצל ההורים של ו'. התחלנו את הביקור אצל בת דודתו, ומשם להורים. בסה"כ היה נעים. היו רגעי מבוכה גדולים כמו זה שירדתי למטה וראיתי על השולחן קערות עם מה שאני חשבתי היו אגוזי מלך ואפילו אמרתי "איזה יופי, אגוזי מלך לכבוד פסח" ואז התברר שהם קניידלך....התפוצצתי מצחוק במקום והתנצלתי כמה וכמה פעמים. הם היו טעימים, אבל ממתי קיינדלך הם לא במרק? הרי מבשלים אותם במרק... אז היו רגעי מבוכה והיו רגעי צחוק. היה נחמד מאוד. הביקור עזר לי להבין המון שאיפות וחלומות של ו' לגבי משפחה, ילדים ובית. הם באמת גדלו בבית מאוד שמייח, עם בני דודים שגרים בבית הצמוד, ותחושת אחווה ושמחה. ממש לא סיפור הילדות שלי, אבל החלט סיפור הילדות שאני רוצה להעניק לילדים שלי.
אין לי ספק שיום אחד המשפחתיות שלהם תעלה לי על העצבים, כרגע אני מרשה לעצמי להסתכל עליה ממרחק מה, לראות איך ו' נהנה בה, ולהישאר במרחק הסביר.
בשבילי גבולות זה טוב. הם ניתנים להרחבה, לשינוי, לשאלה. אי קיומם הוא הרה אסון.
בינתיים ירידה למינון של חצי תרופה נותנת את אותותיה. אני מגלה שקל לי יותר להתעצבן, לאבד סבלנות, להרגיש. אני די שולטת בזה כרגע, משתפת את ו' אם אני חשה שמשהו עומד להתפוצץ- להזהיר מראש. ואני מפחדת. אבל זה פחד מניע, לא פחד משתק, כך שבינתיים אין לי מה להתעכב עליו יותר מידי
טוב, אני חוזרת לכתוב דרשה לקולג'

Accepting Change

Like many people, I to have a complex relationship with changes. On the one hand I enjoy change, I welcome it with both hands. On the other hand, it takes me some time to get used to changes. Those 'between times'(which I'm sure have a proper term in psychology) are difficult for me.

My mom always tells stories about how I behaved at airports in the time when we were back and forth between the Kibbutz and Pittsburgh. How I used to drive everyone nuts, get horrible tantrums. During the flight I was fine, its the before and after.

She told me this for the first time when I was about 12 " It takes you time to get used to places, you need to come back home form school, have a moment to absorb the surrounding, then you're fine"She is right.

Every time I come to a new place, or an old place but its packed with people, my first tendency is to become very hostile, sarcastic, look down at every one around me. Then I calm down and I'm fine.

Acknowledging this difficulty and accepting it has made me enjoy, and like changes. It has also made me, in may cases, very intolerant to people who don't welcome change.

I guess what I'm trying to say is that solving one challenge raises another one, but more so, as a future Rabbi, and as one that loves her friends, one of the big lessons I have to learn for my self, is to accept people as they are. Help them do better for themselves from where they can. Not from where I think they should- doing that will only be a disaster for us all

Oh, first time I've written here during Shabbat. This Shabbat feels so non shabbat...

Sleep talking

I'm in NJ, so its English for the next week

Some times when I'm very tired, but still kind of awake , I find that words from a dream or a beginning of a dream find their way into what ever I'm thinking or doing...I'm very tired. Landed

about 4 hours a go, trying not to go to sleep too early, so I will sleep till later then 6am

No news is good news

בשעה טובה ומוצלחת אני מבינה למה מתכוונים במשפט הזה. אין חדש, ה' ואני עדיין ביחד, נהנים. שאלות העתיד נרגעו (אני חושבת שזה בזכות סוג של בטחון שהתפתח, שאנחנו ביחד, זה רציני ולא צריך כל הזמן להתעסק בעתיד, משו כזה)

החדשות היחידות שיש הן מגזרת התרופות נגד דכאון. כבר בקיץ רציתי לרדת מהם, אבל הנסיעה לאנגליה דחתה את העניין, כשחזרתי עוד התלבטתי עם הרופא, ובזכות ההתלבטות החלטנו להמשיך, וטוב שכך, כי לא הספקתי להגיד ג'ק רובינסון ושקעתי עמוק אל דכדכת החורף (למה אני לא כותבת דכאון, אין לי מושג. עדיין קיים בי סוג של קושי להודות בזה) המינון עלה לחודש והתייצבתי, חזרנו למינון רגיל לחודשיים ועכשיו בקשתי לרדת
אני מרשה לעצמי להאמין שגם אם ה' לא היה נכנס לחיי הייתי יורדת מהתרופות, אני מאמינה שגם הייתי מפחדת לאלללללאאאא,רק שעכשיו אני מפחדת עוד יותר.
בטור השבועי של מירי חנוך היא כתבה משהו על כדורים. שמחתי שהיא כתבה על זה. היא חיזקה בי את התחושה שהכדורים לא שינו אותי מהקצה אל הקצה, אלא עזרו לי להתמודד עם החרא שצף מסביב, עזרו לי להיות יותר עצמי, לבחור נכון יותר. עכשיו צריך לתרגל את העניין בלי כדורים ואני מפחדת
כמו תמיד, הפחד לא עוצר בעדי, הלכתי לרופא, שנינו את הסדרים: שבועיים מינוך נמוך כל יום, ושבועיים אחר כך יום כן ויום לא
אתגרים טובים ומפחידים עומדים לפתחי

הומור

משו ששכחתי לכתוב בפוסט הקודם: ה' מצחיק אותי מאוד. יש לנו חוש הומור קרוב. אני צוחקת מהשטויות שלו, והוא משלי. מעבר לכמות השמחה שזה מעורר בי, התעוררה בי המון המון תקווה.
כמה מחברותי הטובות ביותר לימדו אותי שחוש הומור הוא אחד הדברים החשובים בזוגיות, הן כל כך צודקות
תודה ושבוע טוב

תרגיל בהתרגלות

אני מתחילה להתרגל לה' בחיי. נעים לקום איתו בבוקר, נעימה המחשבה שהוא שם במשך היום.

זה כל כך נחמד, נעים, מעורר תדהמה עמוקה וגדולה עד לאין שיעור ששאלת הזוגיות פתאום נפתרה.
ברור לי שמחכים לי, לנו, אתגרים לרוב. קטנים יותר וגדולים פחות. הם שם, הם חלק מהחיים. אבל, הזוגיות, מי כמה למה איך, הלבד שכל כך היה לי קשה איתו פתאום איננו עוד. וזה באמת ובתמים פתאום.
יש בי פחד שפתאום הכל יתפרק, שהכל חלום וכלום לא יחזיק מעמד. אני מנסה לא לתת לפחד לשלוט בי, אבל הוא שם.

אם ישאלו אותי אם אני מאוהבת, אני אגיד שכן, בעיקר כי אין לי מילים אחרות לתאר את ההרגשה הזו, ונראה לי שככה נראית אהבה. יש הערכה, עניין, רצון להיות ביחד עוד ועוד, שמחה גדולה כשהוא בא, ועצבות אם לא נפגשים בערב. התרגשות מעתיד משותף ותחושת בטחון. תחושת בטחון גדולה. אם כל זה מגדיר אהבה, אז אני מאוהבת.

כנראה שאמשיך לחשוב על הדברים עוד ועוד

צטעלעך

נראה לי שכבר כתבתי שה' חושב שאני בחורה מאוד מבוקשת (הוא היה ממש הופתע מכך שהייתי פנויה כשהוא שאל עלי...) אני, מצידי מספרת לו שלא היה ולא נברא...כן, מידי פעם יש איזו התחלונות של התחלה מכאן ומכאן, אבל באמת שזה שום דבר שהוביל לשום דבר. כשביסודי כל מיני בנות קבלו פתקים עם הצעות חברות אני הייתי עסוקה בלהתעצבן על מורים, להרביץ לכמה בנים, ובעיקר לעשות כל מה שאפשר כדי להעלם מעל פני השטח כדי לא להכעיס את ההורים שגם ככה היו עסוקים עד מעל לראש בלריב אחד עם השני. למרות כל זאת נורא רציתי לקבל פתק כזה...
כשחזרתי הביתה מקריאת מגילה חיכו לי על הקיר שלושה דפי מחברת ועליהם כתוב:
מירב טובה קלוש האם תסכימי להיות חברה שלי?
בלי להסס עניתי כן. סוף סוף הצעת חברות! ולא סתם חברות אלא חברות עם בחור מקסים. טוב לב, חכם, מעמיק, נדיב, מתחשב, קשוב, מודע לסביבתו, שואף למשהו ומגשים שאיפות. אני מקווה להיות איתו עוד הרבה מאוד שנים

לי???

אתמול חטפתי על הראש מחברה יקרה עד מאוד,ל'. היא שאלה אם אני שמחה? אם אני יודעת להיות שמחה?
יש לנו ויכוח קבוע בנושא השמחה. אני טוענת שאני יודעת להיות שמחה, רק שזה לא קורה הרבה. היא טוענת שאני לא יודעת להיות שמחה, אני לא יודעת שטוב לי ושדווקא זה קורה הרבה. האמת נמצאת איפה שהוא באמצע.
אני מאמינה ברגעים קטנטנים של אושר שמבליחים לרגע לשמי העולם. פעמים רבות אני מפספסת אותם.
הפעם, עם הצטרפותו של ה' לחיי, אני שמחה, רגעי שמחה מהנים ביותר.
אבל, אני כל הזמן חושבת איך זה קרה לי ולא לחברותי האחרות? או איך זה קרה לי עכשיו ועדיין לא קרה להם? האם יכול להיות?
אני מזכירה לעצמי שלמרות הצורך העז שלי בחוקים, במסגרות, בשרשרת ברורה של מה קורה ואיך, החיים מורכבים הרבה יותר, הרבה יותר. לכל אחת ואחת קורים דברים אחרים בזמנים אחרים. וכמו שאני מזכירה לעצמי כל יום: הסיפור שלי הוא שלי, אי אפשר ולא צריך להשוות אותו לסיפורים של אחרים. הפיתוי גדול אבל מסוכן ובעיקר מיותר.

לריב

כל מיני שאלות שרצות לי בראש כבר שנים, הן נשאלות יותר ברגעים שונים בחיים. בימים אלו עולות השאלות על גבולות שמירת האני, איך אני אומרת מה אני רוצה ומה לא, ואיך רבים.
למרות שמגיל 16 אני עם אבא ואישתו, ל' (שיש להם זוגיות טובה ביותר) רשמי הילדות נשארו בי חרוטים ומודעים. בבית שבו גדלתי עד שהם החליטו להיפרד צעקו כל הזמן, רבו כל הזמן, רבו בצעקות כל הזמן, לא היה ויכוח סתמי, כל שיחה עלתה לדציבלים שלא היו מביישים את הטובה שבזמרות האופרה. היה רע להפליא. כשחברות שלי ובני זוגן רבים ואני בסביבה, אני מיד מכריזה שאסור לריב לידי כי אני ילדה להורים גרושים...בתפיסה הניאנדרטלית שלי ריב משמעו גירושים, פירוק, שבר. אמנם הגירושים שלהם היו הדבר הטוב ביותר שקרה לנו ולהם, יחד עם זאת לא למדתי איך לריב כמו שצריך, איך להתווכח בלי להעליב, בלי לבטל את השני, בלי לאבד שליטה, והכי חשוב איך להשלים.
אם יום אחד יהיו לי ילדים יש הרבה שהייתי רוצה ללמד אותם, וזה נמצא גבוה ברשימה, אממה, אני יודעת שזה יותר עניין של דוגמה אישית, אז בעצם כדאי שאתחיל ללמוד את אומנות הריב

מסרון

לפני כמה רגעים קבלתי מה' את המסרון הבא:
I can't believe I'm wasting my time here instead of seeing you
חיוך אווילי לא יורד לי מהפנים...יש סיכוי שאתרגל לזה?

השלמות והתחלות

את השיר מהפוסט הקודם כתב מאיר ויזלטיר. אבל, זה רק הבית הראשון. ל' אמרה שהבית השני מדכא. אני ממשיכה לחפש אותו. אולי הוא לא מדכא, אלא ראליסטי, שכן הבית הראשון הוא חלום

בינתיים בגזרת הגברים יש שינוי קל. אולי בעצם אני צריכה להיות קצת יותר נדיבה ולאמר שיש שינוי גדול. אני יוצאת עם ה'. נפגשנו באוניברסיטה (הוא לומד עם אחות של אחד האקסים, שהיא גם חברה שלי במעגל השלישי או הרביעי) פגשתי אותם עובדים במרץ, והוא בירר את מצב הפניות שלי. ממש מתחשק לי לשאול אותו מה בי הביא אותו לשאול את השאלה.
פגישה ראשונה הייתה ארוכה עד מאוד. 2 כוסות יין מצידי, 3 בירות מצידו ו 6 שעות של שיחה נעימה, קולחת. הוא לא נבהל מכך שאני פרח רבנות, ולא נבהל מכך שאני מבוגרת ממנו ב 5 שנים. ואני...המממ, אני...לא יודעת. נחמד לי איתו, נעים איתו, הוא איש שיחה, בינתיים נראה אינטליגנט, סטודנט לתואר שני במזרח רחוק ויחב"ל, מתרגל, ומארגן כל מיני כנסים למחלקה. איפה יכולנו להיפגש בחיים? אם הייתי צעירה יותר, או אם הוא היה מבוגר יותר, היינו נפגשים בהדרכות נוער חו"ל.
פגישה שנייה הייתה עוד יותר ארוכה, מצחיקה ונעימה. ראינו את ממזרים חסרי כבוד, סרט מצוין! נהניתי מכל רגע.

לאורך כל הכתיבה אני מנסה להימנע מכתיבת אבל, כי מה שיש לי לכתוב הוא לא ממש אבל, אם כי יש בו אלמנטים כאלו. הוא שמנמוך, ושעיר. שום דבר שאני רגילה אליו, או נמשכת אליו באופן רגיל. אני מנסה להזכיר לעצמי את ל', אימי התותבת ואת אבא שלי. בינתיים אני גם מתרגלת הדחקה של בחור אחד שראיתי לפני כמה זמן ומאז אני מבררת עליו...
בכל מקרה ה' נוסע בקיץ ליפן ל 8 חודשים. הוא קבל מילגה מאיזו אוניברסיטה. (הרי רק מזה אני צריכה ליפול מהכיסא, לא???)
שבוע טוב

חלום

אמש ראיתי שיר יפהפה, עדיין לא בררתי מי כתב אותו

יותר מפעם אחת אני קיויתי
למצוא אדם שחלומו יהיה אחרת.
וכשאבוא מחלומי אל חלומו, אחרת
יהיה גם חלומי, אחרת
יתרחש בחלומו, איני יודע
אמרתי בנפשי, מה יתרחש אז.

השבוע יש התחלה של מפגש עם חלום אחר. (וגם, הצלחתי לסדר את השעון, בשט"ומ)

נמאס

אוף נמאס לי נננננממממאאאאאסססס
אני חייבת לעבור בית, נמאס לי מהדירה הזו, מהעלטה, מהשכנים, מבעלי הבית (הנחמדים, יש לאמר) מהרעש הכפרי, מקו התפר. כן נמאס לי מקו התפר, נמאס לי לראות כל יום מול העיניים את החרא שכולנו יוצרים במו ידנו. לראות ולא לדעת מה לעשות כדי לשנות.
אבל אין כלום. שום דירה באזור הרצוי, במחיר הראוי והאפשרי.
היאוש משתולל
אני משתדלת לא לבכות. אוי הנה 'עיוות בכי' בזווית של הפה...טוב, נו, לפחות לבכות אני אוהבת
שבת שלום

אובדן של בוקר

ברגע זה אני סוגרת שעה מאז הסתכלתי בשעון ואמרתי לעצמי שצריך לזוז. אני לא מצליחה להחליט מה לעשות, כלומר, אני יודעת בדיוק מה אני אמורה לעשות, אבל לא החלטתי איפה.
היום יוקדש לקריאה כתיבה התחלה של עבודה, אבל האבדן של הבוקר, חוסר הסדר של תחילת השבוע משאיר אותי מבולבלת, אבודה, לא בטוחה איפה יהיה הכי טוב לשבת היום...אז מה אני עושה??? קוראת בלוגים וחושבת שאסור שגם היום הזה יבוזבז על תחושת האבדן, צריך לקום ולעשות... אז זהו, אני קמה, מכינה סנדוויץ' והולכת להר הצופים
אהה, רק לשם הבהרה ובגלל השעון המעאפן של הבלוג הזה, השעה עכשיו היא 09:08

שאלות של אשת אקורדיון

לפני 10 או 11 שנים רזיתי 17 קילו. מאז אני משתייכת אחר כבוד לקבוצת נשות האקורדיון: יש תקופות שבהן אני שומרת כמו שצריך, עולה מקסימום 2-3 קילו, כאלו שרק אני רואה, והם עושים לי לא טוב. ויש תקופות בהן אני ממש במדרון חלקלק בלתי ניתן לעצירה. כמו זה שהיה לפני שנה וחצי כשחזרתי ארצה, והעלתי בערך 8-9 קילו בלי להניד עפעף, רק בלהזיז ת'לסת.

to make a long story short אני עומדת מול הארון ומתלבטת האם להצר, להעביר הלאה, או לשמור את הבגדים שהתאימו לי לפני שנה וחצי.

את כל אלו שלא אהבתי כבר העברתי הלאה, עכשיו מה עושים עם אלו שאני עדיין אוהבת??

יש שיאמרו שלשמור אותם לימים קשים היא נבואה שמגשימה את עצמה, אבל גם בלעדיהם אני יכולה לתאר לעצמי שיהיו תקופות בהם אעלה במשקל, אז למה להעביר או להצר? מצד שני, אולי אצליח לא לעלות כל כך הרבה, אני כאילו יותר מפוקחת, יותר יודעת מה מגבלות הגוף שלי, יודעת להפסיק, לעצור חלקית את ההחלקה במדרון המוכר כל כך. אבל הוא כל כך מוכר, שלמה שהפעם אצליח להתחמק ממנו עד כדי כך??? בינתיים אני משאירה אותם בארון. איכשהו ברור לי שיום אחד יהיה להם שימוש. קצת מבאס

מקצה לקצה

כל יום עולות בי מחשבות לשתף כאן, וכמו שהן עולות בראש כך הן גם נשארות שם...כמו הרבה דברים שאיתן אני מתמודדת גם כאן יש בי צורך בשלמות הסיטואציה כדי שאוכל להתיישב לכתוב בה. אני מתאמנת להרפות קצת. לא הכל צריך להיות בדיוק איך שנוח לי שיהיה כדי שאעשה דבר מה. זה נכון בנוגע לכמעט כל דבר- ממזון עד נסיעה לשבת להורים, דרך בגדים, נעליים, איפה ללמוד, איפה לבלות, מה לראות, אילו החלטות אני מקבלת, איך אני מתחילה עם גברים שמוצאים חן בעיני, או איך להיות חברה של חברות. נראה שזו תהיה התמודדות נצחית. אני רואה אותה אצל אמא שלי, מתבאסת שגם אני קצת כזו, ומתעודדת מזה שאני הרבה יותר מודעת ממנה לעניין, והרבה יותר בשליטה. הדוגמה הטובה ביותר שיש לי בהקשר שלה הוא קניות בסטוקים בלתי הגיוניים: לפני כמה שנים היא התחילה לשחות באופן תחרותי במסגרת מקום העבודה שלה. מישהי המליצה על שמפו שנועד לשחיינים, משהו שמנטרל אל הכלור שבבריכה. היא הלכה לחנות, קנתה אחד, ראתה כי טוב, חזרה שוב לחנות והפעם קנתה בערך 20 בקבוקי שמפו (אולי חשוב לציין שיש לאמא שלי שיער קצר...) באופן מאוד לא מפתיע אחרי 5 בקבוקים נמאס לה מהריח, הצבע, זה כבר לא עושה את העבודה טוב וכו' וכו' וכו' רק מה, בארון נשארו עוד 15 בקבוקים. יאמר לזכותה שהיא לא מכריחה את עצמה להשתמש בהם, ויאמר לא לזכותה שהיא גם לא מנסה להיפטר מהם. היא עושה את אותו הדבר גם עם אוכל, בגדים, תרופות, נעליים הכל. בעיני זה נורא ואיום. התירוץ שלה תמיד אותו דבר: אני קונה כל כך הרבה כי מה יקרה אם יגמר. והתגובה שלי תמיד אותו דבר: אם יגמר מנסים משהו חדש, וחוץ מזה כבר הוכח שבסופו של דבר את לא משתמשת בכל ה 20 שקנית, למה מראש לא לקנות רק שניים או שלושה, מקסימום חמישה???!!!!
כתגובת נגד אני מקפידה תמיד לנסות שמפואים, סבונים, מרככים חדשים. אם משהו מוצא חן בעיני והוא מחו"ל, אני מביאה איתי שניים או שלושה כי אין בארץ, וגם אז זה נראה לי מוגזם ביותר....בכל פעם שאני רואה חולצה או מכנסיים שאני ממש אוהבת ומתלבטת אם לקנות שניים אותה גזרה רק בצבע אחר, אני מיד מתקשרת לאחותי לשאול אם הגיוני לקנות שתיים, ואם אני לא הופכת להיות אובססיבית כמו אמא.
וכל זה עלה עכשיו, כי אתמול העברתי פעילות ראשונה של אמהות ובנות במסגרת חוג בת מצווה. כשהצגתי את עצמי אמרתי שאמא שלי תמיד, אבל תמיד, מביכה אותי. הסברתי שזה כנראה חלק מהתפקיד של אמהות, וכשאנחנו נהיה אמהות גם אנחנו נביך את הילדים שלנו. לשמחתי כל האמהות בחדר צחקו והודו שאכן כך הדבר.
אז אמא שלי אובססיבית בצורה קיצונית. אני נוטה מהר מאוד לקפוץ מקצה לקצה, משחור ללבן, אני צריכה להזכיר לעצמי שיש אמצע.

לעתיד לבוא

בפעם בכמה זמן יוצא לי לתהות מי מחברותי תשאר לנצח. יש לי תחושה שזו תהייה קצת ילדותית, אבל אני לא מצליחה להיפטר ממנה.
יש לפחות חברה אחת שברור לי שנלווה אחת את השנייה עוד שנים רבות מאוד. לשמחתי גם ברור לה. נראה לי ששתינו יודעות שאם עברנו את שעברנו, ואנחנו עדיין חברות, אז באמת אפשר לעבור את הכל.
נראה לי שהתהייה הזו עולה ברגעים בהם אני מרגישה רחוקה עד מאוד מכל מה שהוא העולם שלהם, של חברות קרובות מאוד. אני יודעת שתמיד יתווספו לי חברות, יחזרו וותיקות, שהרי, אני כזאת: חובבת חברה, אוהבת לשתף ולהשתתף (בד"כ לוקח לי קצת זמן להגיע לזה, אבל זה מגיע)
אני מקווה שהן ישארו תמיד. הן יותר מידי אהובות מכדי שאוכל לחשוב על חיי בלעדיהן.
פעם גם הייתה לי הפנטזייה הזוגית של 'אני ואתה מול כל העולם' כשזה התפורר לרסיסים, נותרתי מיותמת פנטזיה לכמה שנים טובות מאוד. עכשיו יש לי פנטזיה שיש שיאמרו שהיא מציאותית, אני אומרת שהיא קצת פחדנית. פנטזיה שמפחדת להיפגע, אם כי אני מודה שיש בה צד ריאלי. הפנטזיה היא אני ואתה. זהו. לא מול העולם, לא עם העולם. אני ואתה.

כשהיינו ילדים

כשהיינו ילדים גרנו כמה שנים בארה"ב, Grandma הייתה מאוד חולה, ואנחנו נסענו כדי לטפל בה וגם כדי לעזור לסבא חיים עם שאר הילדים שהיו (אמא שלי גדלה במשפחה יהודית אמריקאית טיפוסית באופן יחסי- כלומר, אבא מנתח בכיר, אמא מגדלת את הילדים ושותה קולה עם החברות. הילדים הם החלק הלא טיפוסי, בעוד שלמרבית הנשים מסביב היו 3 אולי 4 ילדים, לסבא וסבתא שלי היו 6, במרווחים קטנים קטנים, ולא, זה לא בגלל שהם היו דתיי, והסביה היחידה שהם הפסיקו זה כי היא חלתה בסרטן, סבב א) בקיצור, היו שתי קלטות שליוו את הילדות שלנו כאן ושם: האחת קלטת של איזה פסטיגל עם השיר ברבאבא. אני ממש יכולה, גם היום לשמוע את השיר מתנגן בסטיישן וואגן, להרגיש את הכפכפים מגרדים לי באצבעות, את אחותי הגדולה נרדמת עלי מצד אחד, ואת אחי הקטן מוצץ אצבע בקולי קולות. ואת ההורים רבים (רק כדי להבהיר שפסטורליה לא הייתה שם באוטו שלנו) והשנייה, קלטת של פרחי לונדון. אין לי מושג מאיפה אמא שלי או אבא שלי הקריצו אותם, אבל היה לנו תקליט בבית וקלטת לאוטו, וכל היום שרנו שירים שלהם. עד היום אנחנו שרים שירים שלהם בשולחן שבת, תמיד עם מבטא אנגלוסקסי- כי ככה הם שרים. אפילו האחים התותבים שלי שרים אותם כמונו- עם המבטא והכל.
לפני שבועים אחותי מצאה את הדיסק באינטרנט ורכשה אותו עבורינו. חשבתי שאהנה ממנו הרבה יותר, אבל כנראה שיש דברים שנועדו להישאר זכרון מצחיק, מתקתק יותר או פחות, ולא צריך להנכיח אותם מחדש בחיים העכשוויים.
כשגדלנו וכבר חזרנו ארצה כמעט לתמיד, הפסקול של חיינו היה סיימון וגרפינקל ודייויד ברוזה.
הפסקול של חיי הוא הכאן והשם, העברית והאנגלית, תמיד ביחד, זה לצד זה. אני מדברת, חושבת וחולמת בשתי השפות.

אז למרות תחושת האיכס, זו שבמקרים רבים מביאה אותי לכתוב, לא כתבתי.
החיים עם כלבה בבית הם לא משו בכלל. גליתי על עצמי שאני הרבה יותר איסטניסטית ממה שחשבתי, אני ממש לא נהנית מללטף אותה, לשחק איתה, עצם נוכחותה גורמת לי להרגיש שאני כל הזמן מלוכלכת. ביום שישי התקשרה י' חברה של ההורים של הכלבה לשאול אם אני רוצה להעביר אותה אליה לשבת. התשובה הראשונה הייתה לא. שלטון ה'לא נעים לי' שולט כאן יותר מידי, אחרי דקה I came back to my senses והתקשרתי חזרה לשאול אם ההצעה עדיין עומדת. לשמחתי היא עמדה עוד עמדה. כך היו לי 25 שעות של שקט, עשיו שלטון ה'לא נעים לי' מונע ממני להרים אליה טלפון לשאול אם היא יכולה להישאר אצלה עד מחר בערב, זה יעזור לי מאוד. כל כך הרבה 'לא נעים לי' צצו יחד עם הצטרפותה של הכלבה לחיי - ממש נורא
ה'לא נעים לי' הקשה מכולם היה לכתוב מייל להורים שלה שמטיילים בחו"ל על כך שאני לא יכולה לשמור עליה. שלחתי את המייל ביום שישי.
מה שכן הבנתי הוא שאין לי רצון להשקיע במשהו שהוא לא אני. תחושה מאוד מחוצפת אם כי טבעית. היא התחושה שמבהירה לי שאני לא רוצה ילדים, למרות הגיל, למרות הסביבה. היא התחושה שמנחה אותי גם בדברים הפחות נעימים שאני מנסה לעשות עם עצמי- כמו לרוץ. באמת שהייתי מעדיפה לישון עד מאוחר, לאכול כמה שבא לי, לקנות עד אובדן חושים, ולהבדיל, גם לא לצאת מהבית. אבל כל אלו הם לא השקעה בי, הם סוג של הרס.
אז עכשיו כשמתחילה תקופת מבחנים ועבודות (זו שמכונה ברוב חוצפה חופשת סמסטר) אני מנסה למקד את הרצון הזה להשקיע רק בי לסיום כמה שיותר עבודות.

יושבת על גדר וחושפת עוד טפח

הבוקר פגשתי את הפסיכולוג שמלווה את התכנית שבה אני לומדת, התיישבתי בכיסא ואמרתי ששבוע שעבר היה לי מלא מה להגיד, ועכשיו גורנישט מין גורנישט. כלום לא השתנה משבוע שעבר, רק הזמן עבר והתרגלתי לחיות עם השאלות האלו.
במסגרת כל מיני הדברים שכן נאמרו הוא שיקף את מה שהוא רואה: אני יושבת על הגדר. מנהלת את חיי בין כאן וכאן. ישיבה על הגדר עולה בהרבה כוחות נפש כי כל הזמן צריך לאזן, לסדר להסביר.
הוא כל כך צודק. אפילו כאן בבלוג, אני יושבת על הגדר: לא כותבת מה אני לומדת למרות שזה חלק מהותי בחיי. לא רק זה שאני רק לומדת ולא ממש עובדת, אלא שתחום הלמידה שלי הוא מהותי לחיי הנוכחיים והעתידיים. הלימודים האלו הן בחירת דרך משמעותית שיש עליה תוויות שאיתן קשה לי, בחשיפתן אני מורידה את עצמי מהגדר.
אין לי מושג מי קורא או קוראת פה מלבד אותן חברות קרובות שלהן סיפרתי, אז למה זה כל כך מדאיג?? הלא נודע הוא המדאיג, חוסר השליטה על מי שמבקר\ת פה.
אני לומדת בתכנית הישראלית לרבנות של התנועה ליהדות מתקדמת בישראל. ובמילים קצרות יותר אני פרח רבנות. אחלה ביטוי.
לא הרגשתי שום אבן שנגולה מעל ליבי, איזו באסה. אותה תחושה שהחיים מוליכים אותי ולא אני אותם, זה מתסכל אותי עד מאוד. קמה, לומדת, ישנה, קמה, לומדת, ישנה, קמה לומדת, ישנה, קמה לומדת, ישנה, קמה, לומדת, ישנה, קמה, לומדת, ישנה, קמה, לומדת, ישנה

מחזוריות שכזו

לפני בערך 10 שנים הייתי מאוהבת ב-ה' (לא, זה לא הקב"ה) גבוה, חכם, תחומי עניין וידע שתמיד ריתקו אותי, ועיניים גדולות שחדרו עמוק את כל שכבות ההגנה, כאילו קראו אותי מבפנים, אבל גם קרעו מבפנים.
היה שם משהו מאוד מוזר. יצאנו כזוג תקופה קצרה, כל שאר השנים היו הסתובבויות הדדיות, פעם הוא רוצה יותר, פעם אני. ואז נשברתי, אמרתי שאני לא יכולה יותר, שאני אוהבת מאוד ורוצה להיות ביחד, והוא לא רצה. באמצע הקיץ קבלתי מכתב. מכתב האהבה הראשון שלי, והוא היה כל כך הוא. אבל שום דבר לא השתנה. הוא פנה לדרכו ואני לדרכי, וכן, רק הזמן עשה את שלו. התאהבתי באחרים, עברתי לגור עם אחר, הוא בינתיים התחתן (וגם התגרש) אני נפרדתי מהאחר, וכל הזמן חשבתי על ה'. בסוף התקשרתי. השיחה הייתה ריקה, לא ברורה, לא קשורה, בזבזה את הזמן שאמור לרפא. מאז עברו שנים, אבל הוא תמיד שם. במשך שנותי בלונדון כשפגשתי אנשים מהארץ ככה סתם פתאום בלי תכנון, תמיד חשבתי שהוא היחיד שבאמת הייתי רוצה לפגוש ככה פתאום. לפני שחזרתי יצרתי קשר. עולמות על גבי עולמות הפרידו ביננו. הוא ביקש מספר שיוכל להתקשר כשאחזור, אני נתתי אבל הוא לא התקשר. חצי שנה אחרי נפגשנו במקרה בבר ירושלמי, הוא בדייט ואני עם חברות. ברגע שראיתי אותו ירד לי כל חשק ורצון שהיה קיים לפני.
אבל לא לזמן רב. הפכתי דני-דין. בודקת את האתר שלו באינטרנט, מה הוא כתב, מה אחרים ענו לו, ומה הוא ענה להם. תמיד מה שהוא כתב פרט על מיתרי הצחוק, או העצב, או העניין, או הסקרנות. משהו בתוכי זז. אז הזמנתי אותו להיות חבר שלי בספר הפנים, הצעתי שאם הוא עולה ההרה שיתקשר, לא קרה. כתבתי תגובה לעדכון וקבלתי תגובה קצרה וקורקטית חזרה.
הוא בשבילי משהו שאני לא בשבילו. אני לא יודעת מהו בשבילי.
לא ממש התנשקנו, לא שכבנו, לא היינו ביחד בחיים האמיתיים (שלא ברור לי מה הם אבל ברור לי שלא הייתי בהם איתו)
הוא שם, תמיד שם. תמיד אני חוזרת אליו במחשבות, ברצון לגלות אותו, בפחד מלגלות אותו ובתקווה לגלות אותו

התחלות של מחשבות

כמה דברים שרצים בראש. אני לא בטוחה שאני מסוגלת לעבד אותם, הם מסתובבים שם כבר כמה ימים, מעלים בי תוגה, קצת בהלה בגלל חוסר ההבנה של מה קורה ומה גורם לזה, דכדוך כללי וצורך עז לדבר מלווה בחוסר רצון עז לדבר
מעגל מחשבות 2 ק"ג- נותרו לי 2 ק"ג להגיע למשקל שבו אני מפסיקה לשלם לשומרי משקל, שהוא גם משקל היעד שלי. אני יודעת שאלו 2 הק"ג הקשים ביותר ובראש אני מכתיבה לעצמי שלעולם לא אצליח ועכשיו בטוח אכנס למעגל של חצי למעלה חצי למטה וכלום לא יזוז. זה לא טוב, אני רואה איך המחשבה בוראת מציאות קיימת
מעגל הלבד- אני יותר אוהבת ביחד, רוצה לאהוב ולהיות נאהבת, להתרגש לקראת התחלה חדשה ואהבה חדשה. אבל מיד אני חושבת על כאב הלב, השיברון, חוסר ההצלחה בזוגיות הרצינית הקודמת. אני מנסה להבין ממה באמת אני מפחדת, מה באמת אני תוהה לעצמי. אולי בעצם אני לא רוצה להיות ביחד? אולי אני מוכנה? האם מתחת לכל אלו מסתתרת שאלה גדולה ומהותית יותר שעבודה עליה תסייע לקדם, לשנות את הלבד
מעגל הבטחון- כבר שנה וחצי שאני לא עוסקת בחינוך. כל הבטחון הלך אבד לו, ונוסף לו חוסר הבטחון הישן שאני לא יודעת מספיק, שאין לי את כל הידע הנדרש בתחומי יהדות. שאין לי מאיפה לחפש ואיך להתחיל
אולי יום אחד, אולי עם השרינקית, אולי לבד אני אצליח לפרק אותם לגורמים וכך גם להתמודד איתם טוב יותר

הכל בגלל החלב

טעות ראשונה: אחרי ריצה, מקלחת והרתחת מים גיליתי שאין חלב. הכנתי תה ומיד הלכתי לישון. משם הכל התפקשש.
עכשיו אני מנסה לשכנע את עצמי שהפקשוש לא חייב להימשך מעבר להיום. after all tomorrow is a new day

שירים מעוררי מחשבה

בדרך הביתה השמיעו ברדיו את השיר-דקלום Class of 99 בכל פעם יש בו איזה חלק אחר שנתקע בראש חוצמ ההמלצה לשים sun screen הערב זה היה משפט יחסית מתחילתו של השיר:
Dont be reckless with other peoples hearts, dont put up with people who are reckless with yours
חשבתי על כמה קל לנו, מתוך הלבד ומהמאיסות בו, אבל גם בגלל התקווה לחזור לאותם גברים שהתנהגו אלינו לא משו בכלל. חשבתי על חברה אחת מיוחדת שעכשיו יודעת בראש ואפילו בלב אבל הריגוש מחזיר אותה אליו.
וחשבתי עלי. ועל המחשבות שיש לי על ו', מידי פעם בא לי להתקשר אליו, קצת חום וחנופה, קצת שיחה וסקס גרוע. בהתחלה כתבתי קצת חום ואהבה, אבל אין שם אהבה, כלומר חוצ מאהבתו את עצמו אין שם אהבה. ואני לא מתקשרת. כי אני רוצה אהבה. אני רוצה להיות מסוגלת להגיד מה טוב לי ומה לא נעים והוא לא מסוגל להקשיב, אז למה להתקשר??? אבל בא לי חיבוק חם במיטה, והוא נשאר עד הבוקר, ותמיד מרגיש נורא בבית וזה עושה לי נעים, שהבית שלי הוא לא רק שלי.
ובינתיים אני קוראת בלוג של איזה בחור (שאם היה לי מושג איך לעשות כאן לינקים הייתי עושה ). אני נקרעת מצחוק ממה שהוא כותב, גם בוכה מחלק מהקטעים, בחלקים אחרים אני קצת בשוק על החשיפה המלאה לעולם מחשבות של גבר, ובעיקר אני תוהה לעצמי כמה מוזר שאפשר לחוש קרבה ורגישות דרך מחשב, כמה מוזרה ההרגשה שאני לגמרי יכולה להתאהב בו וכמה מעניין אם הוא היה מוצא חן בעיני גם במציאות

חשבתי שהצלחתי לתקן את המעוות בשעות הפרסום, אבל רק יצא שהבלוג החליט שלא השעה היא 23:40 אלא שעת הפירסום שבקשתי...עוד מליון וחצי שעות יתפרסם איזה פוסט שכתבתי הרגע,, מוצאי שבת רגע לפני חצות
לילה טוב ושבוע טוב

יהווו איזה עצבים, הבלוג הזה כותב שאת הפוסט הקודם כתבתי ביום חמישי 31.12 אבל עכשיו יום שישי 1.1.10 והשעה 10:29 אולי מי מכם\מכן יודע\ת לתקן ת'עניין???

אני מחבבת את סבבי ב' של ראש השנה. אני מתייחסת אליהם כאל אפשרות לבדוק איפה אני עומדת בקשר לכל מה שרציתי לעשות לשנה, בדרך כלל זו גם תקופה שבה אני מרשה לעצמי לעדכן את ההחלטות, אולי להפוך אותן לראליסטיות יותר.
אתמול לא יכולתי להפסיק לחשוב איפה הייתי 10 שנים. כל כך הרבה דברים מהותיים קרו בשנים האלו. פעם ראשונה ששכבתי עם גבר, פעם ראשונה במערכת יחסים ארוכה, סיימתי תואר ראשון, עבדתי בעבודה שלא ממש אהבתי אבל לימדה אותי הרבה על יחסי עובדים-מעבידים, נשבר לי הלב לרסיסים, לא התקבלתי לשליחות שחשבתי שאני רוצה אבל אז התקבלתי לשליחות הראשונה שרציתי, 3 שנות שליחות בלונדון, הכרה והפנמה של מה הייתי רוצה לעשות בחיים, ובשנתיים האחרונות זה מה שאני עושה. אבל הדבר שהכי הדהים אותי הם החברות שמלוות אותי בעשור האחרון. רק אחת מתוך הארבע שיודעות על הבלוג הכרתי בשנות ה 90, לכל השאר חברתי מאוחר יותר וזה הדבר החשוב ביותר שקרה לי בעשור הזה. גיליתי נשים חדשות, חברות לחיים. אני לא מוצאת מילים להסביר כמה אני נפעמת מכל מה שקרה
בערב בביקור אצל השרינקית, הבנתי שוב את גודל הפער שהולך ומעיק עלי יותר ויותר ככל שהימים חולפים, הפער בין הגיל הכרונולוגי שתייכף מגיע ל 35 לבין מה שאני מרגישה על עצמי- צעירה, קטנה. אבל גם לכל מה שעדיין אין לי. קצת מוגזם להגיד כל מה שאין לי, כי בעצם יש לי הרבה דברים שאני רוצה, בעיקר יש לי את הידיעה מה אני רוצה לעשות בחיים, או לפחות בשנים הקרובות - וזה המון.
מה שאין לי ואני רוצה מאוד הוא לאהוב, להיות בקשר. גם אין לי עדיין את הבטיחון להבחין בין ריב לוויכוח. איכשהו אני מרגישה שהרבה מהפחדים שלי נסובים סביב זה, כי הרי ידוע לכל שאם רבים אז מתגרשים, ואני ממש לא רוצה לעמוד בעוד סבב פרידות לא כבת להורים שהתגרשו ולא כמי שנשבר לה הלב לרסיסים מהאכזבה שאליה הובילה האהבה. היתרון בחזרה לשרינקית הוא באפשרות לחשוב בצורה מדויקת יותר על מה אני רוצה ובעיקר איך. יש משהו שעוצר אותי מלעשות את האיך
לפני הרבה שנים הייתי בטוחה שאני אמות בגיל 25, אין לי הסבר הגיוני לעניין, אבל בינתיים אני צועדת בבטחה לעבר ה 35, אז כנראה שטעיתי